(א) תנן בריש פאה, ״אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמ״ח ות״ת.״ וכ׳ מפרשי המשנה דמתנ׳ מיירי דוקא בשיעורים דאורייתא וקאמר דאלו מצוות לית בהן שיעור מדאורייתא לא למעלה ולא למטה כפשטות הלשון ״אין להם שיעור״ דמשמע אין להם שיעור כלל. דאילו שיעורים דרבנן איכא כדתנן בסמוך במ״ב ״אין פוחתין לפאה מששים ואע"פ שאמרו אין לפאה שיעור״ ופירושו, אע״פ שאמרו חז״ל אין לפאה שיעור דאורייתא, מ״מ קבעו בו שיעור דרבנן והוא א׳ מס׳. וע׳ בירושלמי, ״הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן הביכורים והראיון אין שיעור לא למעלן ולא למטן. אית תנא תני הפיאה והביכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן. מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים? מאן דמר הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים מאן דמר הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות.״ מבואר דנח׳ ברייתות בענין שיעור פאה מלמטה, יש מ״ד שס״ל יש לה שיעור, ויש מ״ד שס״ל אין לה שיעור. וצ״ב מאי קאמר ובמה נח׳.

רוב מפרשי הירושלמי ס״ל דכו״ע מודים אין לפאה שיעור למטה דאורייתא וחכ׳ קבעו שיעור א׳ מס׳, ואיכא ב׳ מהלכים בביאור כוונת הברייתות. המהלך הרשאון, נח׳ הברייתות בפי׳ מתני׳ באומרה ״אלו דברים שאין להם שיעור,״ דלדעת המ״ד יש לפאה שיעור מתני׳ מחשיבה שיעורים דרבנן ג״כ ולכן צ״ל דמש״א ״אין להם שיעור״ אשיעורים למעלה קאי. ולמ״ד אין לפאה שיעור כוונתו לומר דמתני׳ מיירי בשיעורים דאורייאתא לחוד וכל המצוות הנזכרות במתני׳ לית בהן שיעור מדאורייתא לא למעלה ולא למטה. והדברים מבוארים במשנה למלך הל׳ מתו״ע פ״א והריבמ״ץ על מתני׳. ועוד מצינו דרך אחרת והוא שיטת המהר״ש סיריליאו דלכוֹ״ע מתני׳ קאי אשיעור למטה ג״כ כפשטות הלשון ״שאין להם שיעור״ דמשמע אין להם שיעור כלל והיינו מדאורייתא, ונח׳ הברייתות בתקנתא דרבנן אי קרינן לתקנתם שיעור אי לאו.

והנפק״מ נתבאר בהגמ׳ אם חל שם פאה כשמפריש פחות מכשיעור, דלמ״ד אין לה שיעור למטה, כיון דליכא שיעור דאורייתא, כשהפריש פעם אחת אפ׳ פחות משיעור דרבנן כבר נפטרה שדהו בכך, ואמנם חייב להשלים את השיעור א׳ מששים, מה שהוסיף אח״כ אינו חל עליו שם פאה ואינו פטור מחיוב מעשרות. ולדעת המ״ד יש לה שיעור למעלה כיון דמדאורייתא נפטרה השדה בכל שהוא מה שנתן נתן ואין יכול לחזור ולזכות בו דחל שם פאה מדאורייתא, אבל חכ׳ תקנו דמדרבנן לא חל עליו שם פאה עד שישלים לשיעור א׳ מס׳ ולא לענין שתפקע זכות העניים בה אלא לענין חיוב מעשרות לבד, ופי׳ הרא״ש במתני׳ כדי שיהא נראה בעיניו כאילו לא נתן ויחזור וישלים. 

אלמא יסוד מחלוקת הברייתות הוא בגדר תקנת השיעור, דלמ״ד יש לה שיעור למטה תקנו חכ׳ שיעור בחלות שם פאה עצמה דעד שיתן כשיעור א׳ מס׳ לא עשה כלום ולכן הפקיעו פטור מעשרות אע״ג דמדאורייתא חל שם פאה בכל שהוא, ולכן שנה הברייתא בלשון יש לה שיעור, כל׳ שיעור בעצם חלות המצוה. והמ״ד אין לה שיעור למטה סבר דלא תקנו חכ׳ שיעור בחלות שם פאה אלא צוו האיך לקיימה לכתחילה דצ׳ ליתן א׳ מס׳, אבל לא הפקיעו שם פאה מדאורייתא, ולכן משנתן אפ׳ פחות מכשיעור חל שם פאה ונפטרה שדהו ופטור ממעשרות ומה שהוסיף עליו חייב במעשרות, ולכן שנה הברייתא בלשון ״אין לה שיעור,״ כל׳ לא קבעו חכ׳ שיעור בחלות שם פאה.

