Making A Bracha On A Tallis That Belongs To A Shul - The Sequel

Speaker:
Ask author
Date:
May 10, 2019
Downloads:
0
Views:
4
Comments:
0
 

לזכות אמי מורתי שתחיה לברכה והצלחה בכל מעשי ידיה!!!


 


As we saw, Rashi brought two reasons why there is no obligation to build a מעקה on the roof of a shul. The second reason was that it is not a בית דירה - residence. The Rambam [הלכות רוצח י"ב ב] also writes this. It would seem that there is a מחלוקת ראשונים about this. The Rif writes about the braisa which says that a shul and home owned by partners are obligated in mezuza, that it is talking about a case where the shul also serves as a residence or a shul in a village [כפר] where guests reside. But a shul in a big city [כרך] is not obligated in mezuza. The Nemukei Yosef there explains that the reason the Rif distinguishes between a shul in a village and a shul in a big city is that since guests live in the former, one cannot completely sanctify it [אין מקדשין אותו הקדש גמור]. 


 


So we see according to the Rif and N"Y that a shul in a big city is excluded because of the drasha [Yoma 11b] that teaches that only a house which is not holy is obligated in mezuza [מה בית שהוא של חול אף כל שהוא חול], which excludes a shul which is holy. So says the Rambam in Hilchos Mezuza [6-6]: "Shuls and Batei Medrash where people don't live are exempt from mezuza because they are holy". That is not consonant with Rashi [Yoma 12b] that the reason that shuls in big cities are exempt is because they have no specific owners and are built for anyone who comes whereas shuls in villages are considered communal property owned jointly by everyone in the village and they have the status of a בית השותפין - jointly owned home [which is obligated in mezuza].    




 




 



והנה, רש"י בעצמו הביא עוד טעם אחר, שכתב ועוד שאינו בית דירה וגם הרמב"ם בהלכות רוצח (פרק יא הלכה ב) כתב טעם בתרא זה. ונראה שיש בענין זה מחלוקת הראשונים. ואקדים בזה דברי הרי"ף (סוף הלכות מזוזה) שכתב על הך ברייתא דביהכ"נ ובית השותפים חייבים במזוזה דדוקא שיש בו בית דירה, א"נ ביהכ"נ דכפרים דדירי ביה אורחים אבל דכרכים לא. ועיין בנמוקי יוסף שם שמפרש דברי הרי"ף דהיינו טעמא דמחלק בין כפרים לכרכים דמשום דדיירי ביה אורחין אין מקדשין אותו הקדש גמור וכו' אבל דכרכים הקדש גמור הוא, עכ"ל. הרי דלהרי"ף והנמוק"י ביהכ"נ של כרכים נתמעט משום דמה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצא ביהכ"נ שהוא קדש. וכן הוא ברמב"ם הלכות מזוזה (פ"ו ה"ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות שאין דרין בהם פטורים ממזוזה לפי שהם קדש. וזה דלא כפי' רש"י ביומא (דף יב ע"א) דטעמא דכרכין הוא מפני שאין להם בעלים מיוחדים והיא עשויה לכל הבא. משא"כ של כפרים, כל בעליה ניכרים והרי הוא כבית השותפין.


 


In order to explain the root of this מחלוקת we must preface with the gemara in Megilla [26a] that says about a shul in a big city, that since people come from everywhere to daven there, it may not be sold because it is considered the property of everyone. The Rashba cites an interpretation - "יש מפרשים" - that the reason is that since people come from all over, many people contributed to the building and maybe there is one person at the end of the earth who contributed and his portion is holding them back from selling [what right do they have to sell his portion without his assent?].


