ספיקא דרבנן לקולא
א) כתב הרמב"ם בספר המצוות (שורש ב') שכל דינים דרבנן הם בכלל לא תסור. והרמב"ן שם משיג עליו דלא שייך לומר הכי, דא"כ היכי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, הרי כל ספק דרבנן הוא באמת ספק דאורייתא וקיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא. אלא ע"כ צ"ל דרק מה שנלמד מהי"ג מדות, שדרשו חכמים מקרא, זהו דאורייתא והוי בכלל לא תסור, אבל תקנות וגזירות מדרבנן אינם בכלל לא תסור.
וביישוב שיטת הרמב"ם אמר הגרי"ד ז"ל דלעולם לא סבר הרמב"ם דדינים דרבנן הם בכלל לא תסור אלא לענין זקן ממרא בלבד, אבל לענין שאר דיניהם בודאי אינם מדאורייתא. וכן פי' הלח"מ הל' ממרים (פ"א ה"ב) בשם המבי"ט. ולדבריו קושיא מעיקרא ליתא. אכן לא משמע הכי מפשטות לשונו.
וכתב הש"ש (ש"א סוף פ"ג) דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, דמה"ת ספיקו לקולא, וממילא שפיר יכולים החכמים לחלק בין ספק דאורייתא לספק דרבנן הואיל וכל עיקר דין ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, דהם אמרו שספק דאורייתא לחומרא והם אמרו דספק לא תסור לקולא.
ועוד תי' האחרונים [עיי"ש במגילת אסתר, וכן הביא הש"ש שם בשם התשב"ץ] דאף אם ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, מ"מ אפשר להצדיק שיטת הרמב"ם שכל דינים דרבנן הם בכלל לא תסור. וה"ט משום דיש לחקור בגדר דין ספיקא דרבנן לקולא: האם פירושו שחכמים קבעו שמותר להכריע לקולא בדינים דרבנן או דילמא מעיקרא לא תקנו ולא גזרו חז"ל במקום ספק. וי"ל שהרמב"ם סובר כצד ב', ומש"ה לק"מ מהא דספיקא דאורייתא לחומרא, שבמקום ספק ליכא איסור לא תסור כלל, וממילא לא שייך להחמיר.
[ע"ע מה שתי' הגרש"ש בשערי יושר (ש"א פ"ז) עפ"י מה שיש לדון אם איסורים דרבנן הם איסורי חפצא או איסורי גברא.]
ב) ושאלה זו בגדר דין ספיקא דרבנן לקולא כבר דשו בה רבים, ונפק"מ לכמה ענינים: א', ספיקא דרבנן לקולא לכתחילה. כתבו התוס' במנחות (סו.) דבזה"ז דספירת העומר אינה אלא מדרבנן, ממילא לכתחילה יש לספור בביה"ש (ספק יום ספק לילה) כדי שיהא תמימות לגמרי (דהיינו מתחילת אותו היום). פירוש הדבר דלכתחילה יש לסמוך על הא דספיקא דרבנן לקולא כדי לקיים מצות "תמימות תהיינה". ותמה עליהם הר"ן בסוף פסחים דהיאך אפשר לסמוך על ספיקא דרבנן לקולא לכתחילה.
ובפשוטו יש לפרש שנחלקו התוס' והר"ן בשאלה הנ"ל. דלדעת הר"ן ספיקא דרבנן לקולא אינו אלא הכרעה לקולא, ולא מסתבר לסמוך על הכרעה אלא בדיעבד. אבל התוס' סוברים שבמקום ספק לא תיקנו מצוה כלל, וממילא מותר להכניס את עצמו למצב כזה שיהיה מסופק אם הוא יצא את המצוה, ובכה"ג לא יצטרך לעשות את המצוה הואיל והוא ספק ובמקום ספק ליכא מצוה כלל. [השווה לזה מה שנחלקו בעה"מ ורמב"ן בסוף פ"ק דשבת אם מותר להכניס את עצמו למצב של דחיית איסורים, וכבר פי' האחרונים שנחלקו אם פקו"נ הותרה או דחויה בשבת.]
