לזכות ידי"נ ר' ברוך בר אלי וכל ב"ב לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם!!

Question: 

An irreligious Jew comes with a bird to the shochet. The shochet felt a break in the wing next to where it is connected to the body, that according to halacha should be treif. However, if he refuses to shecht the bird, the person will shecht it himself with a blemished [invalid] knife - Is it permitted for the shochet to shecht the bird in order to save this person from the additional aveirah of eating a neveilah? And is is he obligated to tell him that it is treif in order to prevent him from eating it when he knows clearly that the person won't listen to him?  [Note: The Chacham writes that he will answer בקיצור נמרץ. As we will see - his answer is anything but brief. So what does he mean? Brevity is relative...:-)]. 

נשאלתי משוחט עופות, אדם חפשי בא אליו ובידו עוף לשחיטה, והרגיש בו השוחט שבר בגף סמוך לחיבורו לגוף, שלפי הדין יש להטריפו, ברם דא עקא שאם יסרב לשחוט את העוף, ישחטנו בעל העוף בעצמו בסכין מטבח פגומה, האם רשאי השוחט לשוחטו להצילו מאיסור נבלה. והאם חייב להודיעו שהוא טרף אף שיודע בבירור שלא ישמע אליו להמנע מלאכלו. והנני להשיב בקיצור נמרץ.

Answer:

There is a מחלוקת if this break renders the bird a treifa. The מחבר is מיקל, the רמ"א is מחמיר.  Since the questioner is a Sefardi, the shochet can easily rely on the מחבר and shecht the bird with saying anything. 

If the break is has a "shpitz" [sharp point - עוקץ] in the bone, then the מחבר is מחמיר that the lung should be examined for a hole [created by the jutting out bone] provided that is is very close to the rest of the body [otherwise it won't reach the lung]. But this ruling is debated by the poskim and even if it is required, it is only מדרבנן. 

So shecht the bird, save him from eating a נבילה and let the cards fall where they may!! 

