שיטת הרשב"א בספיקא דאורייתא לחומרא

א) הבאנו שיש לחקור בדעת הרמב"ם אם ספיקא דאורייתא לקולא מדאור' פירושו דחשיב כדבר המותר בתורת ודאי או דילמא לעולם הוי ספק איסור אלא שמותר לאדם להכניס את עצמו למצב דאולי יעבור על ספק איסור. ומעין זה יש לחקור לשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, האם פירושו שבתורת ודאי הדבר אסור, כלומר שאנו קובעים דחשיב כאילו יש כאן ודאי איסור, או דילמא ספיקא דאורייתא לחומרא פירושו רק שא"א להכריע להקל, וממילא אסור הואיל ונשאר בספק.

ונפק"מ לענין קביעת ספק ספיקא. דהנה נחלקו הראשונים אי אמרינן ס"ס לקולא כשיש ספק א' בגוף וספק א' בתערובת כגון בספק ביצת טריפה שנתערבה בעוד ביצים. התוס' בביצה (ג:) הביאו בשם ר"ת דאף בכה"ג אמרינן ס"ס לקולא. ואילו הרשב"א בתוה"ב (ב"ד ש"ד, כד:) הביא בשם הר"י בעל התוס' דלא אמרינן ס"ס לקולא אלא כששני הספיקות הם בתערובת, משא"כ כשספק א' בגוף וספק א' בתערובת. וכן פסק השו"ע (סי' קי ס"ט). ולכאורה צ"ע, דהא מבואר בכתובות (ט.) דאמרינן ס"ס לקולא אף כשב' הספיקות הם בגוף.

ועי' בתוס' רבינו פרץ לביצה שפי' דס"ל להר"י שאין ב' ספיקות מצטרפין יחד למיהוי ס"ס אלא כשהם מסוג א'. אבל הרשב"א שם ביאר באופן אחר, דס"ל להר"י ד"היאך אתה אומר שמא לא זה הוא (שנפל לתערובת) ואת"ל זה הוא שמא אותו ספק מותר היה, והלא כבר אסרתו מספק שנפל בגופו ואחר שאסרתו היאך אתה חוזר ומתירו." כלומר, שהכל תלוי אם ב' הספיקות חלו בבת א' או לא. [ולפי דבריו יצא שאם לא נודע בינתיים שפיר אמרינן ס"ס לקולא אף כשספק א' בגוף וספק א' בתערובת, ואילו לדעת רבינו פרץ אף היכא שלא נודע בינתיים מ"מ לא אמרינן ס"ס לקולא אם ספק א' בגוף וספק א' בתערובת. וכבר נחלקו בזה האחרונים, עי' בט"ז (סי' קי ס"ק יג) שנחלק עם המשאת בנימין בזה.] ובפשוטו יפלא, הרי לא אסרנו אותו אלא מספק, וא"כ אמאי לא ניזיל ביה לקולא במקום ס"ס.

וביאר בזה הגרי"ד דדעת הר"י היא דמכח דין ספיקא דאורייתא לחומרא מכריעים לחומרא וקובעים בתורת ודאי שיש כאן איסור, וממילא א"א שוב לצרף ספק בתערובת כדי להקל. ודעת ר"ת ודעימיה היא דספיקא דאורייתא לא נקבע בתורת ודאי כאיסור אלא נשאר בספק, וממילא שפיר מצרפינן ספק א' בגוף לספק א' בתערובת למיהוי ס"ס אף אם נודע ספק בגוף לפני שנתערב.

ונפק"מ עוד לענין ספק דאורייתא שנתגלגל להיות ספק דרבנן. עי' בכללי ס"ס להש"ך (אות י"ט) שהביא מה שהק' בב"י (סוף סי' נז) אהא דאסר ר"י ספק דרוסה שנתערבה בתערובת, דאמאי אין התערובת מותרת (אף בלאו הך דינא דס"ס) משום דספיקא דרבנן לקולא, שהרי ספק איסור שנתערב מה"ת בטל ברובא, ורק מדרבנן מחמרינן הואיל והוא דבר חשוב. ותי' הד"מ (שם אות ט"ו) דלא אמרינן סדר"ל אלא כשעיקר הספק הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא דרבנן, אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק דאורייתא (ספק טריפה) אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן, בכה"ג לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. [וזה מיקרי ספק דאורייתא שנתגלגל להיות ספק דרבנן.]

וביאר בזה הגרי"ד דלכאורה נחלקו הד"מ והב"י בגדר דין ספיקא דאורייתא לחומרא. דלדעת הד"מ מכריעים לחומרא, וחשיב כאילו בתורת ודאי יש כאן איסור, וממילא שוב א"א לומר בו ספיקא דרבנן לקולא. אבל הב"י סובר שבלי ידיעה נשאר הדבר בספק, ולכן כשנתגלגל להיות ספיקא דרבנן שפיר יש להקל בו מדין ספדר"ל.


ב) ועוד יש להוסיף דכמו שיש להסתפק בגדר דין ספיקא דאורייתא לחומרא באיסורין, ה"ה נמי יש להסתפק בגדר דין ספיקא דאורייתא לחומרא במצוות. ונפק"מ לענין ברכה על ספק מצוה. דהנה כבר נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהל' מילה (פ"ג ה"ו) אי מברכין על ספק מצוה, כגון על מילת אנדרוגינוס. ובפשוטו דעת הרמב"ם מסתברא טפי, דאפי' אי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת, מ"מ חיוב ברכה אינה אלא מדרבנן, וא"כ אמאי לא נימא שיקיים את המצוה מספק, אך יהא פטור מלברך משום דספיקא דרבנן לקולא.

ואמנם הגרי"ד ביאר דדעת הראב"ד היא שחז"ל תיקנו ברכת המצוה כחלק מעצם המצוה, וממילא כל היכא שחייב לעשות את המצוה (בין בתורת ודאי בין בתורת ספק) צריך לברך. [כך הביא בס' גן שושנים (ח"א סי' א אות ב').] אך לפי דברינו י"ל בפשוטו דס"ל להראב"ד דלדעת הרשב"א ודעימיה דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא (וכן דעת הראב"ד בהל' טומאת מת שם) פירוש הדבר שמכריעים בו לחומרא, וחשיב כאילו חייב בקיום המצוה בתורת ודאי. וממילא מסתבר שיש לברך על עשיית המצוה.

ב', ומצינו מח' מפורשת בין האחרונים בביאור דעת החולקים על הרמב"ם. והוא לענין מי שמסופק אם יצא בהמ"ז האם יכול להוציא מי שמחוייב בודאי. עי' בשו"ת רעק"א (קמא סי' ו) שהביא בשם הפר"ח דשאלה זו תלויה במח' הרמב"ם והרשב"א, דלפי הרשב"א הרי הספק מחוייב כמו ודאי משא"כ לדעת הרמב"ם. והגרעק"א חולק עליו דאף לדעת הרשב"א אינו מחוייב אלא בתורת ספק וממילא אינו יכול להוציא המחוייב בתורת ודאי. [כך העיר בקונטרסי שיעורים בסוף קידושין.]