סכות תשע"ה

א בכל מצוה יש דין הידור מצוה הנלמד מ"ואנוהו" אבל במצ' ד' מינים הוא לעיכובא מגזה"כ ד"הדר" (עי' תוס' ר"פ לולב הגזול).

ב ובמקו"א ביארנו דעוד מצינו מצוה אחרת שההידור מעיקר המצוה דהיינו נ"ח דאף שאין ההידור מעכב אבל יש קיום מצוה בפנ"ע למהדרין. וביארנו משום דנ"ח היא מצוה של הלל, כמבואר מדברי הגר"א שכתב דהמקור למנהג הדלקת נ"ח בבית הכנסת הוא ממש"כ במס' סופרים דאומרים הלל בבית הכנסת בליל פסח בנעימה  משום ונרוממה שמו יחדיו. דלכ' אינו מובן מה ענין הלל לנ"ח. וע"כ דגם נ"ח שהיא פרסו"נ הוי מצוה של הילול. ושפיר מדמה לי' הגר"א להלל בליל פסח.

ולכן, הרי הלל צריך להיאמר בנעימה, כמבואר במס' סופרים הנ"ל. וגם נ"ח שהיא מצות הילול צריך להדלק "בנעימה". וה"נעימה" של נ"ח היינו מה שנעשה בהידור.

ג ועד"ז נראה לענין מצות ד' מינים שגם היא מצות הילול. כמבואר ברא"ש שהביא מהמדרש דמנענע הלולב בהודו ובאנא משום דכתיב "אז ירננו עצי היער... ואמרו הושיענו אלקי ישענו... להודות לשם קדשך" עיי"ש.

וכיון שהיא מצות הילול, לכן הדר הוי מעצם המצוה.

ד ובאמת נראה דגם בשאר מצוות ענין הידור מצוה שנלמד מ"זה קלי ואנוהו" הוא מצד שבכל קיום מצוה יש הילול ושבח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו, אלא דבשאר מצוות הוא ענין צדדי ואי"ז עצם המצוה, ולכן אין דין הידור שבהם לעיכובא, משא"כ מצות ד' מינים שהיא בעצם מצות הילול.

ה ויסוד זה דד' מינים הם מצות הילול יש בו עוד חילוקים לדינא, דבמשנה ר"פ לולב הגזול תנן דלולב היבש פסול ובירושלמי איתא דהטעם משום דלא המתים יהללו קה. וקשה למ"ל טעם זה תפ"ל משום הדר. ותירץ הראב"ד דבאמת הראשונים הקשו סתירה דבגמ' שם משמע דלולב היבש פסול כל ז' אבל עוד מבואר בגמ' דר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה, דאתרוג החסר אינו פסול אלא בראשון, ומאי שנא מפסול לולב היבש. ויש בזה דרכים שונים בראשונים. אבל דעת הראב"ד דאמנם פסולי הדר אינם נוהגים אלא בראשון, אבל יבש גרע טפי משום טעם הירושלמי דלא המתים יהללו.

ו אבל הרמב"ם נראה דמפרש הירושלמי להיפך. דבאמת דעת הרמב"ם דאפילו לולב היבש אינו פסול אלא בראשון (וק' מהגמ' ר"פ לולב הגזול ואכ"מ). וא"כ לדידיה הדרא קושיא לדוכתה למה הוצרך הירושלמי לטעמא דלא המתים יהללו קה, תיפוק לי' דלולב היבש פסול משום הדר.

ונקדים, דבגמ' איתא דבני כרכים היו מורישים לולביהם לבני בניהם, ואף שהיו יבשים, שעת הדחק שאני. ויש ראשונים דסבירא להו שלא היו מברכים עליהם, ולא עשו כן אלא שלא תשתכח תורת לולב. אבל דעת הרא"ש דהיו מברכים עליהם ג"כ, דכך הדין דבשעת הדחק יכול לצאת בלולב היבש. ודעתו דגם בשאר פסולים יכול לברך בשעת הדחק.

אבל הרמב"ם כתב שאין קולא זו נוהגת אלא בלולב היבש, ולא בשאר המינים. ומשמע דגם אינו נוהג בשאר פסולי לולב, אלא בלולב היבש בלבד. וכן מבואר במ"מ. וצריך ביאור למה הקילו בפסול לולב היבש יותר משאר פסולים.