(ב) הגר״א ביאר מח׳ הברייתות באופן אחר, ע׳ בביאורו להירושלמי דלמ״ד יש לפאה שיעור דאורייתא קאמר והא דקתני במתני׳ לא יפחות מן א׳ מס׳ היינו מדאורייתא, ומש״א ברישא אין לו שיעור אינו אלא למעלה. ואף דלא מצניו שיעור לפאה בקראי צ״ל דהוא הלכה למשה מסיני. ואידך מ״ד ס״ל דליכא אלא שיעור מדרבנן והא דקתני במתני׳ לא יפחות מן א׳ מס׳ היינו מדרבנן. ובביאור הנפק״מ כ׳ דלמ״ד אין לה שיעור אלא מדרבנן, כיון שיצא ידי חובת פאה בכל שהוא כשמפריש פחות מכשיעור חל שם פאה עליו ופטור מן המעשרות, וכשחוזר והוסיף להשלים לשיעור דרבנן אותו חלק חייב במעשרות. ולמ״ד יש לה שיעור מדאורייתא, הגירסא בהגמ׳ לפנינו הוא ״מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים,״ ומשמע מתוך שנאמר חייב במעשר דשם פאה אינו חל עד שעת השלמת השיעור, אבל הגאון גורס ״מה שנתן נתן חזר והוסיף פטור ממעשר עד שעה שישלים,״ פי׳ דחל שם פאה על מה שהפריש ברישא שהוא פחות מכשיעור אע״ג דיש שיעור מדאורייתא, דכל מה שנותן חשיב פאה ופטור במעשרות וזכה בו העני.

ונ״ל שב׳ דברים הכריחו את הגאון לגרוס ״פטור״ במקום ״חייב.״ הראשון הוא הכרח בתוך הסוגיא עצמה, דהנה כיון דס״ל להגאון דלמ״ד יש לה שיעור דאורייתא קאמר,ק׳ האיך קאמר ״מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר״ דממנ״פ אי חל שם פאה מדאורייתא למה חייב במעשרות, ואם לא חל שם פאה מדאורייתא, למה מה שנתן נתן, הלא הפקר לעניים אינו הפקר לב״ה, כדתנן במסכתין ריש פ״ו. ועוד ק׳, דאי אמרינן מה שהפריש ברישא פחות מכשיעור חייב במעשר ולא חל שם פאה עד השלמת השיעור, מ״ש ממעשר ששיעורו ג״כ מדאורייתא ותנן בתרומות פ״ד מ״א ״המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר,״ משמע דחל שם מעשר אלא שצ׳ להשלים את השיעור, כמו שפירשו רוב המפרשים שם. וכן היא בתוספתא דמאי פ״ח הי״ג ובירושלמי דמאי פ״ה ה״ב ״הממעט במעשרות מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים.״ לכן גרס הגאון ד״פטור ממעשר״ ושם פאה חל אפ׳ פחות מכשיעור אלא שצ׳ להשלים מדאורייתא עד א׳ מס׳.

(ג) ע׳ בתוס׳ חגיגה ו: ד״ה שאין להן שיעור שהביאו סוגיית הירושלמי וסיימו וז״ל: ״ולמאן דאמר יש לו שיעור למטה מה שנתן נתן ואינו פטור מפאה וזכה העני ומחויב במעשר עד שישלם שיעור ששים בבת אחת דלא הוי פאה אם לא שילם לו בבת אחת כו.״ מבואר בדעתם דלמ״ד יש לפאה שיעור אינו מספיק במה שישלים לשיעור בתוספת עם אותו מקצת שהפריש כבר, אלא צ׳ להפריש הכל בבת אחת דוקא. וצריכין אנו להבין מהיכן נפקו דין זה. 

