אורות הגבעה דברים תשע"ח

כוח התורה והקדושה נגד האויבים

 אלה הדברים אשר דיבר משה וגו' אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. להבין למה נאמר אחרי הכותו וגו', לאחר שכבר פירט המקום והזמן. וגם הלא כבר ידענו זאת מסדרים הקודמים שכבר כבש את סיחון וגם הלשון אשר יושב בהווה והלא כבר הכה אותו ולא שייך לשון יושב. וכמו כן בעוג נאמר גם כן אשר יושב וגו'. הענין הוא כי החומש אלה הדברים הוא התחלת משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרה (מגילה ל"א ב) והוא ספר השביעי כידוע שפרשת ויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו והוא נגד מדת מלכות [הספירה השביעית] "פה" - תורה שבעל פה קרינן לה. ובה דברי תוכחה כמו שנאמר (קהלת א', י"ח) כי ברוב חכמה רוב כעס שעל ידי הרוב כעס של היצר הרע בהכרח לעמוד כנגדו על ידי הרוב חכמה של תורה שבעל פה. והיינו על ידי שמחבר את החכמה שבמוח עם הבינה שבלב שיכנוס למעמקי הלב. וכבר דיברנו מזה למעלה שסיחון ועוג המה הקליפות הקשות המנגדים לחכמה ובינה שהמה מוחא וליבא ולכן בא דייקא התגלות תורה שבעל פה אחרי הכנעת הקליפות של המוח והלב שהמה סיחון ועוג.

והנה אחר מלחמת סיחון נאמר (במדבר כ"א, כ"ז) על כן יאמרו המושלים בואו חשבון וגו', ודרשו על זה (בבא בתרא ע"ח ב) על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן – אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה וכו'. ונירם אמר רשע אין רם אבד חשבונו של עולם וכו'. כי הנה זהו עיקר הקליפה הקשה שאמר אין חשבון דלית דין ולית דיין וזהו קליפת סיחון אשר יושב בחשבון שהוא מקום המחשבה שבמוח ואינו מניח להאדם לחשוב את עצמו שיש עוד עולם הבא. ועתה אחרי שהכה את סיחון והכניע את הקליפה הזו נאמר על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם. וכמו ששמענו מאדמו"ר הקדוש מאיזביצא זצ"ל שהישראל שמאמין שיש עוד עולם לעולם הבא כבר הוא ישראל נושע בכל עניניו.

ויש לומר שעל זה רמזו חז"ל (סנהדרין צ' א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס. יש לומר ששלושה אלו המה גם כן נגד שלוש קליפות הנ"ל שמנגדים לשלוש ראשונות כתר חכמה בינה שבקדושה ולכן לא נאמר בלשון חוץ מאלו כי אלו השלושה אינם מכלל ישראל שיש להם חלק רק המה מערב רב וכדאיתא במדרש (בראשית רבה נ"ג, י"ב) שכל מי שאינו מאמין בשני עולמות בידוע שאינו מזרע אברהם. וכל זה נרמז גם כן בפסוק בואו חשבון הנ"ל. כי נגד הראשית הוא המהלך אחר סיחה נאה והוא התחכמות המליצה שיש לו חן בעיניו והוא בדקות ובאמת מזה נסתעף שורש פורה ראש ולענה כמו שנאמר (משלי ה', ג') כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', והוא בחינת אפיקורוס [א.ה. "אפיקורוס" היה פילוסוף יווני שחי לפני 2,300 שנה]. ומזה בא אחר כך לכפור בתחיית המתים שהיינו בחינת אבד חשבון שמתדמה בעיניו שלית דין ולית דיין שדרך רשעים צלחה. והוא נגד בחינת חכמה שבקדושה שבאמת צריך התחכמות גדולה לזה לחשוב הפסד מצוה היינו שכל מי שעוסק בתורה ומצוה הוא מפסיד בכל עניני עולם הזה רק שיהיה כדאי לו בשביל השכר של עולם הבא. ושכר עבירה היינו הגם שדרך רשעים צלחה אין כדאי בשביל הפסד של עולם הבא. ונגד בחינת בינה שבלב הוא האומר אין תורה מן השמים. ועוד דרשו (שם בבבא בתרא) על פסוק הנ"ל אכלה ער מואב שמהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח. כי קליפת מואב הוא בתאוה ומזה בא לגסות הרוח כמו שנאמר (דברים ח', י"ב) פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת. וכן נאמר (ישעיה ט"ז, ו') שמענו גאון מואב גאה מאד. ועל סדר הזה נרמז בפסוק ער מואב בעלי במות ארנון זה גסות הרוח כמו שנאמר (במדבר כ"א, י"ג) כי ארנון גבול מואב ומזה בא לונירם שאין רם אבד חשבונו של עולם כמו שנאמר ורם לבבך ושכחת כנ"ל:

