נאמנות אשה להכשיר עצמה וולדה (ב')

א) הבאנו מה שנחלקו המ"מ והרא"ש בגדר נאמנות האשה להכשיר עצמה וולדה. דלדעת המ"מ נאמנת האשה להכשיר את עצמה מכח טענת ברי שלה (שהיא בעלת דבר), ולהכשיר ולדה אינה נאמנת מכח טענת ברי דלא מהני אלא לבעל דבר, אלא נאמנת משום דמה"ת ספק ממזר מותר ומדרבנן האמינו לה. ואילו הרא"ש סובר שנאמנת האשה בין לגבי עצמה בין לגבי ולדה מדין ע"א נאמן באיסורין.

וכבר נתבאר דנפק"מ איכא בדבר אם נאמנות האשה היא מדין ע"א נאמן באיסורין או מכח טענת ברי דבעל דבר. ונראה דנפק"מ עוד לענין הכחשה. דהנה איתא בגמ' כתובות (יג:) "ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג." והק' הרא"ש (סי' כט) דמאי פירוש ועוד וכו', הא משמע דאף אי אמר לא מינאי וקמכחיש ליה להאשה מ"מ נאמנת, ואינו כן דהא אמרינן בריש פ"ב דלא קאמר ר"ג דנאמנת אלא בבו"ש משא"כ בברי וברי, אלא מיירי בדליתא קמן לשייליה. וכ"כ הרמב"ן. ומשמע דס"ל שאם הארוס מכחישה אינה נאמנת אף לגבי עצמה [והכי מבואר להדיא מלשון הרמב"ן דקאמר דאי ברי וברי הוא הא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא].

אכן הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פט"ו הי"ז) כתב שאם הארוס מכחיש האשה אינה נאמנת להכשיר הולד אבל עדיין נאמנת היא לגבי עצמה. וכן הביא הש"ש (ש"ב פי"ז) מהנמוק"י ליבמות (סט:) דאין הארוס נאמן לפסול את האשה כיון שטוענת ברי.

וביאר בזה הש"ש שם דאע"ג דגם הארוס טוען ברי מ"מ לגבי האשה אין טענת ברי דידיה נחשבת לכלום דרק טענת ברי של בעל דבר נאמנת. אבל לגבי הולד אין האשה נאמנת מכח טענת ברי אלא כמש"כ המ"מ משום דבלא"ה מה"ת הרי הולד כשר, והאמינו רבנן להאשה, אבל במקום הכחשה מהאב אינה נאמנת דאב נאמן לפסול בנו.

ובדעת הרמב"ן והרא"ש נראה לומר דלעולם אין האשה נאמנת אף לגבי עצמה מכח טענת ברי שלה אלא משום דהויא כע"א הנאמן באיסורין, ומש"ה אינה נאמנת אלא היכא דליכא הכחשה, אבל היכא שהארוס מכחישה אינה נאמנת משום דגם הארוס נחשב כע"א וע"א בהכחשה לאו כלום הוא כמבואר בקידושין (סה:).


ב) עכ"פ משמע דס"ל להרמב"ם דבין להכשיר עצמה בין להכשיר ולדה אין אשה נאמנת מדין ע"א נאמן באיסורין. וע"כ צ"ל דס"ל דהוי דשב"ע. וצ"ע דאמאי לא חשיב כאיסורין, הא אין כאן שום עדות על חייבי כריתות וכדומה. ובפשוטו היה נראה ליישב דאולי ס"ל דכל עדות על מעמד הגברא נקרא דשב"ע. ואמנם כך היא שיטת הריטב"א לר"ה (כב.) וז"ל "שלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם." והעיר המחנ"א בהל' עדות (סי' יג) דלשיטתו אזיל במש"כ בקידושין (סו.) שצריך שני עדים להעיד על אשה שהיא גרושה ופסולה לכהונה [כך הביא הש"ש (ש"ו פט"ו) בשם התוס' רי"ד, אולם באמת דבריו נלקחים מהריטב"א כמבואר במחנ"א שם].

אלא דלכאורה א"א לפרש כן בדעת הרמב"ם שהרי הוא העלה בהל' סנהדרין (פט"ז ה"ו) דע"א נאמן להעיד על אשה שהיא גרושה וזונה מפני שהאיסור עצמו בע"א יוחזק. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה דאמאי לא חשיב עדות האשה להכשיר עצמה וולדה כאיסורין. ותי' הקה"י לכתובות (סי' יד) דהנה מבואר בקידושין (סו:) דלהעיד שזה בן גרושה או בן חלוצה צריך שנים, ולכאורה קשה על הרמב"ם. ותי' הש"ש (ש"ו פט"ו) דס"ל להרמב"ם דדוקא פסול גברא ע"י מעשה ומקרה נחשב כאיסורין, אבל פסול גברא הבא בתולדה חשיב כדשב"ע. וביאר בזה הקה"י שם דה"ט משום דפסול גברא בתולדה כגון בן גרושה הוי פסול משפחה.

ומעתה י"ל דמה שחילק הרמב"ם בין עצמה לולדה לגבי הכשר לכהונה היינו משום דס"ל דעדות האשה להכשיר ולדה חשיב כדשב"ע, ומש"ה אינה נאמנת אלא משום דמה"ת בלא"ה ספק ממזר מותר בקהל. אבל להכשיר עצמה אין זה אלא כאיסורין ולכן שפיר נאמנת האשה.

אך א"כ צ"ע דאמאי נאמנת האשה להכשיר עצמה אף אם הארוס מכחישה, הא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. וע"כ צ"ל דלדעת הרמב"ם נאמנת האשה רק משום דחזקת הגוף מסייעת לה, וכמו שהביא הש"ש (ש"ב פי"ט) בשם הנמוק"י ליבמות שם.

עכ"פ היוצא מדברינו דאין הכרח לפרש בדעת המ"מ כמו שכתב הש"ש, דיתכן דשפיר ס"ל דאשה נאמנת להכשיר את עצמה מדין ע"א נאמן באיסורין ולא מכח טענת ברי, ומ"מ אינה נאמנת מה"ט לגבי ולדה הואיל ועדות על ולדה הויא כדשב"ע.