עוד בענין רוב, שיטת הרמב"ם בספיקא דאורייתא
א) הבאנו מה שנחלקו הרמב"ם והרשב"א אם ספיקא דאורייתא לחומרא פירושו דמדרבנן צריך להחמיר בספק דאורייתא או דמדאורייתא צריך להחמיר. והק' האחרונים ע"ד הרמב"ם דאם ספק דאורייתא לקולא מה"ת, למה צריך קרא להתיר ספק ממזר. ותי' הפנ"י דאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר אף היכא דאיכא רובא או חזקה לאיסורא. ותמהנו דלכאורה רוב מברר המציאות ומסלק הספק וא"כ בכה"ג דאיכא רובא לאיסורא מסתבר שיש להחמיר, דהא הוי ודאי ממזר ולא ספק ממזר. וביארנו דמדברי הפנ"י מבואר דלא מיירי אלא ברובא דאיתא קמן. ויתכן דשאני רובא דאיתא קמן דאינו אלא הנהגה מעין חזקה.
ונראה להוסיף דמדיוק לשון הפנ"י אפשר ליישב גם באופן אחר אף אם נאמר דרובא דאיתא קמן חשיב כבירור. שהרי הפנ"י כתב בעצמו דמאי דלא אזלינן בתר רובא במקום ספק ממזר היינו היכא שהמיעוט מצוי. ואפשר לומר דאף אם רוב מברר המציאות ומסלק את הספק היינו רק היכא שהרוב אלים והמיעוט אינו מצוי, משא"כ אם המיעוט מצוי דאז הרוב הוא גרוע, ובכה"ג אינו אלא הנהגה בעלמא.
ומצינו סמוכין לכך בדברי הרמב"ן לחולין (ג:) שכתב דה"ט דאין חיוב לבדוק טריפות חוץ מבריאה משום דטריפות הריאה מצוייות הן אבל שאר טריפות אינן מצויין. ומה"ט גופא ס"ל להגאונים דא"צ לבדוק השוחט אף היכא דאיתא לקמן אלא אזלינן בתר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. וביאר בזה הגרי"ד דהיכא דאיכא בירור עפ"י דין ל"צ לברר עוד אף היכא דאפשר. וס"ל להרמב"ן דרק רוב אלים חשיב כבירור, אבל היכא שהמיעוט מצוי והרוב גרוע לא חשיב רוב כמברר אלא כהנהגה בעלמא ולכן חייב לברר היכא דאפשר.
ועי' בתוס' לכתובות (ט. ד"ה ואי) וקידושין (פ. ד"ה סמוך) שכתבו דרבנן מודו לר"מ ברוב גרוע דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. ולכאורה כוונתם לומר דכל שהמיעוט מצוי והרוב גרוע שוב אין הרוב מברר את המעשה, ואין לו כח להכריע במקום ספק נגד מיעוטא וחזקה. וכל מח' ר"מ ורבנן אי רובא וחזקה רובא עדיף מיירי דוקא היכא שהמיעוט אינו מצוי והרוב אלים, דרבנן סברי דרוב מברר את המעשה ומסלק את הספק, ואילו ר"מ סבר שרוב אינו אלא מכריע במקום ספק. אבל במיעוט המצוי ורוב גרוע מודו רבנן שאין לרוב אלא דין הכרעה והנהגה, ובכה"ג אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא.
ומעין זה י"ל בדעת הפנ"י. דלעולם לא נתכוין הפנ"י לומר דרוב אינו מברר המציאות אלא רק היכא שהמיעוט מצוי והרוב גרוע, ובכה"ג איצטריך קרא למילף דספק ממזר מותר. אבל היכא שהרוב אלים שוב ליכא ספק וממילא אין להתיר.