ונחזור לענין הנ"ל שקליפת סיחון הוא מנגד לבחינת חכמה שבקדושה היינו נגד המחשבה שבמוח וזה אחרי הכותו את סיחון אשר יושב בחשבון ולא נאמר שהרגו רק בלשון הכאה היינו שהתיש את כוחו מפני שבאמת אין עוד תכלית הבירור בזה בשלימות עד עת קץ כנ"ל ולזה נאמר אשר יושב בחשבון גם אחרי הכותו כי שורש הקליפה עוד קיימת בעולם. וכמו כן עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי והיינו שהוא המנגד לבחינת בינה שבלב היינו לעשות את הלב כאבן לבל להתפעל בדברי תורה ועל זה רומז רש"י ז"ל עשתרות לשון צוקין וקשים כמו עשתרות קרנים לשון חוזק. והנה כבר דיברנו מזה שבחינת מלך וכהן שבקדושה המה נגד הלב והמוח כי הכהן גדול הוא נגד מוח החכמה ולעומת זה היה קליפת סיחון כדברינו הנ"ל שלכן כשמת אהרן בא מלך ערד להלחם שהוא סיחון כנ"ל. ומלך הוא נגד הלב כדאיתא בספר יצירה (פרק ו') לב בגוף כמלך במדינה וזה הוא קליפת עוג המנגד לזה ומשה רבינו ע"ה שנקרא מלך כמו שנאמר (דברים ל"ג, ה') ויהי בישורון מלך והוא בחינת הלב הכניעו ועל ידי זה נקלטים הדברי תורה בלב: [פרי צדיק פרשת דברים]

סיכום:

א] הפירוש של "ברב חכמה רב כעס" [קהלת א' י"ח] הוא שע"י ריבוי לימוד תורה שבעל פה אפשר להתגבר על הכעס של היצר הרע. העבודה היא לחבר את החכמה והבינה, המח והלב, כדי שתיכנס החכמה בעומק הלב.

ב] סיחון ועוג הם הקליפות הקשות המתנגדות לחכמה-ובינה – מח-ולב, ולכן אחרי הכנעת סיחון ועוג, יש התגלות תורה שבעל פה, דהיינו ספר דברים שנאמר עפ"י הדברים אשר דיבר משה [עי' מגילה ל"א: שמשה מפי עצמו אמרן].

ג] סיחון היא קליפה קשה שמאבדת את ה"חשבון" של עולם, הוא יושב "בחשבון", דהיינו במח, ולא נותן לאדם לחשוב על המשמעות הנצחית של מעשיו. אחרי ש"חיסלנו" אותו, חז"ל דורשים "יאמרו המושלים" אלו המושלים ביצרם, כי רק אחרי תבוסתו אפשר למשול על היצר.

ד] מחשבה קטנה שיש עולם הבא כבר מציל את היהודי מליפול לבאר שחת ומושיעו בכל ענייניו! 

ה] "הפסד מצוה כנגד שכר עבירה" פירושו שראוי "להפסיד" כל ענייני עולם הזה כדי לקיים מצוות שמביאות שכר  נצחי. "ושכר עבירה" פירושו שהגם שהרשעים נראים מאאאאאד מצליחים ונהנים מכל טוב עולם הזה, ודומה שה"שכר" הוא גדול, בכל זאת, אין כדאי ללכת בדרכם ולהפסיד חיי עולם הבא.

ו] קליפת מואב היא תאוה [נזכור איך נולד מואב...] המביאה לגסות הרוח ולשכחת ה' והמגמה העליונה של החיים.

ז] קליפת סיחון המתנגדת לחכמה שבקדושה, קיימת עד היום והבירור עדיין לא יסתיים עד עת קץ. במיוחד היום הדעות הכוזבות רבות בעולם להשכיח מאדם את העיקר. ודוק "הכותו" את סיחון, ולא חיסולו המוחלט.

ח] עוג יושב בעשתרות באדרעי, עשתרות לשון חוזק , ואדרעי אולי רומז לזרוע [כך פירושו בארמית] שהוא יושב בזרוע מול הלב [כמו להבדיל תפילין של יד שהן בזרוע מול הלב] למנוע כל השפעת וחדירת דברי תורה לתוך הלב פנימה!

ט] הכהן גדול מסמל חכמה שבקדושה ונגדו פועל סיחון, לכן כשנפטר אהרן בא להילחם מלך ערד שהוא סיחון. מלך מסמל את הלב [הרמב"ם כותב על מלך שלבו הוא לב כל קהל ישראל]. משה רבינו היה מלך והפועל נגדו היה עוג.

י] למדנו שציון השמות והמקומות בתורה אין מטרתו רק לספר קורות ההיסטוריה אלא משמעות עמוקה טמונה בו. למדנו מהי משמעות סיחון [סיחה נאה], עשתרות באדרעי [חוזק הלב], חשבון [חשבונו של עולם], עוג "מלך" הבשן [התנגד למלכות משה].