ונראה בדעת הרמב"ם, דבאמת לולב היבש כיון שאינו נפרך רק נעשה לבן, אינו פסול משום הדר. דאין שם חסרון הדר רק שיבה בעלמא. ופסול לולב היבש אינו משום הדר כלל, אלא מטעם הירושלמי דלא המתים יהללו. דסוכ"ס אין בו חיות ואינו ראוי להילול.

ופסול זה אינו אלא דרבנן ולכן הקילו בשעת הדחק. אבל שאר המינים שנתיבשו מצטמקים ונפרכים ופסולים מה"ת משום הדר, וכן לולב גופא כשיש בו שאר פסולים פסול מה"ת, ובזה לא שייך להקל בשעת הדחק.

וזהו הטעם שהוצרך הירושלמי לפסול לולב היבש משום לא המתים, ולא משום הדר, דבאמת מצד הדר לא היה נפסל כלל.

ז עכ"פ הן להרמב"ם והן להראב"ד יוצא דפסול לולב היבש יסודו במה שאינו ראוי להילול, דלא המתים יהללו. והיינו כנ"ל דמצות ד' מינים היא מצ' הילול.

ח ובעצם גדר הדבר שמצ' ד' מינים היא מצ' הילול נראה דיש פלוגתא. דהנה נחלקו הב"י והרמ"א באופן הנענונים, שדעת הב"י שאי"צ כשכוש, רק מוליך ומביא, אבל דעת הרמ"א דצריך גם כשכוש. עוד נחלקו שדעת הב"י דהש"ץ מנענע בהודו לה' כי טוב לחוד, אבל הרמ"א מוסיף דהש"ץ מנענע גם ביאמר נא ישראל.

ונראה דפליגי לשיטתם, דהנה הרא"ש כשהביא המדרש דהנענעים נסמכים אקרא דאז ירננו עצי היער, הוסיף "פירוש בעצי היער". דהיינו שאנחנו מרננים ע"י שאנו מנענעים את עצי היער. אבל אלמלא דבריו היה אפש"ל דעצי היער עצמם מרננים. ונראה דהב"י מפ' כהרא"ש, ולכן אי"צ כשכוש, כי לא הלולב מרנן אלא האדם המוליך והמביא אותו למעלה ולמטה כו'. אבל מנהג הרמ"א דצריך גם כשכוש משום דעי"ז עצי היער עצמם עושים רשרוש וזהו הרינון שלהם.

והנה הרבה דברים שבקדושה נתקנו דרך ענייה, שהש"ץ מזמין את הציבור והם עונים. כגון ברכו וקדיש וקדושה. ונלמד ממלאכי השרת דכתיב בהו ונותנים רשות זל"ז. וגם הלל צריך להאמר דרך ענייה כמבואר במשנה דמנהג חז"ל היה שהחזן אמר הלל והציבור ענה בסוף כל פרק הללויה. ואף שמנהגנו שכל אחד אומר הלל לעצמו אבל מ"מ בכמה מקומות נשמר הדבר שאומרים דרך ענייה כגון בהודו כו' יאמר נא כו'.

ומעתה לדעת הב"י דס"ל כהרא"ש, שאנחנו המרננים ע"י עצי היער, מנענעים באמירה דהודו לה', דזהו הרינון, אבל לא ביאמר נא ישראל, דהוא רק ההזמנה. אבל לדעת הרמ"א שעצי היער עצמם המרננים, א"כ הלולב של הש"ץ מזמין את שאר הלולבים לרנן. ולכן כשאומר הש"ץ יאמר נא ישראל, גם הלולב שלו מזמין את שאר עצי היער לרנן, ולכן מנענע גם באמירת יאמר נא ישראל.

(עוד נחלקו דלהב"י מנענעים רק בהודו הראשון שהוא מעצם נוסח ההלל, ולהרמ"א מנענעים גם כל פעם שעונים אחר הש"ץ הודו לה' כו'. וזה לכ' פלוגתא אחרת ואינו ענין למש"נ.)