(א) הנה מה שנהגו להטריף שבר בגף העוף, לאו מילתא פסיקתא היא, כי מרן הש"ע פסק (בסי' נג ס"ב) עוף שנשברו אגפיו כשר אפילו נשברו סמוך לחיבורו לגוף, ואם היה עוקץ בשבר העצם החיצון תיבדק הריאה. אך הרמ"א בהגה שם החמיר אם נשבר סמוך לגוף, ורק אם נשבר בו כשיעור רוחב אגודל כשר. אולם נתפשט המנהג להחמיר בה כד' הרמ"א, וכמ"ש מרן החיד"א במחב"ר (סי' נג סוף סק"כ) שנהגו כן בכל א"י ומצרים וטורקיה, וקרוב לומר שהרב המבי"ט שחי כמה שנים אחר מרן הנהיג כן, וכשקבלו לאחר מכן הוראות מרן כבר נתפשט המנהג להחמיר. עכת"ד. וכ"כ בתורת זבח (סי' טל אות ב) שפשט המנהג בא"י ומצרים ואיזמיר להחמיר כמ"ש הרמ"א, למדוד אם יש שעור רוחב אגודל ממקום השבר עד מקום חיבורו לגוף שאז כשר, ואם לאו טרפה אפי' אין שם עוקץ. ע"ש. וכ"כ בזבחי צדק וכף החיים שם. ומ"מ בנ"ד יש לנהוג לפי הדין דוקא, שאין להחמיר ולהמנע מלשחוט העוף, שחומרא זו מביאה לידי קולא ולמכשול, שיבוא לאכול נבלה ומוטב שיאכלו ישראל תמותות שחוטות ולא נבלות, (קידושין כא סע"ב). ולכן כל שאין שם עוקץ בשבר העצם ודאי דסמכינן על דעת מרן לשוחטו כדת, ואין להסתפק אלא כשנשבר סמוך לגוף ממש, ויש שם עוקץ בשבר העצם שיש לחוש לנקיבת הריאה. (כי אם הוא רחוק מן הגוף, אף על פי שיש עוקץ בשבר, אין להחמיר, וכמ"ש מרן החיד"א במחב"ר שם, ודלא כמ"ש בשו"ת אהל יוסף סי' כט). ולכאורה נראה שחששא זו אינה מן התורה, לא מבעיא לדעת הרמב"ם וסיעתו דנקטינן כוותייהו דספקא דאורייתא לחומרא מדרבנן, (כמ"ש מרן החיד"א במחב"ר א"ח סי' תקפט סק"ו, וכ"כ הפרי חדש בליקוטי א"ח סי' קפד. וכן העלה הפר"ח ביו"ד סי' קי. וכ"כ הכרתי ופלתי שם), אלא אפי' לדעת החולקים נראה דהא דאמרינן תיבדק הריאה, אין בדיקה זו אלא מדרבנן, דמדאו' אזלינן בתר חזקת כשרות. והן אמת שלפ"ד הר"ן (ביצה לד) גבי בהמה שדרסה וטרפה בכותל ושהתה מעל"ע כשרה ע"י בדיקה, ומספק"ל אם מותר לשוחטה ביום טוב, ולא איפשיטא בעיין, וכ' הר"ן דסד"א לחומרא, אלמא דבדיקה זו מה"ת דאתרעא חזקת כשרות, אולם השאגת אריה (סי' סד) האריך להוכיח דבדיקה זו היא מדרבנן, ומותר לשוחטה ביום טוב. ע"ש. וע' בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' סו) שחולק על השאג"א. וע' בדעת תורה יו"ד הל' טרפות (סי' נח סק"א), מ"ש בזה. ומ"מ בנ"ד שהרבה פוסקים מכשירים גם כשיש עוקץ בשבר, ודאי שאין הבדיקה מן התורה. וע' בב"י סי' נג בשם הרשב"א בתורת הבית שכ', שמעתי בשם גדול אחד, שאם נשבר העצם סמוך לגוף ממש חיישינן שמא נדחק ונקב את הריאה, ואסור עד שתיבדק הריאה. ואין דבריו מחוורים בעיני, שהרי קי"ל נשתברו מיעוט צלעותיה כשרה, ואין חוששים שמא ניקב אחד מהאיברים שנקובתן במשהו, ואינו דומה לקוץ שניקב לחלל שהקוץ נוקב ונכנס בדוחק. ע"כ. וכ"כ הר"ן להכשיר בזה. וגם רבינו ירוחם כתב שכן עיקר. ושכן נראה דעת הרמב"ם. ע"כ. ולעיל מזה הביא מרן הב"י תשו' הרא"ש (כלל כ סי' טז) שכ', נשבר הגף סמוך לחיבורו לגוף אני מכשיר וליכא למיחש לנקיבת הריאה. ומיהו פעם אחת בא לידי מעשה שנשבר הגף סמוך לגוף והשבר היה חד כמחט ונכנס לבין הצלעות ובדקתי הריאה ועלתה בנפיחה והכשרתיו. וכתוב שם, שהרשב"א השיב להרא"ש, שגם לו נראה להכשיר בנשבר הגף, אלא שמצא בתשובה בשם רש"י שאם נשבר סמוך לגוף חיישי' לריאה וצריכה בדיקה. ועכ"ז אני מחזיר להתיר כשאין עוקץ בשבר אלא שבירתו בעיגול. ע"כ. וכ' הפרי תואר בסק"ד, שדוקא כשהעוקץ תחוב בין הצלעות צריכה בדיקה, ואם לא בדק טריפה. אבל אם אין העוקץ תחוב, אף על פי שיש עוקץ וסמוך לגוף ממש לכתחלה צריך לבדוק הריאה, ואם אינו יודע לבדוק סמכינן ארובא דרבוותא דשרו, והם הגאונים והרא"ש והרשב"א, ואף על פי שספק מחמת חסרון ידיעה לא מקרי ספק, וכשאינו יודע לבדוק הוא ספק מחמת חסרון ידיעה, מ"מ כיון שרוב הפוסקים ס"ל להקל ודבר ה' בפיהם אמת, די לנו להחמיר ולבדוק היכא דאפשר, אבל כשא"א או שאינו יודע לבדוק סמכינן ארובא דרבוותא וכמו שהוכיח במישור הרשב"א משבירת הצלעות. עכת"ד. ולכן בנ"ד נ"ל ברור שישחוט העוף להצילו ממכשול איסור נבלה, וא"צ שיודיענו, מכיון שברור לשוחט שלא ישמע לו בעל העוף להמנע מאכילתו. 