י"א] העבודה היא לחבר את החכמה והבינה, המח והלב, ולהחדיר כל ערכי תורה שבעל פה ללב. משה רבינו מסר לנו תורה שבעל שלו בספר דברים, והוא היה מלך ["ויהי בישורון מלך"] ותורה שבעל פה היא בחינת מלכות עפ"י הזוהר הקדוש. הוא גם היה בחינת לב, לבו של כל ישראל. והדברים עמוקים ונשגבים מבינתי.

התגברות הרוח על החומר

בפרשתנו מתואר איך בני ישראל הביסו את עוג מלך הבשן ( דב' ג:א‑יא):

וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיִּתֵּן ה' אֱ‑לֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד... רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִיש.

 הגמרא בברכות [נ"ד] מספרת על האבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל [ובעקבות כך, הרואה אבן זו צריך לברך על הנס שנעשה].

"אמר מחנה ישראל כמה הוי? תלתא פרסי. איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו [אלך ואעקור הר בר שלש פרסאות ואזרוק עליהם ואהרוג אותם]. אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הניח את האבן על ראשו]. ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה [ה' הביא נמלים שניקבו את ההר שירד על צווארו]. הוה בעי למשלפה [רצה לשלוף אותו]. משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה [נמשכו ונתארכו שיניו לצד זה ולצד זה ולא הצליח לשלוף אותו] והיינו דכתיב "שני רשעים שברת" וכדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת.

והגמרא הזאת איננה אלא אומרת ומתחננת "דרשני"!!!

מה התכונה המאפיינת את עוג דווקא שהוא הדמות המתוארת בסיפור?

למה דוקא רצה לזרוק אבן? ולמה הניח אותה על ראשו?

מה משמעות הנס שנמלים ניקבו את ההר שההר ירד על צווארו?

מה המסר אלינו באגדה הזאת??

סיפור תולדות עם ישראל רווי בסיפורים על ממלכות אדירות, סמלי הכח והגבורה הפיזית, שביקשו לעקור עם שאמנם חלש מבחינה חומרית אבל חזק מאד מצד רוחו הכביר. סמל הגבורה החומרית בעולם הוא ודאי עוג מלך הבשן מיתר הרפאים, ולפי ביאור חז"ל מדור שלפני המבול [נדה ס"א]. עוג בעל השרירים ועוצמה הפיזית, לא סבל את התופעה של עם ישראל, עם שחורט על דגלו את הפסוק "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" .

הנה בקש לידות אבן, להורות לכל כי אין מעמד לתקיפות הרוח נגד הזרוע. ע"כ האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ראויה היא להיות לזכר נפלאות ה'. מברכים על ראיית האבן כי היא מסמלת את המאבק העיקש של הכח הפיזי נגד הרוח. הפסוק בעמוס מתאר את עם ישראל כעם חלש שזקוק לעזרה "מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא".  ושוב בס' ישעיהו "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב". הפלא הוא שבעזרת רוח ה' אשר בקרבם, יגדל ויעשה חיל בכחה לא-להיה.

נמצא שיש כאן ציור קלאסי איך הגבורה החומרית אינה מוכשרת להביא את האדם אל נצחונו, בנפילת עוג הגבור הנערץ שבעולם נגד ישראל, מקבלי התורה ששמה תושיה ש"מתשת כחו של אדם". הרוח מנצחת את החומר!!                     

"עקר טורא בר תלתא פרסי שוי ארישיה" – בכך ביטא שהאבן היא כתר לראשו! הוא מתהדר בה והיא מתנוססת על ראשו כנזר תפארה. אבל תראה מה היא גבורה פיזית: חיידק קטנטן-מיקרוסקופי חודר לגופו, והאדם הכי חזק בעולם, מי שזכה באולימפיאדיה [= תחרות ספורטיבית המשגעת את העולם. ב"ה לא מקרינים אותה בישיבות החשובות וגם לרבות בישיבות הפחות חשובות...] במדליית זהב בהרמת משקולות, הגברתן המפחיד ביותר, נופל למשכב, חסר אונים, ואפילו מת מזה [לפעמים – אבל תמיד-תמיד מת ממשהו!]. פגעים קלים ביותר עוצרים אנשים חזקים ביותר. הקב"ה הראה לנו ולעוג מי "בעל הבית" פה בעולם, והביא נמלה פצפונית, שניקב חור בכתרו-אבנו-מקור-וסמל-כוחו, וכבר ירד אותה אבן לצווארו, דהיינו לעול על צווארו, בבחינת ריחיים בצווארו. משא כבד שהפך את כוחו ואונו לחולשתו ואפסיותו. ואז השתרבבו שיניו החזקות [תנסה פעם לקחת שן של ילד שנפלה ולחתוך אותו לשנים עם סכין חד – לא תצליח] ומנעו ממנו לשלוף את האבן. בסוף, כוחו נהיה בעוכריו. זהו סיפורו הטראגי של בני אדם רבים וממלכות ואמפריות גדולות.  ההתמכרות הגסה לגבורתם הפיזית הביאה בסוף למפלתם וכליונם. ואם ירצה אז בהמס ליחו לבחור בחיים חלשים אבל מלאי מנוחה, לא יוכל כי כבר התמכר אל השדרות השפלות שבחיים ושיני רשעים שברת, ע"י מה ששרבבת אותם, כי ארכו מאד והרחיבו מקומם על חשבון המקום הראוי להחיים הרוחניים באור ד'. ע"כ כאחרית הגבור החומרי הנערץ הזה, כה אחרית כל גויים שכחי א-להים, אשר שמו בשר זרעם ומן ד' יסור לבם, גבורתם תביאם למצב מר כזה שתהי' עליהם עצמה למשא, והשתעבדותם אל חיי החומר תגדל עליהם, עד שלא יוכלו להשלף ממשאם הכבד והמר, ולעת פקודתם יאבדו. "ואויבי ד' כיקר כרים כלו בעשן כלו" .