להקדים, יש להכריח דשיטת התוס׳ כשיטת הגאון דנח׳ הברייתות אי שיעור פאה מדאורייתא או מדרבנן. ע׳ בגמ׳ שם ״תנן התם: אלו דברים שאין להם שיעור הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. אמר רבי יוחנן: כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. עד שבא רבי אושעיא ברבי ולימד: הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. אבל חכמים אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.״ ופרש״י, ״אבל למטה יש לו שיעור - שלא לפחות ממעה כסף, כמו ששנינו במשנתינו, והיינו סבורין דשיעור דאורייתא הוא. ולימד שאין לו שיעור לא למטה ולא למעלה - מן התורה. אבל חכמים כו' - כלומר, שיעור מעה כסף ושתי כסף האמור במשנתינו בראייה ובחגיגה - מדברי חכמים הוא.״ מבואר דר׳ יוחנן ס״ד דהא דתנן בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף וחגיגה מעה כסף ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, מדאורייתא הוא, ולכן מתני׳ דקתני אין להן שיעור פירושה אין להן שיעור למעלה לחוד. ועל דבריו כ׳ התוס׳ בד״ה כסבורין אנו לומר וז״ל: ״וסבירא ליה כאידך תנא בירושלמי דחשיב פאה דיש לה שיעור למטה.״ מדהשוו השיטות משמע דתוס׳ סברי דלמ״ד יש לפאה שיעור דאורייתא קאמר וכדעת הגאון. ומצאתי שכן דייק השיח יצחק כאן. 

אלא מעתה קשיא טובא שהרי מכח שיטתו גרס הגאון ״פטור במעשר עד שעה שישלים״ כמש״כ לעיל, אבל התוס׳ גרסו כהגירסא לפנינו ״חייב במעשר עד שעה שישלים״ וא״כ קשיא תרתי, חדא קושיאת הממנ״פ האיך אמרינן מה שנתן נתן דמשמע חל שם פאה, ומ״מ חייב במעשרות, דמשמע דלא חל שם פאה. ועוד, מ״ש פאה דלא חל שם פאה עד השלמת השיעור ממעשר דחל שם מעשר קודם השלמת השיעור?

(ד) וע׳ בס׳ תורת זרעים שכ׳ לתרץ הקושיא הרשאונה דאפשר לומר דב׳ דינים איכא בתורת פאה, דין איסור ודין מצוה. הדין איסור הוא הלאו ד״לא תכלה פאת שדך״ והדין מצוה הוא העשה ד״לעני ולגר תעזב.״ ודינם חלוקים, שהרי דין מצות פאה תלוי בקריאת שם פאה, כדאיתא בתו״כ פ׳ קדושים ״אין פאה עד שיקרא לה שם.״ אבל הדין איסור אינו תלוי בקריאת שם פאה, שהרי אף לאחר קראית שם פאה והפרשה לעניים עובר בלאו דלא תכלה אם מכלה את הפאה. ולכן אפשר דלמ״ד שיעור פאה מן התורה כל עיקר השיעור לא נ׳ אלא בשם פאה ובפחות מס׳ לא חל תורת שם פאה. אבל בדין האיסור ד״לא תכלה״ שאינו תלוי כלל בקריאת שם פאה לא נ׳ בו כלל הך שיעורא דששים, ולפיכך כשנתן פחות מס׳, אף דאין עליו שם פאה להפטר ממעשרות, מ״מ הרי הוא לעניים משום דין האיסור ד״לא תכלה״ דאף בפחות מכשיעור חל האיסור. 

אך קשה לי שהרי מבואר בירושלמי פ״ב ה״ה דשיעור א׳ מששים נאמר גם באיסור דלא תכלה, דאיתא שם ״פעמים שהוא מפריש מן הקציר על הקמה היאך עבידא כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה כיון שקצר שיבולת ראשונה חזר' פיאה לעומרי' נמצאת מפריש מן הקציר,״ פי׳ דאם שייר שיעור פאה בסוף השדה כיון שקצר שיבולת ראשונה מאותו חלק חזרה פאה לעומרים שהרי שעבר על הלאו דלא תכלה, ופקע חיובא דפאה משאר הקמה וחוזר לעומרים, נמצא שצ׳ להפריש מן התלוש על הקמה. מבואר דשיעור א׳ מששים נא׳ גם על הלאו. וא״ת שסתמא דהגמ׳ אזלי כשיטת המ״ד שיעור א׳ מס׳ דרבנן, אי״ז תשובה, שהרי אם המ״ד השיעור דרבנן ס״ל שהשיעור נאמר בהלאו, כ״ש דה״ה למ״ד השיעור מדאורייתא. 