ב', ספיקא דרבנן לקולא במקום תרתי דסתרי. הרמב"ם בהל' מגילה (פ"א הי"א) כתב שאם יש עיר שהיא ספק מוקפת חומה מימות יהושע בין נון קוראין את המגילה בי"ד ובט"ו. ולכאורה תמוה, דאמאי לא נימא ספיקא דרבנן לקולא. וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא במקום תרתי דסתרי. אולם המאירי בברכות (כז.) כתב דשפיר אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אף במקום תרתי דסתרי. דהנה נחלקו ר"י ורבנן אם זמן תפילת ערבית הוא מפלג המנחה או מצאת הכוכבים, ואמרינן השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. והביא המאירי בשם הגאונים שאין לנהוג יום א' כר"י ויום א' כרבנן משום דזה מיקרי תרתי דסתרי. אבל הוא חולק וסובר דאמנם ביום א' אין לנהוג כשניהם, אבל מיום ליום שפיר יכול לנהוג כשניהם, ואע"ג דהוי תרתי דסתרי, בדרבנן לא חיישינן לתרתי דסתרי. ומשמע דס"ל דמאי דאין לנהוג כן ביום א' היינו משום דלא נראה כהוגן, אבל לעולם מצד הדין מותר [עיי"ש שהשוה לב' שבילין]. וכן ביאר הקה"י לברכות (סי' א) בדעתו.
ונראה שנחלקו הרמב"ם והמאירי בגדר דין ספדר"ל. דעת הרמב"ם היא דספיקא דרבנן לקולא היא הכרעה לקולא, כלומר שכאילו אנו פושטים את הספק לקולא, וא"א לפשוט את הספק בב' אופנים. [אך לכאורה קשה לפרש כן דא"כ זה סותר מה שפי' המגילת אסתר בדעת הרמב"ם. ואפשר לומר שהרמב"ם סובר רק דאינו ראוי שלא יקראו מגילה כלל. אך א"כ קשה דאמאי לא יקראו בי"ד כדעת הר"ן, אלא ע"כ צ"ל כדברינו.] אבל המאירי סובר דספדר"ל משום דמעיקרא לא תיקנו חכמים במקום ספק, היינו שהם קבעו בתורת ודאי דא"צ לחשוש למצוה או גזירה דרבנן במקום ספק, וממילא אף במקום תרתי דסתרי ל"צ לחשוש.
ג', ספדר"ל נגד חזקת איסור. עי' ש"ך ליו"ד (סי' קי, כללי ס"ס אות כ') שכתב דלא אזלינן לקולא בדרבנן נגד חזקת איסור. אבל הפ"ת שם הביא שהפר"ח חולק. ואולי גם זה אפשר לבאר עפ"י שאלה הנ"ל. דאם ספדר"ל היא הכרעה לקולא יש לדון אם היא עדיפא מחזקה או לא. אבל אם ספדר"ל משום דמעיקרא לא תיקנו חכמים במקום ספק, א"כ הוי כאילו אין כאן ספק כלל, וממילא לא שייך למיזל בתר חזקה.
ולכאורה יש להביא ראיה מכרחת דספדר"ל הוי הכרעה לקולא מהא דאמרינן בביצה (ג:) דלא אמרינן ספדר"ל בדבר שיש לו מתירין כגון ספק ביצה שנולדה ביו"ט (דלדעת כמה אמוראים אסורה או מטעם מוקצה או מטעם משקין שזבו). וביאר בזה הגרי"ד דה"ט משום דכללא היא דבדשיל"מ אין להכריע לקולא, וכמו שפי' רש"י שם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, וממילא לא שייך לומר ספיקא דרבנן לקולא. אבל אם נאמר דספדר"ל משום דמעיקרא לא תיקנו חז"ל במקום ספק, אמאי לא נימא הכי אף בדשיל"מ, ודו"ק.
0 comments Leave a Comment