כאן טמון סוד "עם שרידי חרב" שהם גם "עם מדושני עונג". ההכרה כי "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צ-באות". ההבנה שחיילים, ונשק, תכסיסי מלחמה, וכל אביזרייהו דילהו, מוגבלים וקצרי מועד. כתב ר' יעקב עמדין לפני מאות שנים  "מי שמעיין בייחוד עניננו ומעמדנו בעולם, אנחנו האומה הגולה, שה פזורה, אחרי כל מה שעבר עלינו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים... כל האומות הקדומות אבד זכרם... ואנו הדבקים בה' חיים היום , חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצלי יותר מכל ניסים ונפלאות שעשה ה' יתברך לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכל מה שארך הגלות יותר, נתאמת הנס יותר, ונודע מעשה תקפו וגבורתו [הקדמה לסידור בית-יעקב]. [ומה היה אומר היום אחרי כל מה שעברנו בארבע מאות שנים האחרונות ואנחנו עדיין חיים וקיימים?!! מה גם שארץ ישראל מלא מזן אל זן בלומדי תורה, בכוללים וישיבות לרוב, בבתי יעקב גם לאשכנזיות וגם לספרדיות וגם (ב"ה) מעורבות...] אפילו חכמי אומות העולם הבינו שיש בעמנו משהו שחורג מגבולות החומר.

הסופר הדגול מרק טוויין כתב: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם. עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו ועתה, הם יושבים בצל, או אבדו בכלל.

היהודי ראה את כולם, הכה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה, לא האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים אך הוא נשאר. מה הוא סוד נצחיותו?"

"מה זה יהודי? שאלה זו אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מן יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסהו, רדפהו, שרפו, והטביעו, והוא, על אפם ועל חמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם שמדכאיו הציעו לו בלבד שיתכחש לדתו ויטוש את אמונת אבותיו.

יהודי — הנו סמל הנצח. הוא שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים; לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה'; הוא אשר זמן רב כל-כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה לא יכול להיעלם.

יהודי הנו הנצחי - הוא התגשמות הנצח.

(לב טולסטוי, מתוך מאמר שפורסם בג'ואיש וורלד - לונדון 1908)

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר : "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן".

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "לפי הקריטריון המטריאלסטי [החומרני] , צריכה הייתה אומה זו לעבור מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכח גזרה קדומה".

הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז פסקל: "דבר מתמיה, הוא לראות את העם היהודי הזה שורד שנים כה רבות, כשהוא נתון תמיד לעינוי, ...הוא דבר שסותר את עצמו, הריהו שורד למרות עוניו".

ארנולד טוינבי, מגדולי ההיסטוריונים של המאה ה-20, אשר חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 תרבויות: "שמירת הזהות הלאומית [קרי – תורה ומצוות] מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת, אלא מפוזרת על כל קצוות תבל, ולמול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא רציונאלית שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה".

והמסר העולה – לא לפחד מאף אחד ... חוץ מה'. וכאשר הוא יתברך מאחורינו ומגבה אותנו, "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱ-לֹהִים" [תהילים ס"ח ג'].

חורבן ביתר ובר כוכבא

 חורבן גדול היה בתשעה באב אשר צריך להבין עניינו.   זהו חורבן ביתר, ונעתיק בזה את לשון הרמב"ם בהלכות תעניות )פ"ה ה"ג(  כשמונה את הצרות שאירעו בתשעה באב "ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש,"  והנה ודאי חייבים לדעת כי לא הייתה כאן טעות חלילה, ומצינו בירושלמי תענית )פרק ד') " תני ר' שמעון בן יוחי,  עקיבה ר'  היה דורש דרך כוכב מיעקב,  דרך כוזבא מיעקב . ר'  עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא" .