ב) הרשב"א בקידושין שם הביא ג' ראיות נגד הרמב"ם. א', מהא דחייב אשם תלוי אם עבר עבירה שיש בה ספק כרת. ואם ספק איסור מותר מה"ת אמאי מיחייב קרבן. ב', מהא דאיצטריך הלממ"ס דספק ערלת חו"ל מותר. ואם בכל הספיקות אזלינן לקולא אמאי גריעא ערלת חו"ל שצריך לה הלממ"ס מיוחדת. ג', ממאי דקטרחה הגמ' בחולין (יא.) למילף דאזלינן לקולא בתר רוב וחזקה במקום ספק. ואם איתא דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת דל מהכי רו"ח וניזיל לקולא מחמת עצם הספק.
וכבר דחו האחרונים דאולי ס"ל להרמב"ם שאינו חייב אשם תלוי אלא בחתיכה א' משתי חתיכות ובכה"ג דאיקבע איסורא כו"ע מודו דאפי' מה"ת אזלינן לחומרא [עי במל"מ הל' איסורי ביאה פט"ו הל' י"א (סוד"ה אך) ובמהרי"ט חיו"ד סי' א)]. ועוד תי' דאולי שאני חיובי כרת משאר איסורים. ובאמת יש חילופי גירסאות ברמב"ם אי אזלינן לחומרא מה"ת בחיובי כרת (אלא שקשה ממה שהזכיר שבתות ועריות שגם הם חיובי כרת). ולענין ערלת חו"ל עי' בר"ן לקידושין (טו: בדפי הרי"ף ד"ה גרסי') שתי' דשאני ערלת חו"ל שמקילים בה אפי' בספק כל דהו ואפי' היכא דקרוב לודאי. אך עדיין קשה מרובא וחזקה.
ועי' בשערי יושר (ש"א פ"ג, פ"ז) שתי' עפ"י יסוד בעיקר שיטת הרמב"ם. דרגילים לפרש דלפי הרמב"ם ספק איסור מותר מה"ת ורק מדרבנן מקרי דבר האסור, וכן מבואר מדברי השב שמעתתא (ש"א פ"ד) עיי"ש. אך הגרש"ש טען שזה אינו, אלא אף להרמב"ם ספק איסור מקרי חפצא דאיסורא מספק אלא שהתורה לא הזהירה עליו. ונפק"מ בתרתי, חדא דאי כלפי שמיא גליא שהדבר אסור יענש עליו. ועוד, שאם חבירו יודע שהוא אסור הרי הוא עובר בלפני עור אם הוא מכשילו.
נמצא שעיקר המח' בין הרמב"ם והרשב"א אינו אם ספק איסור מותר מה"ת או אסור. אלא לעולם כו"ע מודו שאין היתר לספק איסור בתורת ודאי, ורק נחלקו אם מותר להכניס עצמו לספק. דעת הרמב"ם היא שמה"ת מותר להכניס עצמו לספק (ואם יתברר שעבר איסור יענש בידי שמים). ודעת הרשב"א היא שמה"ת אסור להכניס את עצמו לספק, וממילא אפי' אי כלפי שמיא גליא שמותר, מ"מ יש איסור במה שנכנס לספק איסור.
ועפי"ז יש ליישב גם שאר הקושיות, דהואיל וספק איסור מקרי דבר האסור שפיר יכול להתחייב עליו אשם תלוי דאי כלפי שמיא גליא שעבר איסור יענש עליו, וממילא אם לבו נוקפו יכול להביא אשם תלוי כדי להתכפר. [וכן הביא הגרש"ז (אות א') בשם הכו"פ.] וכן מיושב למה צריך הלממ"ס להתיר ספק ערלת חו"ל משום דאתא לאשמועינן שמותר בתורת ודאי, וממילא אף אם יודע שהוא ודאי איסור ליכא איסור לתת לחבירו שאינו יודע. וה"ה נמי מיושב מאי דקטרחינן למילף דיני רובא וחזקה, דהרי עפ"י רו"ח מותר להקל מה"ת במקום ספק ואין בזה משום לפנ"ע להכשיל חבירו אפי' אם יודע שהוא דבר האסור.
0 comments Leave a Comment