תרתי לריעותא במקום חזקת הגוף


איתא במתני' בכתובות (יב:) "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות, ר"ג ור"א אומרים נאמנת, ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין." ובגמ' שם בתחילה רצו לומר שנחלקו אם ברי ושמא ברי עדיף או לאו ברי עדיף (דהכא האשה ברי, ואילו הבעל הוא שמא שאינו יודע מתי נאנסה). ושוב מסקינן דלעולם אף ר"ג מודה דבו"ש לאו ברי עדיף, ושאני הכא משום דאיכא מיגו שהיתה יכולה לומר מוכת עץ אני, דאע"ג דאינה נאמנת בטענה זו מ"מ טענה מעלייתא היא והוי מיגו דטענה מעלייתא, א"נ שאני הכא דאיכא חזקת הגוף שהיתה בתולה. [ואגב אורחא מבואר דס"ל לר"ג דמהניא חזקת הגוף אף להוציא ממון, וכן דייק הפנ"י.]

עוד איתא לקמן (עה.) "היו בה מומין ועודה בבית אביה (פי' לאחר אירוסין) האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו, נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות." ובגמ' שם פריך מני אי כר"ג מסתבר דנאמנת האשה ואביה אף אם היא בבית אביה (דאית לן למיזל בתר חזקת הגוף שלא היתה לה מומין), ואי כר"י מסתבר שהבעל נאמן. ומשני תברה מי ששנה זו לא שנה זו. וקאמר רבא דכי לא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף היינו היכא דאיכא חזקת ממון, אבל היכא דליכא חזקת ממון שפיר אזיל בתר חזקת הגוף.

וכתבו על זה התוס' שם (ד"ה אבל) דהיינו אף היכא דאיכא חזקה אחרת נגד חזה"ג כגון התם דאיכא חזקת פנויה (פי' שנתקדשה בזמן הכי מאוחר שאפשר ומסתמא המומין באו קודם אירוסין), דאי ליכא חזקה אחרת, מאי קמ"ל. והק' התוס' דהיכי קאמר רבא דאי לאו חזקת ממון הוה אזיל ר"י בתר חזה"ג אף כנגד חזקת פנויה, הא איכא תרתי לריעותא דהרי מום לפניך, וכעין הא דמקוה שנמדד ונמצא חסר. ותי' בשם הרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל לגבי חזה"ג.

והבין הש"ש (ש"ב פ"ב) בדעתם דס"ל דכיון דחזה"ג עדיפא משאר החזקות לא אמרינן תרתי לריעותא כנגדה. והק' דמ"ש מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר, הא התם חזקת מלא דמקוה היא חזה"ג ומ"מ אמרינן תרתי לריעותא נגדה. ותי' דחזקת המקוה לא נקראת חזקת הגוף, דלא נשתנה גוף המקוה רק נחסר מעט מים ממנה, משא"כ לגבי מומין דנשתנה גוף האשה עכ"ד.

ויש להעיר על הש"ש בתרתי. חדא, דיתכן דלא נתכוונו התוס' לומר דחזה"ג עדיפא משאר חזקות ולפיכך לא מהני תרתי לריעותא נגדה, אלא אדרבה חזקת פנויה קיל טפי משאר חזקות משום דאשה עומדת לינשא, ומש"ה אינה מצטרפת עם חזקה דהשתא דמום לפניך כדי לבטל חזקת שלימה. וכך פי' השטמ"ק שם (ד"ה והקשו).

ועוד יש להעיר במש"כ הש"ש דחזקת המקוה לא מיקרי חזקת הגוף, דמשמע מדבריו דס"ל דמקוה שחסר ממ' סאה עדיין שם מקוה עליו אלא רק חסר בשיעור מים הצריך לטבילת הגברא. וכבר העלו כמה אחרונים שאין הדבר כן. דהנה ידוע דמקוה צריכה מ"ס לטבילת אדם. אבל לגבי מעיין איתא בתו"כ דמטהר בכל שהוא, ונחלקו הראשונים אי היינו אף לטבילת אדם או רק לטבילת כלים. דעת הראב"ד היא דמעיין מטהר בכל שהוא אף באדם, ואילו רוב ראשונים סוברים דמעיין מטהר בכל שהוא רק לטבילת כלים מידי טומאה. וכן פסק השו"ע.

ונחלקו הראשונים לדידן דקיי"ל דמעיין צריך מ"ס לטבילת אדם, מה הדין אם מוסיף מים שאובין למעיין כל שהוא עד שיש בו מ"ס, האם המים הללו כשרים לטבילת אדם או לא. דעת הרא"ש בהל' מקואות (סי' א) ובתשו' (כלל ל' אות ג') היא דמהני, ואילו הרמ"א ליו"ד (סי' רא ס"מ) הביא שיש חולקים בדבר.

וביאר הגר"ח בסטנסיל שנחלקו בגדר דין השקה – האם פירושו דע"י השקה פקע שם שאובין מן המים, דהשקה מטהרת שאובין כמו שהיא מטהרת מים טמאים עי"ז שהשאובין הם בטלין למים שבקרקע; או דילמא אין השקה מטהרת המים כלל, אלא דדין הוא דכל המחובר למקוה ולמעיין הרי דינו כמקוה ומעיין. דעת הרא"ש היא כצד א', ומש"ה ס"ל דכל שהשאובין נפלו למעיין כ"ש, הואיל ויש לו כח טהרה לענין כלים, הרי השאובין נטהרו, ושוב כשרים אף לטבילת אדם. ואילו הרמ"א סובר דהשקה מדין חיבור הוא, ולכן א"א לטבול בשאובין אא"כ הרי הם מחוברין למעיין הכשר לטבילת אדם, דמעיין כ"ש אין לו שם מעיין לגבי טבילת אדם.

וקשה שהרי הטור והשו"ע יו"ד שם (ס"מ) פסקו כדעת הרא"ש דהשקה מועלת למעיין כ"ש. ואילו לגבי מקוה כתב הטור, וכן דעת הראשונים, דלא מהניא השקה אלא למקוה שיש בו מ"ס. וצ"ע, דאע"ג דצריך מ"ס לטבילת אדם, הרי מה"ת מקוה כשירה לטהר כלים מידי טומאה אף ברביעית, וא"כ אמאי אין המקוה כשירה מה"ת לטבילת אדם אם נתנו שאובין ע"ג מי מקוה רביעית, כמו דמהניא השקה למעיין כ"ש כדי להכשיר שאובין לטבילת אדם.

ותי' הגרש"ש בשערי יושר (ש"ג פכ"ז), וכן הוא בגר"ח שם [וע"ע בס' בעקבי הצאן (סי' כט) בשם הצפנת פענח] דע"כ צ"ל דלעולם כו"ע מודו דהשקה מועלת רק מדין חיבור למקוה. ומאי דמהני השקה למעיין כ"ש אף לטבילת אדם היינו משום דאף מעיין כ"ש יש לו שם מעיין לענין טבילת אדם רק שחסר בשיעור למעשה הטבילה. משא"כ לענין מקוה, דמקוה שחסר ממ"ס חסר לא רק בשיעור מים למעשה טבילת הגברא אלא הרי הוא חסר בעיקר החפצא דמקוה. וזהו דלא כהש"ש.