ואיתא ברמב"ם )פי"א מהלכות  מלכים ה"ג ( שרבי עקיבא היה נושא כליו של בן כוזיבא , ודאי כי רבי עקיבא וכל חכמי דורו אינם טועים, רחמנא ליצלן מהאי דעתא , אלא שהיה כאן חורבן, ]כפי שבבית המקדש עצמו הייתה מציאות אמת שחרבה].  כשרבי עקיבא קרא עליו את המקרא 'דרך כוכב מיעקב',  אכן היה ראוי שייאמר עליו המקרא הזה,  והייתה אפשרות שזה יתקיים על ידו,  אבל זה נחרב.  וכלשון הרמב"ם שם בהלכות מלכים "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח עד שנהרג בעוונות",  והיינו כדאיתא התם בירושלמי,  שרבי אלעזר המודעי , מגדולי התנאים בדור שקודם לרבי עקיבא,  היה דודו של בן כוזיבא , ואף הוא היה עמו,  וכשצרו הרומאים על ביתר סבר בן כוזיבא שבדעתו להשלים עמהם והרגו,  ואז נגזרה הגזירה על ביתר , וקאמר התם שיצאה בת קול ואמרה " הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה ", עיניהם של ישראל , מי שעל ידו כלל ישראל יכול להסתכל נכון,  ולראות מה שצריך לראות,  וזרועם של ישראל, זה הכח שיש לכלל ישראל לעשות את מה שצריך לעשות,  ואחר שהרגת את עיניהם וזרועם של ישראל,  יקחו ממך את עיניך וזרועך, ונהרג,  ונהרגו כולם, זו כוונת הרמב"ם  "ונהרג בעוונות ".

והנה , לנו נשארה מחורבן ביתר ברכה אשר אנו מברכים בכל סעודה כשאנו אוכלים פת,  אנו מוסיפים ברכה רביעית על הרוגי ביתר , כדאיתא בברכות )מ"ח ע"ב )  "הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר"   כי הייתה עליהם גזירה שהם לא יקברו,  כדאיתא בירושלמי שם בתענית,  והם שכבו על פני חוצות , והיה נס שלא הסריחו , ואחר שראה כן אדריינוס שאינם מרקיבים עמד וגדר בהם את כרמו שהיה י"ב מיל על י"ב מיל , וכשעמד מלך אחר והם הובאו לקבורה,  תיקנו לכלל ישראל לכל הדורות, שבברכת המזון יברכו עוד ברכה אחת, ברכת ה"טוב והמטיב "ה"טוב"  שלא הסריחו ו"המטיב" שניתנו לקבורה ע"כ .

הדבר מפליא, כפי שמתקשים בזה רבים, כי היכן מצינו שעל מאורע מסוים של נס פרטי שנעשה לאותם הרוגים יתקנו ברכה לדורות , מה השייכות כאן לכלל ישראל , ולא די בזה, אלא שמצינו עוד בתוספות בסוף מסכת תענית שדין הטוב והמטיב בשינוי יין אף הוא בגלל הרוגי ביתר על שום שהיו  כמו גדר בכרם שלא נסרחו,  וכן מביא הרא"ש בברכות פרק הרואה כעין זה, והדבר צריך ביאור.

תקנת ברכת הטוב והמטיב היא מעין העולם הבא

איתא בפסחים  (נ.) "  והיה ה'  למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה'  אחד ושמו אחד,  אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא,  העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת , לעולם הבא כולו הטוב והמטיב". ברכת הטוב והמטיב , זו ברכה שאינה של העולם הזה אלא של העולם הבא. נמצא שכשעומדים ואומרים הטוב והמטיב, מברכים פה ברכה שבעצם שייכת לעולם הבא.

הברכה הזו נתקנה זכר לאותם הרוגי ביתר אשר היו צריכים להיות העולם הבא,  אחר שהם היו צריכים להיות דורו של המשיח.  אותם הרוגי ביתר, היו צריכים להיות הדור הראשון של העולם הבא,  והם החורבן של המלך המשיח.  ולכך תיקנו למענם ולזכרם ברכה ששייכת לעולם הבא.

עומק הדבר,  בכל חורבן,  אכן עצמו של הדבר נחרב אבל יש איזה שיור,  אשר מגלה ממה שהיה צריך להיות,  כך הוא בתשעה באב,  בעצם החורבן יש לנו גילוי ממה שצריך היה להיות תשעה באב עצמו.  בתשעה באב עצמו כשנכנסו נכרים להיכל, מצאו כרובים מעורים זה בזה, והכוונה הייתה, הגילוי של כביכול ממש "חד הוא",  הגילוי של  'עמו אנכי בצרה", הכוונה ב"חד הוא"   שכשמתחברים באופן כזה , אז כביכול "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל". כאן נמצאת כפרה שאין כמותה ביום הכיפורים ואין כמותה בכל העבודות כולם , כפרה אחרת,  כפרה פנימית.

כך הוא בכל חורבן, יש משהו, שארית, שהחורבן הזה מתקן, מה שהדבר הזה צריך היה לתקן קודם החורבן,  כאשר כלל ישראל מברך ברכת המזון וזוכר את הרוגי ביתר, שכשהם נהרגו זה היה חורבן של העולם הבא , אנו מברכים הטוב והמטיב , אותה ההנהגה ששייכת לעולם הבא. [מתוך דברי הגרמ"ש זצ"ל].

