נאמנות אשה להכשיר עצמה וולדה

איתא במתני' לכתובות (יג.) "ראוה מדברת עם א' ואמרו לה מה טיבו של איש זה, איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין...היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין." ובגמ' שם אמרינן מאי מדברת נבעלה, ותרתי למה לי חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. וקיי"ל כר"ג דנאמנת, ומבואר שם בגמ' דלר"ג נאמנת אף ברוב פסולים.

ועי' בש"ש (ש"ב פי"ד) שהביא מהרמב"ם הל' איסורי ביאה (פט"ו הי"א-י"ב) דאשה נאמנת רק להכשיר ולדה ולא לפוסלה, דלפסול רק אב נאמן מדין יכיר. וביאר שם המ"מ דאע"ג דנאמנת להכשיר והיה נראה לומר דכ"ש לפסול לא היא, דנאמנת להכשיר משום דמה"ת אין אנו צריכין לה דספק ממזר מותר מה"ת אלא דרבנן גזרו עליו משום מעלה ביוחסין והאמינוה בשל דבריהם, אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבוא בקהל ואסור בממזרת ודאית אינה נאמנת לפוסלו ולהתירה בממזרת ודאית.

והק' הב"ש (אה"ע סי' ד ס"ק לט) דהא קיי"ל כר"ג אף ברוב פסולים, ובכה"ג מה"ת ספק ממזר אסור. ותי' הש"ש (שם פט"ו) לשיטתו דמאי דאמרינן דספק ממזר אסור מה"ת במקום רוב היינו רק ברובא דליתא קמן דהוי כבירור בתורת ודאי, וממילא שוב לא חשיב כספק ממזר, אבל הכא מיירי ברובא דאיתא קמן דאינו אלא הנהגה, ולגבי רוב כזה לא אמרינן דספק ממזר אסור מה"ת.

עוד הק' הש"ש דלדעת המ"מ צ"ע דאמאי נאמנת האשה להכשיר עצמה, דלגבי עצמה אנו דנים רק לענין כהונה, והיאך יש לה נאמנות לזה, הא הוי ספק באיסור תורה. ותי' הש"ש (שם פי"ז) דנאמנת מכח טענת ברי שלה, וכמו דאמרינן בגמ' (יד.) לר"ג אלים ליה ברי. דאע"ג דקיי"ל דבו"ש לאו ברי עדיף היינו היכא דאיכא חזקת ממון משא"כ הכא דמיירי לענין איסורין.

והוסיף הש"ש דמה שהוצרך המ"מ לחדש טעם נוסף למה יש לאשה נאמנות להכשיר ולדה ולא סגי ליה בטענת ברי היינו משום דטענת ברי מועלת רק לגבי בעל דבר עצמו ולא לגבי אחר. והראיה לכך מהא דקאמר רב אשי לקמן (עו.) דמאי דאמרינן שהבעל נאמן במומין שנמצאו בזמן האירוסין, דכתובת אירוסין שייכת לאב וממילא האב טוען נגד הבעל (והוי "מנה לאבא בידך") ולא האשה. ופי' רש"י שם דבכה"ג לא מהניא חזקת הבת לאב. וביאר הש"ש דהואיל והמומין הם בגוף האשה ממילא רק הבת יכולה לטעון טענת ברי על עצמה, וטענת ברי דידה לא מהניא לגבי אביה.

וטען הש"ש דהואיל וטענת ברי מהניא רק לבעל דבר, מש"ה לא מהניא טענת ברי דאם לגבי הולד. וכן מבואר בתשו' הריב"ש (סי' מא-מב) בא' שתבעה את שמעון היאך הרתה ממנו ושהוא חייב שכר הנקה ומזונות לולד, ושמעון אומר להד"ם. והעלה הריב"ש דשמעון פטור משבועת היסת לפי ששכר הנקה ומזונות הם זכות הולד ולא זכות האשה, וממילא אין טענת האשה מועלת לגבי הולד, וטענת הולד אינו אלא ספק ואין נשבעין על טענת ספק.

כל זה לדעת המ"מ. אמנם יעויין ברא"ש לכתובות שם (סי' יח) שכתב להדיא דלר"ג נאמנת האשה להכשיר ולדה מכח טענת ברי, "דאלים ליה לר"ג ברי ומכשיר העובר". והדרה קושית הש"ש על הרא"ש דהיאך מועלת טענת ברי דאשה לגבי הולד, הא אין האשה בעלת דבר לגבי הולד. וביאר הגרש"ש בחידושיו לכתובות (סי' יד) דע"כ צ"ל בדעת הרא"ש דלעולם אין כוונתו לומר דנאמנת מכח טענת ברי, אלא דלא גרע האשה מע"א בעלמא דנאמן באיסורין.

ומעין זה כתב הרשב"א לעיל (ט.) לגבי פתח פתוח, דהא דאמרינן שהאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו היינו כשמכחישתו ואומרת בתולה הייתי, אבל אם היא מודה שפתחה פתוח ונאנסה תחתיו הרי היא נאמנת באשת ישראל משום, "דלא גרע פ"פ ממי שראינוה שנבעלה וצווחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן עליה." הרי שנאמנת האשה בטענת ברי מדין ע"א נאמן באיסורין. וה"ה נמי י"ל הכא בסוגיין לגבי נאמנות האשה להכשיר עצמה. ואמנם הכי מדוייק מלשון התוספתא שהביאו בגמ' (יג:) "זו עדות שהאשה כשירה לה", הרי משמע דיש לזה דין עדות ולא רק דין טענה.

והשתא דאתית להכי י"ל דאולי ס"ל להרא"ש דנאמנת האשה מדין ע"א נאמן באיסורין לא רק לגבי עצמה אלא אף לגבי ולדה. והיינו מש"כ דאלים ליה לר"ג ברי לגבי עובר, פירוש הדבר מדין ע"א נאמן באיסורין. וכן פי' הפנ"י (כו:) והבית יעקב והגרעק"א (יג.).

והנה כתב הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פי"ח הי"ג) "ראוה מעוברת ואמרו לה ממי נתעברת ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה מותרת לכהן." ומשמע דס"ל דאין האשה נאמנת להכשיר ולדה לכהונה אלא רק להתירה לקהל. וכבר תמה על זה הרמ"א בתשו' (סי' כד) דהואיל וקיי"ל כריו"ח דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, א"כ אמאי אין בתה כשירה לכהונה כמו האשה עצמה. ובאמת רש"י (יג. ד"ה בבתה) כתב להדיא דלר"ג נאמנת האשה להכשיר ולדה אף לכהונה.

ותי' הש"ש (פי"ח) דלפי מה שכתב המ"מ ניחא דהואיל ואין האשה נאמנת לגבי ולדה אלא משום דמה"ת בלא"ה כשירה בתה משום דספק ממזר מותר מה"ת, א"כ פשיטא דאינה נאמנת אלא להכשירה לקהל ישראל ולא לכהונה, דלגבי כהונה ליכא היתר מה"ת במקום ספק [כלומר דמאותו טעם דלא מהניא סברת המ"מ לגבי האשה עצמה ה"ה נמי לא מהניא להכשיר הולד לכהונה].

ובביאור שיטת רש"י י"ל דס"ל דנאמנת האשה לגבי ולדה מדין ע"א נאמן באיסורין, ומש"ה נאמנת אף להכשירה לכהונה, דזה חשיב כאיסורין ולא כדבר שבערוה.