The PROBLEM is that to permit this bird is against the custom of the Jews to forbid it. Now the Gemara says [Eiruvin 32b] that we are allowed to perform a lesser איסור in order to save another person from a greater איסור [so let us permit this bird to be schechted by the shochet in order to save the person from shechting it himself and turning it onto a נבילה]. Therefore, it is permitted for a chaver [talmid chochom] to separate tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt. But we also find that the Gemara [Shabbos 4a] asks rhetorically [talking about רדיית הפת  - removing dough from the oven on Shabbos that someone else put in before it bakes, which is forbidden] "do we tell a person to sin in order to create spiritual merit for his friend?!" So which one is it? Do we sin to help our friend out spiritually and save him from sin or not??

Tosfos [in maseches Shabbos] was bothered by this contradiction and offered a number of answers. In one answer, they write that when you caused the איסור, you are allowed to sin to prevent it from happening [which is the scenario in Eiruvin where the chaver gave the tevel to the am ha-aretz]. But when you didn't cause the sin, then you are not [like we learn in Shabbos]. So here where the איסור wasn't generated by the shochet, he is not allowed to sin [by shechting it and telling him it is permitted] to help the other person.  

(ב) ולכאורה יש להעיר בהוראת קולא זו שהיא נגד המנהג שנהגו להחמיר בכל תפוצות ישראל, בכדי להציל את בעל העוף מאיסור נבלה, שאף שמצינו כיו"ב בעירובין (לב:) ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, מ"מ הרי לעומת זאת מצינו בשבת (ד), וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך, וכתבו התוס' שם, דשאני ההיא דעירובין דמיירי שאומר החבר לע"ה מלא לך תאנים מתאנתי, שנמצא שאיסור טבל בא על ידו, אבל היכא שאין האיסור בא על ידו, אין אומרים לאדם חטוא אפי' באיסור קל כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשובה, והובאה בבית יוסף א"ח (ס"ס שו). ע"ש. וא"כ כאן שלא בא האיסור ע"י השוחט, אין לו לעבור אפי' על איסור קל בכדי להציל את בעל העוף מאיסור נבלה. 

Truth be told, Tosfos offers an alternative answer in the name of the Riv"a, that when the מעשה איסור has already been done [such as in Shabbos where the person already put the dough in the oven] and by waiting the איסור will be completed, we don't allow one to sin to prevent the איסור. But when the איסור has not yet been done [like in Eiruvin], better transgress a less severe sin to save his friend from a more severe sin. 

So in our case, where no מעשה איסור has been done, we may permit him to do a smaller sin to save his friend. However, this answer of the Riv"a is talking about a case where the תלמיד חכם is responsible for the aveirah [built on the previous answer], and we allow him to sin to prevent it from happening. Since that is not the case here, we cannot permit him to sin on behalf of his friend.  

However here there is more room to be lenient because we are not permitting an actual איסור but just being lenient about a מנהג [to forbid a bird with a broken wing]. We find a precedent for that where the poskim permitted people to shave during the Omer so that they would listen to the rabbis and stop shaving with a razor. Or they permitted a nursing woman to get married in order to stop her promiscuous behavior and relied on the minority opinion that holds that in a case of potential promiscuity, the decree of the Rabbis forbidding a nursing woman from getting married doesn't apply. 