טעו או לא טעו

ולהעיר על דבריו שהם נפלאים ביותר וראויים למי שמארם: מה שאמר שרבי עקיבא וחכמי הדור לא טעו – אני בעד!! חס ושלום!!! אבל לנגד עינינו עומדים דברים הרמב"ם במקומות אחרים שהשתמש במילים "דימה" או "דימו" וכוונתו תמיד לטעות: ברמב"ם הלכות מלכים (פ"ו ה"ה) כתב "ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין וכו'". ובפרק יו"ד הלכה א ע"ד דין שוגג בבני נח כתב בא"ד: "...בשגג ודימה שהיא אשתו" [וראה גם הל' שבועות פ"ג ה"ח: "ושגג ודימה". ובהל' שגגות פ"א ה"ה: "ששגגו ודימו שהיום חול". הל' פסולי המוקדשין פט"ו ה"א: "אבל אם טעה ודימה שזו העולה". הל' אבות הטומאות פי"א ה"ה: "ויבואו לטעות ולשגוג בו וידמו כו'. ובהל' מטמאי משכב ומושב פ"ו ה"ד: "וידמו שהוא מת והוא עדיין לא מת". ועוד ועוד.

ולפי זה נראה פשוט הוא שכאשר הרמב"ם כתב על רבי עקיבא ש"דימה הוא וכל חכמי דורו" שבן כוזיבא הוא המלך המשיח, כוונתו שרבי עקיבא וחבריו טעו בדבר זה. שוב – מצד אחד "חס ושלום!!!" אבל מצד שני, איך אפשר להבין אחרת לשון הרמב"ם על פי דבריו במקומות אחרים?

דברי האברבנאל

הנה בענין בן כוזיבא מצינו שהאריך בזה האברבנאל בספרו 'ישועות משיחו' חלק שני פרק ראשון וכתב: "חשבו חכמי ישראל שהי' בן כוזיבא מלך המשיח ורבי עקיבא יועץ וחכם חרשים ונבון לחש איך טעה בזה שהי' נושא כליו . וזה זר ומוזר מאד. ועם היות רבי עקיבא יודע כל זה מפי ספרים ומפי סופרים,  קרה לו כמו שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשוב ויאמין מה שנכספה וגם כלתה נפשו להיות, וכן רבי עקיבא בכספו לתשועת ה',  כשראה גבורת בן כוזיבא והצלחותיו במלחמות שלא כמנהג הטבעי עלה בדעתו שמאת ה' היתה זאת ושחזר מגזירתו לחמול על עמו. ואולי שבן כוזיבא הי' אומר שהוא מזרע דוד . . ומי יודע אם לא בעוון זה [שתמך רבי עקיבא בבן כוזיבא] נתפש רבי עקיבא במותו,  שהיתה מיתתו יותר קשה ממיתת שאר הרוגי מלכות".

הדברים די מפורשים שקרתה כאן טעות מצערת. ועי' גיטין באגדות החורבן: אמר רב יוסף ויש אומרים ר' עקיבא: 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' (ישעיהו מד) היה צריך [רבי יוחנן בן זכאי] לבקש שהפעם הרומאים יוותרו על המלחמה  !" וכך גם כאן – מאת ה' הייתה זאת. כמובן אין הכרח שהרמב"ם הולך בשיטת האברבנאל אבל קשה לפרש בדברי האברבנאל שלא טעה כאשר הוא כותב את המילה "טעה". 

ובאמת, כבר אמרו חז"ל במדרש שיר השירים רבה פ"ב, ז [עה"כ שיר השירים ב, ז: "השבעתי אתכם בנות ירושלים"], דלחד מאן דאמר "ארבעה שבועות השביען [שלא לדחוק את הקץ] כנגד ארבעה דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים".

ויש להאריך [וכבר העירו במה שכתבתי חכם אחד] ואין כאן כבר מקום במסגרת זו. אשמח מאד לשמוע תגובת הקוראים [רק שלא ירביצו ליJ]. ובכל מקרה רבי עקיבא נשאר קדוש עליון, אבי תורה שבעל פה, שמשה רבינו לא הבין את שיעורו [מנחות כ"ט] וכו' וכו' וכו' ואיך שלא נבין פשט ברמב"ם, לא נגרע כחוט השערה מכבודנו והערכתנו הבלתי מוגבלת לקדוש השם רבי עקיבא [וחכמי דורו].   

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ"

וברש"י ובין גרו: ד"א ובין גרו אף על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכיריים ע"כ. והוא בסנהדרין דף ז' ע"ב בין איש ובין אחיו ובין גרו אמר רב יהודה אפילו בין בית לעלייה, ובין גרו אמר רב יהודה אפילו בין תנור לכיריים. וברש"י ד"ה בין גרו לשון מגור תשמישי דירה אל תאמר יטול זה תנור וזה כירה שהרי תנור עודף על הכירה וצריך להוסיף דמים ע"כ. ומבואר דהנידון הוא לענין חלוקת יורשים.