 


The Rashba asked the following question on this understanding: The gemara [we just mentioned] says that with regard to a synagogue of a city, since people come to it from the outside world, the residents of the city are not able to sell it, because it is considered to be the property of the public at large and does not belong exclusively to the residents of the city. The gemara then asked:


מיתיבי (ויקרא יד, לד) בבית ארץ אחוזתכם אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין ירושלים מיטמא בנגעים אמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד




The Gemara raises an objection from another baraita: The verse states with regard to leprosy of houses: “And I put the plague of leprosy in a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34), from which it may be inferred: “Your possession,” i.e., a privately owned house, can become ritually impure with leprosy, but a house in Jerusalem cannot become ritually impure with leprosy, as property there belongs collectively to the Jewish people and is not privately owned. Rabbi Yehuda said: I heard this distinction stated only with regard to the site of the Temple alone, but not with regard to the entire city of Jerusalem.


 




הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מיטמאין אמאי הא דכרכין הוו 



The Gemara explains: From Rabbi Yehuda’s statement, it is apparent that only the site of the Temple cannot become ritually impure, but synagogues and study halls in Jerusalem can become ritually impure. Why should this be true given that they are owned by the city? If so, they are really owned by everybody and should be excluded from נגעים from the word "אחוזתכם" that excludes any area that is owned collectively?


 


 


Now according to the "יש מפרשים" what is the gemara's question?? Really, the shuls are included in the category of "אחוזתכם" [because we consider it owned by partners, so there is נגעים] and the reason they can't be sold is because there could be one person at the end of the earth who is opposed. In the words of the Rashba:




 "וקשיא לי דלפי פי' זה הא דלא מצו מזבני דכרכים היינו משום דחד איכא בסוף העולם דקנה בה וחלקו לא מזדבן הא איתיה [קמן] א"נ ידעינן דליכא בעלמא דקנה בה מזדבן, וא"כ מאי קא מקשה מנגעים מדא"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות לא, דדינא הוא ודאי דהא בתי כנסיות ובתי מדרשות ואפי' דכרכים אחוזתכם קרינן בהו, אלא משום שותפין דליתנהו הכא לא מזדבני". 


 


So the Rashba offers a different explanation for the statement that a shul of כרכים can't be sold. The reason is that the people of the city build it with everyone who will ever come in mind and it is as if it is dedicated to all and thus has no owner. 


 


From all this we see that there is a מחלוקת about a shul of כרכים, whether it is in the possession


of the people who bought it or belongs to the whole world and not just those who bought it with their money.        


 


 וכדי להסביר במאי פליגי אקדים הא דאמרינן במגילה (דף כו ע"א) בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהו"ל דרבים. והנה, בחדושי הרשב"א שם מביא י"מ דטעמא דכרכים משום דכיון דמעלמא אתו ליה רבים הוציאו בבנינא ושמא יש אחד בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב וכו'. והרשב"א הקשה ע"ז, דא"כ מאי פריך שם מדר"י דביהכ"נ של כרכים מטמא בנגעים ודילמא אה"נ דאחוזתם קרינן ביה והא דלא מזדבני הוא משום דחלקו של אחד מסוף העולם מעכב. ולכן מפרש הרשב"א בטעמא דביהכ"נ של כרכים הו"ל דרבים, כלומר, שבני עיר כשהן בונים אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה וכאילו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכו' עכ"ל. מבואר מכ"ז דפליגי רבוותא בבית הכנסת של כרכים אם הוא רק קנין כספם של המשתתפים בהוצאות בנינו או שהוא קנין צבורי השייך לכל העולם ולאו דוקא לאלה שבנאוהו מכספם.




Now we can say that this is the מחלוקת between רש"י the רי"ף and the רמב"ם and each one is consistent with his own opinion. Rashi [Chullin 136a] holds like the Rashba that a shul in a כרך is not acquired by the person who gave the money. Rather, his money immediately left his personal domain and entered the domain of the entire community. Therefore, Rashi writes there that that no individual has a portion in this shul. He is also consistent in Yoma where he explains that the difference between shul of villages and shul of big cities is that the latter have no definite, clear owners while the former belong to a big partnership. 