הן אמת כי בתוס' שבת שם כתבו בשם הריב"א לתרץ, דשאני ההיא דשבת שהמעשה של איסור שהוא הדבקת הפת בתנור, כבר נעשה, וממילא יגמר בשהייתו בתנור, לכן לא התירו לעשות בידים אפי' איסור קל כרדיית הפת. אבל בעירובין שעדיין לא נעשה האיסור מוטב שיעשה החבר איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו. ע"כ. וכאן הרי עדיין לא נעשה מעשה האיסור, מ"מ גם הריב"א קאי על תי' התוס' דמיירי שהאיסור נעשה ע"י החבר, לכן התירו לו לעשות איסור קל להציל הע"ה מאיסור הבא בגרמתו, וכן מבואר להדיא מסיום לשון הריב"א שלא יעשה איסור חמור על ידו. אבל כאן שלא נעשה על ידו, אינו רשאי לשחוט העוף להציל ממכשול של איסור נבלה. אולם בס' ההשלמה (שבת ד) כ' לתרץ קו' התוס' בזה"ל: ועוד י"ל דשאני הכא שהמדביק הפת אינו עושה בידים האיסור, אלא מאליו נעשה האיסור, ואין זכות למדביק אלא שלא יביא חטאת, ואין או' עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך בממון שהוא דמי חטאת. ע"כ. וכ"כ בס' המאורות. וכ"כ המאירי בשם חכמי לוניל. גם בחי' הר"ן לשבת (ד) כ', דשאני הדבקת פת דממילא בא האיסור ואין בו אלא חיוב הקרבן לכן לא התירו, אבל בעירובין דאיכא איסורא רבה שיאכל ע"ה טבל התירו. ע"כ. וז"ל הריטב"א בחי' לעירובין (לב:), וי"ל דשאני התם שאין או' לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך לפטרו מקרבן חטאת, וזה נכון מאד. עכ"ל. ולפ"ז י"ל דבנ"ד שהעבירה של בעל העוף בקום ועשה של אכילת נבלה, אה"נ דמשרא שרי לעבור על איסור קל כדי להצילו. (וכן מתבאר בשו"ת כתב סופר (חאו"ח ס"ס סב) שיש לסמוך על תי' הריטב"א והר"ן הנ"ל). ואף על פי שמרן הב"י (ס"ס שו) התיר לחלל שבת באיסור תורה להציל את בתו משמד, משום דהוי מצוה רבה, וכמ"ש התוס' שבת (ד) לגבי מצות פו"ר שמצוה רבה היא לכן כופין את רבו לשחררו אף על פי שעובר בעשה. וגם לתירוץ השני שבתוס' שם שמחלקים בין היכא דפשע להיכא דלא פשע, ה"נ לא פשעה, ולכן צריך לחלל שבת עליה להצילה משמד. ע"ש. ומשמע דהיכא דפשעה אין להתיר. וכ"כ האחרונים. וכ"ה בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' טז). מ"מ י"ל דהתם מיירי באיסור גמור של חילול שבת, ואפי' שבות של איסורי שבת חמור יותר משאר איסורים דאו', כמבואר בכתובות (ע:). אבל באיסור קל של ביטול מנהג, והעמדת הדבר על עיקר הדין, שפיר דמי. וכמ"ש כיו"ב מרן הבית יוסף בתשובותיו לאה"ע (דיני כתובה סי' א) בדין מינקת מזנה, שהביא מי שכתב להתיר למינקת מזנה להנשא שמוטב להתיר איסור קל כדי שלא יבאו לאיסור חמור, וראיה משבת (ד) שהתירו לאדם שהדביק פת בתנור לרדותו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, וכ' מרן הב"י, דלא דמי כי אוכלא לדנא, דשאני התם שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסור סקילה ומש"ה התירו, אבל הכא שלא יבא האיסור חמור ממילא אלא בקום ועשה לא התירו. א"נ שאני התם דהוי איסורא זוטר טובא, דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי' מדרבנן, ואינו שבות כשאר שבותין, ואינו אלא דדמי לעובדין דחול, כמ"ש הר"ן, מש"ה התירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה, משא"כ איסור מינקת שהוא איסור מדרבנן ממש, ואיסור חמור הוא שיש לחוש בו משום סכנת הולד מש"ה י"ל דלא שרי. ע"כ. (וע"ע בשו"ת בית שלמה חאה"ע ר"ס כה). ע"ש. ומוכח מד' מרן שאיסור קל מיהא כההיא דרדיית הפת שפיר דמי לעבור עליו להציל מאיסור חמור, וה"נ י"ל בנ"ד. (איברא דק"ל על עיקר הראיה, שהרי לא התירו לרדות אלא למדביק הפת, אבל לאחרים אסור, וא"כ מה ענין זה לנידון היתר הב"ד למינקת זונה להנשא. גם דחיית מרן הראשונה לכאורה סותרת תירוץ הראשו' הנ"ל דהיכא דממילא יבא לאיסור חמור החמירו יותר, ואילו מרן אזיל כל בתר איפכא. וצ"ע. שו"ר בערך השלחן א"ח ס"ס רנד שעמד ע"ד מרן בזה. ע"ש). וכיו"ב ראיתי למרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' ו), בענין מקום שהרבה מישראל נכשלים שם בעון גילוח הזקן בתער, ולא אבו שמוע לקול מורים, ורצו רבני העיר לתקן להתיר להם גילוח בימי העומר כדי שיקבלו עליהם להמנע מגילוח הזקן בתער. והשיב, שאע"פ שגדול כח המנהג, וכבר פשט המנהג שלא לגלח בימי העומר. מ"מ בכה"ג שאינם מקבלים עליהם שלא יגלחו הזקן בתער אלא ע"י ביטול המנהג של איסור גילוח בימי הספירה, שפיר דמי לבטל המנהג, שהוא איסור קל, למונעם מאיסור חמור של גילוח הזקן בתער. והביא תשובת מרן הב"י הנ"ל, והוסיף להעיר ממ"ש בסוטה (מח:) א"ר יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ"מ, לבטולי הא מקמי הא. ופרש"י, שאם אין שומעים לנו לבטל שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת דחמיר טפי. עכת"ד. וא"כ ה"נ שמעיקר הדין יש מקום להתיר אלא שנהגו להחמיר בכה"ג שיש חשש תקלה שיכשל באיסור נבלה, אין להחמיר. ומכ"ש לפמש"כ לצרף תירוץ בעל ההשלמה ובעל המאורות והריטב"א והר"ן שממנו נקח להקל בנ"ד. וע' בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חאה"ע סי' לז) בתשו' בן המחבר, שכ', שבמקום שלא מצינו בפירוש לחכמי הש"ס להקל לא אמרינן חטוא כדי שיזכה חבירך, אפי' החטא הוא איסור דרבנן, ומ"ש הרמ"א באה"ע (סי' יג) להתיר מינקת חבירו מזנה ומופקרת, היינו משום שסמך בעיקר ע"ד הגמ"ר דס"ל דבזנות דלא שכיח לא גזרו רבנן איסור במינקת, ובמופקרת אמרינן כדאי הוא הגמ"ר לסמוך עליו בשעת הדחק. ע"ש. (וע"ע בתשו' הנוב"י תנינא אה"ע סי' לז). ולפ"ד הראשונים הנ"ל יש מקום לצרף לסניף להקל במופקרת. ואכמ"ל בזה. 

