תרתי לריעותא (ב')


הבאנו מה שהק' השטמ"ק בכתובות (ט.) בשם תוס' הרא"ש דאמאי אמרינן שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן לאסור אשת כהן משום דיש לה רק ספק א', ולא מהני לה חזקת כשירה לכהונה (פי' לענין זה שנאמר שנבעלה לפני שנתארסה) משום דאית לה חזקת בתולה (וא"כ מסתבר דרק השתא הוא דנבעלה), נימא הרי בעולה לפניך (ומדהשתא בעולה היא נאמר שגם לפני כן היתה בעולה), והך חזקה דהשתא תצטרף עם חזקת כשרות שלה ונאמר תרתי לטיבותא כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו על גביו טמאות, ולא אמרינן אוקמה אחזקתה והשתא הוא דחסר משום דאיכא חזקת טמא וחזקה דהשתא דחסרה והוי תרתי לריעותא כמבואר בנדה (ב:), וה"ה נמי הכא נימא תרתי לטיבותא נגד חזקה דמעיקרא דבתולה היתה. ותי' דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי.

וכבר נתבאר דס"ל להרא"ש דאמרינן תרתי לריעותא רק היכא דחזקה דמעיקרא עשוייה להשתנות. אמנם לאו כו"ע מודו לזה. דהנה איתא בחולין (י.) השוחט בסכין ונמצאת פגומה רב הונא אמר פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשירה שמא בעצם נפגמה. והק' התוס' שם (ד"ה סכין) דאמאי לא אמרינן העמד בהמה על חזקתה ואימא דלא נשחטה שהרי הסכין פגום לפניך, וכהא דאמרינן לגבי מקוה שנמדד ונמצא חסר. ותי' דשאני התם דחסר ואתאי, ועוד דהכא שאני דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי, וא"נ י"ל דהכא איכא ס"ס שמא בעצם נפגמה ואת"ל בעור נפגמה דילמא לא שחט כנגד הפגימה.

והרי לב' דיעות האחרונות בתוס' שם מבואר דאף אם חזקה דמעיקרא אינה עשוייה להשתנות כגון בהך דסכין, מ"מ שפיר הוה אמרינן תרתי לריעותא אי לאו טעמי אחריני דאיכא התם לגבי סכין. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה דאמאי בסוגיין לא נימא תרתי לטיבותא, הא לא שייכי הכא שאר טעמי.

וכתב על זה בחי' הגרש"ש לכתובות (סי' ט) דהנה בלא"ה יש להקשות על הך דמקוה שנמדד ונמצא חסר, דהיכי אזלינן בתר חזקת טמא דגברא ואמרינן דהוי תרתי לריעותא, הרי חזקת טמא תלויה בחזקת המקוה, שאם המקוה היתה מלאה א"כ בטלה חזקת טמא דגברא. וא"כ למה חשיב כתרתי לריעותא, הרי הכל ענין א' הוא, שהכל תלוי בדין המקוה, ומאחר דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא אית לן למימר דנפשט ספק המקוה, וממילא י"ל דאיתרע חזקת טמא דגברא הואיל וטבל במקוה כשירה. [הקושיא מפורשת יותר בשערי יושר (ש"ב פ"ב).]

ותי' הגרש"ש דהנה ידוע דמאי דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא אין זה בירור אלא רק הנהגה בעלמא. ומה"ט כתבו התוס' בחולין (יא. ד"ה אתיא) דכל חזקה שלא נודעה ולא נתבררה אפי' שעה א' לאו חזקה היא. וממילא אם עשו גבינות מבהמות ואח"כ נודע שא' מהן היתה טריפה לא אמרינן אוקמה אחזקה דמעיקרא שהיתה כשירה, שהרי לא היה ידוע בשום זמן שהיתה כשירה.

ומעתה הואיל וחזקה אינה אלא הנהגה מסתבר דלא מהניא חזקה אלא היכא שאנו דנים על אותו גברא או חפצא שלגביו יש חזקה. אבל אם אין אנו דנים על אותו גברא או חפצא שעליו יש חזקה, לא מהניא הך חזקה להכשיר גברא או חפצא אחר. והיינו מש"כ רש"י בקידושין (סו. ד"ה סמוך) לגבי ינאי המלך דלא מהניא חזקת אמו כדי שנאמר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת אמו משום דלא אתיא קמן כדי להתירה. וכך העיר בחי' הפלאה לכתובות (כו:).