אכן יעוי"ש ברבינו חננאל שפירש דהוא לענין הרחקת נזיקין וז"ל בין תנור לכיריים וכן צריך להיות בקי כמה הרחקת התנור מן הכותל או מן העזיבה שתחת התנור וכמה הרחקת הכירה והמחזיק בכירה אין לו לעשות וכיוצא בדינים הללו. ולא יהיו קל בעיניו מפני שהן כך בלא נשיאות ממון ובלא נתינת ממון בבזיון אלא צריך להתעסק בהן בכולן כמו שהן מפורשין בפרק לא יחפור ע"כ.

ויש ללמוד מד' הר"ח מילתא חדתא, דהנה בעיקר דינא דהרחקת נזיקין מצינו פלוגתא אם הוא מה"ת או מדרבנן. דיעוין ביד רמה ב"ב דף כ"ז ע"א שנלמד מן האיסור של ולפני עור לא תתן מכשול או מהכתוב ואהבת לרעך כמוך וז"ל דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך. ובשו"ת הרא"ש כלל ק"ח סימן י' כתב דהוא מהא דדרכיה דרכי נעם "ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומגירו בכדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו" הובא בטור חו"מ סימן קנ"ה. ומבואר דהוא מה"ת. וגם יעוין בדברי הגר"א בשו"ע חו"מ סימן קנ"ה סק"ח דמבואר בדבריו דאיסור נזיקין הוא מן התורה דיעוי"ש דכתב בשי' הרמב"ם גבי ספיקות בהרחקת נזיקין, דמספק בעי להרחיק דהוי סד"א ועל כן אזלינן לחומרא.

אכן עיין בקרית ספר פ"ט מהלכות שכנים שכל הרחקות נזקין אינן אלא תקנת חכמים וז"ל דיני ההרחקות נראה דהוו מדרבנן. וכ"ה בספר הישר לר"ת חלק החידושים סימן תרט"ז דאע"ג דאדם רשאי לחבל בשלו אבל לא בשל חבירו מכל מקום הך תקנתא דרבנן לית לתקוני כיון דמזקי אהדדי. ועיין חזו"א ב"ב סימן י"א סק"א דנקט שזה מדרבנן וקרי לה אביזרייהו דגזל.

יעוין שם בד' הגר"א בשו"ע חו"מ סימן קנ"ה סק"ח דכ' כנ"ל גבי ספיקות בהרחקת נזיקין דשי' הרמב"ם דמספק בעי להרחיק אך אם לא הרחיק אין יכול למחות. ושי' הרא"ש דאף לכתחילה יכול לסמוך ואסברה לה בטעם שי' הרמב"ם כנ"ל דכיון דמן התורה נזקין אסור אזלינן לחומרא משא"כ להרחיק אח"כ. ובטעם שי' הרא"ש כ' "אע"ג שהוא דאורייתא כיון דמילי דממונא אזלינן לקולא". ועכ"פ חזינן דדינא דהרחקת נזיקין השרש הוא מילתא דאיסורא ובתולדה נעשה מזה חו"מ והיינו דאיכא איסורא דנזיקין ומכח זה איכא נמי דינא דזכות ותביעת הרחקה שהוא דינא דממונא. והנה האיסור הוא מה"ת מלפ"ע או מואהבת אבל זכותא דממונא וחו"מ דהרחקה בודאי שהוא מדרבנן. אכן בד' הר"ח מבואר דהוא דינא דאורייתא שלא רק שיש איסור נזיקין מה"ת אלא דגם הזכות דחו"מ של תביעת הרחקה הוא דינא דאורייתא דהא נכלל בושפטתם ומפורש דהוא מלתא דחו"מ, ולפי"ז י"ל דדין ההרחקה אינו בא בתולדה מן האיסור אלא דשני דינים הם. [וזאת ליעקב]

"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ"

הנה אמרינן בגמרא סנהדרין (ו' ב') שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם, [או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה], אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו, אך משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה , אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר 'לא תגורו מפני איש' .

ויש לדון בהאי לא תעשה מכמה אנפי:

א. מהו פחד האסור

הנה יש לחקור, מי אמרינן דהלאו שבאמת לא יפחד, או דילמא אמרינן שהלאו הוא רק שלא יתן לפחד לגרום שמחמת זה לא ידון , ולכאורה כן היה נראה מסברא.  אך הראוני דאיתא בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' אות ל"ג) דהלאו הוא שבאמת לא יפחד. [וזה לשונו, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא, הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. וזהו פרוש 'כי המשפט לאלקים הוא', שלא יבואכם נזק בסבתו].  והנה שמעתי לשאול לדעת רבינו יונה, דאם לא תגורו הוא איסור לפחד, ולא רק שלא יטה הדין, אם כן מהו כאשר כבר פסק הדין, והשתא ירא שהאיש שיצא חייב יזיקנו, האם שרי ליה לברוח. ונראה דשרי, דיש לבאר דלא תגורו היינו לאסור לפחד כאשר מפאת הפחד שייך שישתנה הדין, אך לא בגוונא שכבר נפסק הדין.