There are many poskim who didn't allow us to transgress an איסור דרבנן [for example - permitting a חלוצה to a Kohen when they threaten to convert if they are not allowed to marry] to save from a greater איסור but that isn't relevant in our case where permitting this bird is against a minhag and not an actual איסור. 

(ג) אמנם מצינו לרבותינו האחרונים שאסרו בתוקף להתיר איסור דרבנן כדי להציל מאיסור חמור, וכמבואר בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאה"ע סימן ק"מ), שכ', שחלילה להתיר חלוצה לכהן כשמאיימים להמיר דתם אם לא יתירו להם להנשא זל"ז, ואף שהכהנים בזה"ז אין להם כתב יחוס, ויש מהאחרונים שצירפו קולות בכהני חזקה של זמנינו, מ"מ ח"ו להקל בזה, וכמ"ש בשבת (ד) וכי אומרים לו לאדם חטוא בכדי שיזכה חבירך, ומכ"ש כדי שלא יחטא חבירו במזיד ובשאט נפש. ע"ש. וכ"כ בשו"ת פרי השדה ח"א (סי' קה). לענין מינקת שעברו עליה כ"א חדש, שאין להתיר לה להנשא, מחשש שישבו באיסור ובלי חופה וקידושין, דהא ודאי שאין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבריך. ומ"ש התוס' (שבת ד) גבי ההיא אמתא שכפו את רבה ושחררה מפני שמנהג הפקר נהגו בה, דחשיבי כאנוסים, שאני התם שרבים הם. אבל כאן לא נתיר לאיש היושב עמה, כי משחית נפשו הוא יעשנה, וכו'. ע"ש. והניף ידו שנית בפרי השדה ח"א (סי' קי) גבי איסור שניות מד"ס. ע"ש. וע"ע בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' פו, וח"ד סי' יג). ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חאה"ע סי' כח). ובשו"ת מהרש"ג (חיו"ד ס"ס לד). ובשו"ת מהרש"ם ח"ז (סי' קד). ובשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (חאה"ע סי' ה). ע"ש. מ"מ אין זה ענין לנ"ד שאין בזה איסור מן הדין, אלא מנהג שנהגו להחמיר, עדיף טפי להקל לשחוט העוף להצילו מאיסור נבלה.

The Gemara in Bava Kamma [69a] says as follows:

אמר רבן שמעון בן גמליאל בד"א בשביעית דהפקר נינהו

The Gemara resumes the citation from the mishna. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement, that vineyards of the fourth year and of orla require demarcation, said? During the Sabbatical Year. The Gemara explains: The reason is that all fruit that grows during that year may be taken by anyone (see Leviticus 25:5–6), as in that year all fruit is considered to be ownerless property. 

אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות

The mishna continues: But during the other years of the Sabbatical cycle,when anyone who takes the grapes of another is guilty of theft, there is no requirement to demarcate these vineyards. This is in accordance with the adage: Feed it to the wicked man and let him die. That is, one is not required to take precautions to protect the wicked from the consequences of their own sins. Here too, there is no obligation to warn a thief that the grapes he is stealing are prohibited.

So maybe here also we should say "הלעיטהו לרשע וימות" and let the guy shecht this bird with an invalid knife and make it a נבילה?  There is a difference. There the person wants to steal, which is a more serious infraction. So we say "הלעיטהו לרשע וימות" and don't try to protect him. But here where it is a question of minhag we don't say "הלעיטהו". 

In a case of a hotel that would serve milchig deserts after a fleishig meal and wanted a hechsher, Rav Ovadiah permitted the rabbinate to give them a hechsher because otherwise they would serve treif meat. Here also, we must try to minimize the איסורים involved. The Tzitz Eliezer argued, but Rav Ovadiah stuck to his guns. 

The Gemara [Sotah 48b] says that is is אסור for men to sing before the women sing but worse if they follow the women. The Gemara says that the practical difference is to know which one to prefer if we can't completely eradicate the situation where women sing in the presence of men. So we see that we aim to eliminate greater sins even if that means giving a stamp of approval to smaller ones.

