תרתי לריעותא (א')
איתא בגמ' כתובות (ט.) "אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ואמאי ס"ס היא, לא צריכא באשת כהן וכו'." והק' התוס' (ד"ה לא) ונוקמה אחזקתה שהיא כשירה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה, ותי' דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה. והק' השטמ"ק (וכן הוא בתוס' הרא"ש) דנימא הרי בעולה לפניך (פי' מדהשתא בעולה נימא שגם לפני כן היתה בעולה, ונבעלה לפני שנתארסה), ונצרף הך חזקה דהשתא עם חזקת כשרות שלה ונאמר תרתי לטיבותא כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו על גביו טמאות, ולא אמרינן אוקמה אחזקתה והשתא הוא דחסר משום דאיכא חזקת טמא וחזקה דהשתא דחסרה והוי תרתי לריעותא כמבואר בנדה (ב:), וה"ה נמי הכא נימא תרתי לטיבותא. ותי' דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי.
ובביאור דבריהם נראה לומר דהנה בפשוטו צ"ע דאמאי מהני תרתי לריעותא, הא בעלמא אמרינן דבמקום חזקה דמעיקרא ליכא לחזקה דהשתא כל עיקר, כמבואר בריש נדה דכל הנשים דיין שעתן (ולא מטמאינן למפרע לב"ה אלא משום חומרא דקדשים אבל בחולין לא משום דאוקמינן אחזקה), וא"כ הכא הוה כחזקה נגד חזקה. ועי' בשב שמעתתא (ש"ג פט"ז) שביאר דשאני הכא דחזקת טמא מסייעת לחזקה דהשתא, ולכן איכא תרי חזקות נגד חדא. ונראה שהרא"ש סובר דחזקה דהשתא לאו כלום הוא במקום חזקה דמעיקרא, ולפיכך הוקשה לו דאמאי אמרינן תרתי לריעותא כלל, ותי' דשאני היכא דחסר ואתאי. פירוש הדבר דחזקה דמעיקרא העשוייה להשתנות גרע טפי משאר חזקה, והוי כמו חזקה דאיתרע, ונגד חזקה דאיתרע שפיר מהני צירוף חזקה דהשתא עם חזקת טמא דגברא. [ולכאורה א"א לומר דס"ל דחהע"ל לאו חזקה היא כלל, דא"כ אמאי איצטריך להך דתרתי לריעותא, תיפוק ליה דאזלינן בתר חזקה דהשתא היכא דליכא חזקה דמעיקרא.]
ואמנם מדברי כמה מפרשים משמע דס"ל דחזקה העשוייה להשתנות לא הויא חזקה כלל. עי' בתוס' לגיטין (ב:) שהק' דהיכי ילפינן דע"א נאמן באיסורין מ"וספרה לה" דנדה הרי התם איתחזק איסורא שהיא בחזקת רואה דם. ותי' שאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה. ובפשוטו כוונתם לומר דחהע"ל לא הויא חזקה.
וע"ע בתוס' לקידושין (סד. ד"ה נאמן) שהק' דהיאך נאמן אב להעיד שבנו גדול, הרי אין ע"א נאמן כנגד חזקה אלא היכא שהדבר בידו, ותי' דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו. אבל הפנ"י כתב בקו"א (אות צ"ד) דלולא דברי התוס' היה נראה ליישב בפשיטות דנאמן האב להעיד על בנו שהוא גדול משום דחזקת קטנות לא הויא חזקה הואיל והיא עומדת בודאי להשתנות. וידוע שכך היא שיטת מהרי"ט (ח"א סי' יא) דחהע"ל לא הויא חזקה כלל.
אך יש מקום לומר דאף אם לא נרחיק לכת כ"כ לומר דחהע"ל לאו חזקה היא כלל, מ"מ דינו כחזקה דאיתרע וגרע טפי משאר חזקות. ואמנם הכי משמע מדברי הראשונים. עי' בשב שמעתתא (ש"ג פ"ט) שציין שהמהרי"ט הביא ראיה לדבריו מלשון התוס' ביבמות (סח. ד"ה רישא) שהק' דאמאי ספק בן ט' פוסל בביאתו לתרומה נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשעה ונוקי איתתא בחזקת כשרות. ותי' "דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' אע"פ שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע ליה."
ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי ידוע דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וא"כ צ"ע אמאי לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דקטנות. וביאר המהרי"ט דס"ל להתוס' דחהע"ל לא הויא חזקה וממילא חשיב כאילו נתבטלה הך חזקה דמעיקרא וממילא אזלינן בתר חזקה דהשתא. וכן כתבו שם התוס' ישנים להדיא וז"ל "וי"ל כיון דסופו ליגדל אין החזקה כלום." ומבואר דס"ל כדעת המהרי"ט דחהע"ל אינה חזקה.
אמנם בדעת התוס' אין הכרח לפרש כן שהרי יש לדחות דאולי לעולם ס"ל דחהע"ל הויא חזקה אלא דחשיבא כחזקה דאיתרע, ומאי דעדיפא חזקה דמעיקרא מחזקה דהשתא היינו רק בחזקה דלא איתרע אבל בחהע"ל דהויא כחזקה דאיתרע בודאי חזקה דהשתא עדיפא ממנה. [ונפק"מ בין התוס' להתו"י, דלדעת התוס' אם ע"א מעיד נגד חזקת קטנות דפחות מבן ט' אינו נאמן כגון אם נבעלה לקטן ועכשיו אין הקטן בפנינו וע"א מעיד שכבר היה בן ט' בשעת ביאה, בכה"ג אין ע"א נאמן משום דהוי נגד חזקה, דאע"ג דחזקה דאיתרע לא עדיף כמו חזקה דהשתא, מ"מ א"א לומר דלאו כלום היא, אבל לדעת התו"י שפיר יהיה נאמן דחהע"ל לאו כלום היא.] ומעין זה י"ל בדעת הרא"ש דאף אי לא אזלינן בתר חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא אף היכא דאיתרע חזקה דמעיקרא, מ"מ היכא דאיכא תרתי לריעותא שפיר אזלינן בתרה.
0 comments Leave a Comment