ב. דעת השבות יעקב דלא איירי דבאמת הוה סכנה

איתא בספרי 'שמא תאמר ירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או יהרוג אחד מבני ביתי, שמא ידליק את גדישי או שמא יקצוץ את נטיעותי, תלמוד לומר לא תגורו מפני איש', והובא ברמב"ם (פכ"ב מהל' סנהדרין ה"א) ובחינוך (מצוה תט"ו) . חזינן דמוזהר הדיין בהלא תעשה דלא תגורו, אף אם חושש שאחד מהבעלי דין יהרוג אותו. [ואיירי בגוונא דהדיין כבר יודע להיכן הדין נוטה]. אך כתב השבות יעקב (סי' קמ"ג, הובא דבריו בפתחי תשובה חו"מ סי' י"ב) דלא איירי קרא בגוונא דהוי חשש גמור שיהרגנו, דאין דבר העומד בפני ספק פיקוח נפש, אלא איירי קרא כשרק מפחד, ואמרינן שאינו צודק בפחד זה, דחזקה על אדם מישראל שלא יהרוג. [אמנם בתשובות זקן אהרן (סי' קכ"ו) כתב דאפילו בספק סכנה אמרינן שלא יגור]  .

והנה יש לעיין לדעת השבות יעקב, למה לי קרא דלא תגורו, הא באמת אין כאן חשש פיקוח נפש, ואם כן אף בלא קרא יתחייב לדון. ויש ליישב, דבעינן קרא לגוונא דאיכא ודאי הפסד ממון, דבלא קרא הוה רק עשה, ואינו חייב להוציא עליו יותר מחומש ממונו, משא"כ לבתר קרא דהוה לא תעשה, חייב להוציא עליו כל ממונו. [וכך באמת כתב בשבות יעקב, דמחמת חשש הפסד ממון צריך לפסוק הדין, וכדינא דלא תעשה, ואע"פ דהוה שב ואל תעשה, הרי דעת הריב"ש   (סי' שפ"ז) דגם בכהאי גוונא צריך להוציא כל ממונו. וכן הוא במהר"ם שיק (בסנהדרין ו' ב', ובתשובות או"ח סי' ש"ג). אך בערך שי (סי' י"ב) ובמהרשד"ם (חו"מ סי' שע"ח) כתבו דבברי היזיקא יכול לימנע מלדון]. תו יש לדון ליישב, דגם מצד החשש פיקוח נפש , בלא קרא היה פטור, כיון דהיה משלם יותר מחומש לא להיכנס להאי סכנתא, אע"פ שבאמת אינה סכנתא, וכמו דחזינן בגוונא דתינוק שנולד ברגל עקומה, וצריכים ליישרה על ידי גבס, וזה אפשר רק סמוך ללידה כאשר העצמות רכות, ואם יעשו כך לא יוכלו למול בזמנו, דכתב באבני נזר (יו"ד סי' שכ"א) דיש לעשות הגבס, דכיון דעל מצות עשה אין לבזבז הון רב, קל וחומר כדי שלא יהא רגל עקומה, חזינן דכיון דהיה משלם חומש ממונו בשביל למנוע שלא יהא כך, דמי להפטור דנתינת יותר מחומש ממונו למצוה. וצריך עיון אם יש לחלק.

ג .האם שרי לדיין לשלם לתובע

הנה יש לעיין, בגוונא דהדיין סובר שהדין עם התובע, אך אם הדיין יפסוק כך יפסיד הדיין כל ממונו, האם שרי להדיין ללכת להתובע, ולומר לו שימחול לנתבע את התביעה, והדיין ישלם לו עבור מחילה זו, מי אמרינן דבכהאי גוונא לא עבר על לא תגורו, כיון דלא הגיע לכלל דין וממילא לא עבר. וכן היה נראה. אך לאידך גיסא, העירו דגם זה בכלל לא תגורו, דעל ידי זה תתמלא הארץ חמס, דהגברא אלימא יעשה ככל חפצו הרע, וידע שלא ישלם, אלא הדיין ישלם עבורו. אך לא אדע אם הדבר נכון, דאטו אם הנתבע מאיים על התובע שישרוף את נכסי בנו, אם יצטרך לשלם לו, והתובע אינו רוצה למחול, בפשוטו הבן של התובע יכול ליתן הכסף לנתבע, ואין כאן עוות הדין אלא עושק, ואם כן הכי נמי דכוותה. אך יש לחלק דהכא הדיין עושה זאת, אך יש לומר דלא איכפת לן. [הגר"א גנחובסקי זצ"ל]

שבת שלום ואורות אין סוף!!!