ולא דמי למאי דקי"ל כרשב"ג (בב"ק סט) דאמר הלעיטהו לרשע וימות, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מה' מע"ש ה"ז), דשאני התם שעובר על איסור חמור של גזל, ואין לנו לעשות טצדקי להצילו מאיסור ערלה, משא"כ באיסור קל כבנ"ד. שפיר עבדינן תקנתא לבל יכשל בחמורות. וע' בשו"ת צור יעקב (סי' י). ע"ש. ועמש"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ד סי' ז), אודות בית מלון שמגיש לאורחיו הרוצים בכך כוס חלב או גלידה חלבית לאחר ארוחה בשרית, שאם לא יאבה לשמוע למחאת הרבנות המקומית להמנע מכך, אין לרבנות לשלול ממנו ההשגחה ותעודת הכשרות, ולא אמרינן בכה"ג הלעיטהו לרשע וימות. וכל שאין בידינו למחות ולתקן הכל, יש לתקן מה שאפשר למעט באיסורים, שלא יעברו על איסורי תורה בנבלות וטרפות. והבאתי כעין ראיה מההיא דסוטה (מח:) הנ"ל, זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא. והארכתי עוד בזה. 

The Netziv discusses a married woman who wasn't going to mikva at all [and was עוברת איסורי כרת every time she was with her husband] but finally agreed to go on the 8th day [because she was embarrassed to go at night when she was supposed to go]. The Netziv cites a number of proof to be lenient on her and to allow her to immerse at the halachically incorrect time. 

He quotes the Gemara which says that if a person is overcome by his yetzer hara, he should go to a place where nobody knows him, wear black and do as his heart desires and this way G-d's name won't be desecrated. There is a מחלוקת ראשונים whether we actually tell him to do the עבירה [Rashi and Tosfos] or that we just hope that by going away and wearing black, his passions will be cooled and he won't sin [Ran]. The simple meaning of the Gemara is that we tell him to sin. This shows that we permit a smaller sin to prevent a greater one. Along the same lines, the Sefer Chasidim says that in a case where someone is either going to sin with a married woman or his wife when she is a niddah or he will masturbate, we instruct him to do the latter to save from the more severe sin of forbidden relations.    