אלא לנע״ד לתרץ באופן קרוב, דכיון ששיעור ס׳ נא׳ גם בהלאו דלא תכלה, כל התבואה שנשאר בסוף שדהו שהוא בחשבון א׳ מס׳ חל עליו הלאו דלא תכלה ולכן כשמניחים קצת מן התבואה הזאת א״א לחזור ולזכות בו כיון דכבר חל עליו האיסור ומה שנתן נתן וזכה בו העני. אבל השם פאה אינו חל עד קריאת שם וליכא קריאת שם עד דאיכא שיעור שלם, ולכן אותו מקצת פטור ממעשרות עד שישלם. ולפי״ז יוצא דאם נשאר בשדה יותר תבואה מחשבון א׳ מששים והפריש ממנה עד כדי שעדיין נשאר א׳ מששים מה שהפריש אינו בכלל הלאו דלא תכלה ולא זכו בה עניים. 

(ה) עיי״ע בתורת זרעים שכ׳ לתרץ הקושיא השנייה מ״ש פאה ממעשרות, ודבריו מאירים יסודי מצוות תו״מ ופאה, וכדבריו נמצא במשנת ר׳ אהרן על זרעים לתרץ קושיאת המל״מ בהל׳ מתו״ע על הראב״ד עיי״ש, וז״ל: ״חלוק חיובא דהפרשת פאה מחיובא דהפרשת מעשר, דדינא דהפרשת מעשר עיקר חיובו הוא על התבואה כדכתיב תבואת זרעך, וע״כ אין החיוב על כללות התבואה אלא על כל גרעין וגרעין חל חיוב בפ״ע, ואם יש לו כרי גדול הרי הרשות בידו להפריש ולתקן רק חלק מהכרי, וע״כ אם הפריש מעשר על כל התבואה ופיחת משיעורו הראוי לכל התבואה אמרי׳ דאפ״ה חל בו דין מעשר, משום דנהי דאינו יכול להיות המעשר על כל התבואה מ״מ הרי הוא נעשה מעשר רק על חלות התבואה לפי השיעור שיש בו, אבל גבי דינא דהפרשת פאה עיקר חיובו הוא על השדה, כדכתיב ״לא תכלה פאת שדך״…וע״כ אינו יכול לחלק ולהפריש פאה רק על חלק מהשדה, כיון דחיובו הוא על כללות השדה, ומשו״ה אם פיחת משיעור ס׳ אין עליו תורת פאה כלל, דלא שייך לומר דיעשה פאה ויפטר חלק מהשדה לפי השיעור שבו, משום דהחיוב הוא על כל השדה.״

ונ״ל דלפי יסוד התורת זרעים יש להבין דברי התוס׳ שצ׳ להפריש הכל בבת אחת, דכיון דחיוב פאה הוא על כללות השדה ועד שיתן כשיעור לא עשה כלום, הבינו התוס׳ דלא רק אמרינן דעד השלמת השיעור ליכא חלות שם אלא בנוסף צ׳ לקראות הכל בשם פאה בבת אחת דלא מצינו בשום מקום שיחול שם למפרע. ואם פיחת משיעור ס׳ אין עליו תורת פאה כלל אפ׳ למפרע ע״י השלמת השיעור. 

(ו) אך עדיין יש להקשות מהא דתנן בפ״א מ״ג ״נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה ר׳ שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור,״ ובירושלמי שם פי׳ דלדעת ר״ש צ׳ שיתן כשיעור המשתייר אבל לא כשיעור כל השדה, ופירשו רוב הרשאונים דכשיעור המשתייר היינו כשיעור א׳ מס׳ מן התבואה שנשארה בשדה לאחר שהניח פאה בתחילה או האמצע, ע׳ בפי׳ הרא״ש, הריבמ״ץ, ופי׳ השני בהר״ש. הרי לדעת ר׳ שמעון יכול ליתן שתי חלקי פאה לשדה אחת, א׳ בתחילה וא׳ בסוף, וק׳ לדעת התוס׳ דכיון דחיוב פאה הוא על כללות השדה צ׳ להפריש הכל בבת אחת.

והנה יש לעיין בסוגיאת הירושלמי, דאיתא שם ״מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתוייר? איפשר לומר קדשה משום פיאה ותימא כשיעור כל שדהו אלא כשיור המשתוייר.״ וספיקת הגמ׳ והאיפשיטא צריכין ביאור. 