ומעין זה כתב בעה"מ לכתובות (ט. בדפי הרי"ף). דהנה איתא בגמ' כתובות (יט:) שאם שנים היו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים, ומקשינן ומגבינן ביה אמאי תרי ותרי נינהו. ולכאורה קשה, דאמאי לא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי עדים אחזקת כשרות. ועיי"ש ברי"ף שכתב דלא אזלינן בתר חזקה כדי להוציא ממון. אבל הבעה"מ שם כתב דהתם ה"ט דלא אזלינן בתר חזקה משום דלאו אעדים באים להעיד שהרי כבר מתו, אלא על השטר הם באים להעיד, הלכך לא מהני חזקת העדים לגבי השטר. הרי להדיא דס"ל דחזקה לא מהניא היכא שאינו נוגע למעשה.

וכן מוכח מדברי הרמב"ן לגיטין (סד.), דהנה איתא בנזיר (יא:) "דאמר ר' יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם, חזקה שליח עושה שליחותו, וכיון דלא פריש ליה, הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה (וא"כ כל אשה שיקדש יש לחשוש שמא היא קרובה לאשה שקידש השליח בעבורו)." והק' הרמב"ן לגיטין דאמאי לא אזלינן בתר חזקת הקרובות שהן פנויות, וממילא הנשים שבעולם מותרות. ותי' הרמב"ן דה"ט "לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לידון לפנינו מועלת לו, הא אילו באות קרובות ואמרו לא קידשנו שליח ודאי מותר בהן."

ועפי"ז ביאר הגרש"ש הך דינא דתרתי לריעותא. דהיכא שהמקוה חסרה לפנינו, הרי החזקה דמעיקרא שוב אינה נוגעת לדינא כלל, וממילא אף אם לעולם לא מהניא חזקה דהשתא כלל, מ"מ לא שייך לטהר עפ"י חזקת מלא משום דאיכא חזקת טמא. נמצא שעיקר דין תרתי לריעותא אינו דב' חזקות עדיפי מחזקה א', אלא דחזקה דהשתא מגרעת לחזקה דמעיקרא מכאן ולהבא, וממילא לא אזלינן בתרה במקום חזקה אחרת. וסברא זו שייכא אף לגבי חזקה דמעיקרא שאינה עשוייה להשתנות. ומאי דאמרינן בעלמא דחזקה דהשתא לאו כלום היא נגד חזקה דמעיקרא כגון בכל הנשים דדיין שעתן פירוש הדבר דאע"ג דחזקה דמעיקרא לאו כלום היא להבא אם יש גם חזקה דהשתא, אלא נשאר הדבר בספק, מ"מ הואיל וליכא חזקת טמא דגברא, ממילא יש להעמיד הטהרות בחזקת טהרה שלהן.

ולפ"ז יש ליישב למה לא אמרינן תרתי לטיבותא בסוגיין, דהכא החזקה דמעיקרא דאשה שהיתה בתולה עדיין נוגע למעשה לגבי האשה כדי לקבוע אם היא כשירה לכהונה או לא. לכן א"א לומר דהואיל ויש חזקה כנגד חזקה ממילא הכל הוא ספק ואזלינן בתר חזקת כשרות לכהונה, דהכא אית לן למיזל בתר חזקה דמעיקרא דבתולה, דעדיף מחזקת כשרות לכהונה הואיל וחזקת בתולה היא חזקת הגוף. ולא דמי למקוה שנמדד ונמצא חסר, דהתם לגבי המקוה אין חזקת מלא נוגע מכאן ולהבא כלל (אלא הרי היא נוגע רק לגבי הטהרות שנעשו על גביו בינתיים), ומש"ה חשיב הכל כספק (דחזקה דהשתא מבטלת החזקה דמעיקרא) וממילא אזלינן בתר חזקת טמא דגברא.