וציינתי לדברי הגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חיו"ד סי' מג - מד), ותוכן הדברים שם, שהרה"ג השואל העלה להתיר לאשה שלא הסכינה ללכת למקוה, וחיתה עם בעלה באיסור, וכעת עבר עליה רוח טהרה, אלא שמתבייש' לטבול עם נשים אחרות, ורק אם יותר לה לטבול ביום השמיני לספירתה תקבל עליה דיני טהרת המשפחה. וכתב להביא כמה ראיות להקל בזה, ובכללם ההיא דסוטה (מח:), ולכן אשה כזאת שיצרה אלבשה לעבור זמן רב בקום ועשה על איסור כרת היא ובעלה, אין לך שעה"ד גדול מזה, ולכן בודאי שיש להתיר לה לטבול ביום שמיני להצילם מאיסור כרת. והגאון הנצי"ב בתשובתו שם כתב, דלכאורה באנו למחלוקת הראשונים בהא דא"ר אילעא הזקן (חגיגה טז) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ ולא יחלל שם שמים בפרהסיא, וכ' התוס', משמע שמותר לו לגמרי לעשות חפצו, ולא כמו שפי' הר"ח (בקידושין מ) שח"ו שהיה מתיר לעשות עבירה, אלא שע"י לבישת שחורים ואכסנאות יכנע לבבו ולא יבא לידי עבירה, שאז ודאי אין יצרו מתגבר עליו, ויוכל לעשות מה שלבו חפץ. וסוגיא דשמעתין לא משמע כדבריו כאן ובמ"ק (יז) ע"כ. ורש"י במ"ק (יז) בשם רב האי גאון כ' כד' הר"ח. ולפ"ד הר"ח ורה"ג מבואר דלא שרינן למעבד איסור קל כדי שלא יבא לאיסור חמור. ומ"ש החלקת מחוקק והבית שמואל אה"ע (ר"ס כג) בשם ס' חסידים (סי' קעו), מעשה באחד ששאל במי שיצרו מתגבר עליו וירא פן יבא לשכב עם א"א או עם אשתו נדה וכיו"ב אם יכול להוציא זרעו לבטלה כדי שלא יחטא, והשיב לו שאם א"א מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה נדה. אבל צריך כפרה ע"ז. ע"ש. נראה שזהו כפי' רש"י ותוס', ולא כהר"ח ורה"ג. אולם יש לדחות דבשלמא אם היה איסור קל שלא מצד חשש להכשלת אחרים שפיר י"ל שמוטב לעבור על איסור קל ולא יבא לאיסור חמור, אבל טבילה ביום השמיני דחיישינן לסרך בתה וכיו"ב שהוא חשש של מכשול אחרים, אין לנו רשות להתיר דבר שיש בו משום קלקול לרבים משום תקנת אשה זו, ולכן אין הדבר ברור אצלי להקל. והכלל שלהתיר איסור קל בשביל איסור חמור צריך להיות מתון הרבה, וכמו ברפואת הגוף שלפעמים מחליט הרופא לחתוך יד שיש בה חולי כדי שלא תמשך המחלה ליתר הגוף ויסתכן, ולפעמים מחליט להשאיר הדברים כמו שהם, והכל נעשה ביישוב הדעת עם רופאים אחרים, וכן הדין ברפואת הנפש שצריך להתיישב הרבה עם דעות תלמידי חכמים גדולי תורה כדי שלא לבא לידי חורבה ח"ו. ע"כ. ונראה שבנידון הכשרות וההשגחה בבתי מלון בזה"ז אין ספק כלל שבודאי צריך להמשיך ההשגחה והכשרות, שהרי הדבר מפורסם שתיירים רבים העולים מחו"ל מתאכסנים בבתי מלון אלה, ואין להם מקום אחר להארחה, כי בעונת התיירות מלאים בתי - המלון פה לפה, ואם נסלק ההשגחה והכשרות, עלול בעל המלון להכניס שם נבלו' וטרפו' בשר בחלב, וכו', ובאמת שרבים מהמבקרים בא"י תמימים שאינם מעלים על דעתם כלל שבא"י שהיא מטרופולין של מלך יוכל להיות בנמצא בית מלון שאינו כשר, עד שיצטרכו אפילו לבקש מבעל המלון להראותם תעודת כשרות מהרבנות המקומית, ואם נסיר את ההשגחה. נמצינו מכשילים אנשים רבים יראים ושלמים במאכלות אסורות על לא חמס בכפם. ובכה"ג דהוי כמצוה דרבים, להציל רבים מעון, לכ"ע אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. וכמ"ש התוס' שבת (ד), ובגיטין (מא:) סוף ד"ה כופין. ולא הוצרכתי לכל זה אלא לפי שראיתי לידי"נ הגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א (סי' נה) שהעלה שיש להסיר ההשגחה מצד הרבנות ותעודת הכשרות על בית מלון כזה, והאריך בזה. ע"ש. ואני על משמרתי אעמודה. וליראת האריכות אסמוך בזה על המעיין ישר יחזו פנימו. ועכ"פ בנ"ד שמעיקר הדין יש מקום להתיר העוף, והמנהג שנהגו להחמיר, הוא חומרא בעלמא, יש להקל לשחוט העוף ע"י שוחט כשר, מאשר יבא בעל העוף לאכול נבלה וטרפה. הוספות ומילואים - בענין ההשגחה והפיקוח מאת הרבנות הראשית בא"י על בתי המלון, שכתבנו להעיר בזה ע"ד ידידנו הגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק יא (סי' נה) שמחמיר בדבר. והן עתה נדפס שו"ת ציץ אליעזר חלק יב, ושם (עמוד רכד), הדפיס מכתבי אליו בזה, וסיים שלדעתו נר"ו אין בזה די השב, והמעיינים ישר יחזו פנימו, ויוכיחו בין שנינו. ואני על משמרתי אעמודה.

[יביע אומר יו"ד ח"ו סי' ג']