בריש הסוגיא איתא, ״רבי יוסי בשם ר"ש בן לקיש ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו יש לו כמה לקצור. ר' יונה בשם ר"ש בן לקיש ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד בתחלה ואחד בסוף.״ וביאר הפני משה דר׳ יוסי ור׳ יונה פליגי לדינא אליבא דר״ל, דר׳ יוסי קיבל דר״ל כת״ק דמתני׳ ודריש מלקצור אפי' יש לו כמה לקצור ולכן נותן פאה בתחלה או באמצע ובזה יוצא ידי חובתו ואי״צ להניח עוד דוקא בסוף, ור׳ יונה קיבל דר״ל ס״ל כר״ש ודריש אחת בתחלה ואחת בסוף, ולכן אם נתן בתחלה צריך שיתן גם בסוף. הרי לכו״ע דרשינן מ״לקצור״ יתירא שיכול ליתן פאה בתחלה או באמצע אלא דנח׳ בתוכן הדרשה, דלת״ק דרשינן שיכול להניח כל הפאה בתחלה או באמצע ואי״צ פאה כמשמעו דהיינו סוף וקצה. ולר׳ שמעון דרשינן מ״לקצור״ יתירא דחל שם פאה על מה שהניח בתחלה או באמצע, אבל עדיין צ׳ להניח בסוף. 

ויש לחקור בשיטת ר׳ שמעון, האם לעולם צ׳ להניח פאה על כל התבואה בסוף השדה דוקא, ובלא״ה לא נפטר שדהו כלל, אלא דדרשינן מ״לקצור״ דחל שם פאה ג״כ על מה שנותן בתחילה ובאמצע, או״ד י״ל דדרשינן מ״לקצור״ דמה שנותן בתחילה ובאמצע ג״כ חשיב כהנחת פאה על סוף מה שכבר קצר, דאפ׳ בתחילה א״א להניח פאה עד אחר קצירת השיבולת הרשאונה כדאיתא בריש מסכתין וחשיבא הפאה שמניח אח״כ כפאה על סוף אותה קצירה, והחידוש הוא שיכול לחלק את השדה לקצירות הרבה, ויכול להניח פאה על כל קצירה וקצירה. 

ונ׳ דבזה נסתפקה הגמ׳, דאי אמרינן דשדהו אינה נפטר אלא בהנחה בסוף ומה שהניח לפניכן אינה חשיבא כפאה על סוף הקצירה, אזי צ׳ להניח כשיעור א׳ מס׳ בסוף השדה על כל השדה כולה ומה שהניח בתחילה ובאמצע אינה נכללה בתוך החשבון, דנתינה בתחילה ובאמצע אינו פוטרת את שדהו כלל אלא חידוש הוא שחל עליה שם פאה. אך מאידך גיסא אי אמרינן שהחידוש הוא דמה שהניח בתחילה ובאמצע חשיבא כפאה על סוף אותו קצירה, אז באותה הנחה נפטרה התבואה שכבר נקצרה, ואינו צ׳ להניח שיעור פאה אלא על התבואה הנשארת. 

והגמ׳ פושטת את הספק מסברא, כיון דאמרינן בדעת ר׳ שמעון דמה שנתן בתחילה ובאמצע קדשה משום פאה, א״א לומר שאינה פוטרת את מה שכבר נקצר, דלכ׳ פשוט הוא דשם פאה אינו חל אלא על חלק שראוי לפטור את השדה, וא״ת שהפאה בתחילה ובאמצע השדה אינה נפטרת את מה שקצר א״כ האיך חל עליה שם פאה בכלל. ומסיק הגמ׳ דכוונת ר׳ שמעון באומרו ״בלבד שיתן בסוף כשיעור״ הוא כשיעור המשתייר, דהי׳ א׳ מששים אל התבואה שנשארת, דמה שנתן בתחילה ובאמצע פוטרת את התבואה שכבר נקצרה כדין פאה על סוף אותה קצירה. ונ׳ שכן הבין המהר״ש סיריליאו שכ׳ וז״ל: ״ומסיק דודאי כשיעור המשתייר קאמר, דהך דאמצע סוף מה שקצר עד שם היא ומה שקוצר משם ואילך מניח בסוף כשיעור זה דהשתא לבד.״

ולפי״ז ליכא קושיא כלל על דברי התוס׳, דר׳ שמעון ס״ל דדרשינן מ״לקצור״ דמה שנותן בתחילה ובאמצע ג״כ חשיב כהנחת פאה על סוף מה שכבר קצר, והחידוש הוא שיכול לחלק את השדה לקצירות הרבה. וא״כ הפאה שהפריש על כל חלק וחלק מן הקצירה היא באמת הנחת פאה בבת א׳, שפוטרת כל מה שכבר קצר עם הנחת פאה כשיעור אותו חלק בבת א׳. וסוגיין מיירי בדשייר להניח פאה בסוף שדהו כדינו, ולכן לדעת התוס׳ צ׳ להניח שיעור פאה על כל השדה בבת א׳.