 


However, the Rif and Rambam hold like the "יש מפרשים" in the Rashba, that a shul in a כרך belongs only to those who actually took part in paying for its purchase. It emerges that in the כרכים they are also partners in the ownership and what is the difference if there are 100 partners or a thousand. Therefore, the Rif had to explain that the reason that shul in a כרך don't have to affix a mezuza is because of the drasha "מה בית חול אף כל שהוא חול" - just like a house is not holy and obligated in mezuza, so too, any structure that is not holy is obligated in mezuza, which excludes a shul in a כרך [while a shul is a village is obligated because it is not הקדש גמור as we saw]. But as far as the monetary ownership goes, there is no place to distinguish between a shul in a village or in a city.     




ומעתה נאמר דבזה פליגי רש"י, הרי"ף והרמב"ם וכל אחד לשיטתו אזיל. שיטת רש"י (חולין דף קלו ע"א) כהרשב"א דביהכ"נ של כרכים אינו קנינו של נותן הכסף דוקא. אלא תיכף יוצא חלק ממונו מרשותו הפרטי ונכנס לרשות וקנין הצבור כולו. ולכן כתב רש"י שאין חלק לאחד מהם בו. ולכן שפיר מפרש ההיא דיומא דמחלקינן בין של כפרים לשל כרכים, היינו מטעמא דלעיל דשל כרכים אין להם בעלים מיוחדים כלל, משא"כ של כפרים הוי כשל שותפים. אבל הרי"ף והרמב"ם סוברים כהי"מ שברשב"א, שגם ביהכ"נ של כרכים אינו אלא קנין של המשתתפים בכספם דוקא. ונמצא דגם של כרכים שותפים בעלמא נינהו דתרי כמאה ומה לי שותפים של מאה או של אלפים. ולכן מוכרח הרי"ף לבקש בטעמא דהא דכרכים נתמעטו מחיוב מזוזה הוא משום קדושה דמה בית חול אף כל שהוא חול ולא כשתשמישו לקדש. אבל מצד קנין ממון אין לחלק בין כרכים לכפרים. (אף לפי"ז צריך ביאור לשיטת הרי"ף הסוגיא דיומא (דף יב ע"א) דמדמי לה לההיא דשבע שכבשו ושחלקו), ואכמ"ל.




Based on the foregoing, the road is paved to understand the two explanation that Rashi gave as to why a shul doesn't need a מעקה. The first because there is no specific owner [and thus can't be considered "גגך" - your roof - singular tense] and the second because it is not a residence. It is likely that these reflect the two opinions in the Rashba. The first reason is like the Rashba himself opined that nobody has a personal portion because the money donated left the person's possession and now belongs to everyone. So the shul has no specific owner. The second explanation jives with the יש מפרשים in the Rashba that individuals DO have a portion in the shul, but nevertheless no מעקה is necessary because it is not a בית דירה - residence. Meaning, it is not residence for non-holy matters, like the Rif said about mezuza.  




וממילא נאמר גם בהני תרי טעמא דרש"י דנקט לה בתרתי משום דאין לאחד חלק בו ועוד דאינו בית דירה. יתכן דהיינו הך תרי שיטות שברשב"א. טעם הראשון הוא כשיטת הרשב"א שאין אף לאחד חלק בו משום דכבר יצאו מרשות הבעלים המשתתפים ונהפך להיות קנין הצבור כולו באופן שאין לשום איש פרטי חלק בו. וטעם השני בא ליישב גם לשיטת הי"מ וכשיטת הרי"ף, דבאמת גם ביהכ"נ של כרכים הוא קנין משותף רק להמשתתפים בכסף ולזה אומר דגם לשיטה זו נתמעט משום שאינו בית דירה היינו דאינו דירה לתשמיש של חול, וכעין טעמו של הרי"ף. 




SWEEEETTT!!!

Gemara:
Chullin Megilla Yoma 

More from this:
Comments
0 comment
Leave a Comment
Title:
Comment:
Anonymous: