Sanofi Top

אורות הגבעה - אחרי מות תשע"ד

Speaker:
Ask author
Date:
Apr 11, 2014
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
120
Comments:
0
 


ה



 


שבוע נדון בכמה עניינים בפרשת אחרי מות ונוסיף דברי תורה הקשורים לחג החירות הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.


 


וכל אדם לא יהיה באהל מועד


 


אי' ביומא מ"ג: ת"ר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו' אין לי אלא בשעת הקטרה בשעת מתן דמים מנין ת"ל בבואו לכפר. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין ת"ל עד צאתו יעויי"ש. ומפשטות לשון הפסוק וכן מפשטות הסוגיא ביומא מ"ד נראה דהוא איסור לאו המוטל על הגברא על כל אדם מישראל שלא יהיה באהל מועד מבואו ועד צאתו של הכהן גדול. וכן הוא להדיא ברש"י יומא מד בד"ה קדושת היכל שכתב וז"ל ועביד הרחקה לפרוש מבין האולם ולמזבח דילמא עייל לאולם וקעבר [האי דעייל] אלא יהיה באהל מועד עכ"ל הרי דמאן דעייל להיכל בשעה שהכהן גדול עובד עובר בלאו.


 


וכן הוא להדיא ברש"י בזבחים פ"ג בד"ה ה"ג בתו"כ שכתב וז"ל מתחילת ביאת המכפר הוזהרו "חביריו" לפרוש וכו' הרי להדיא שהאזהרה היא על חבריו על כל ישראל שיפרשו ולא יהיו באהל מועד מבואו ועד צאתו של הכהן גדול.  


 


אמנם הרמב"ם וכל שאר מוני המצוות לא מנו לאו זה במנין הלאוין וצ"ע. והגרי"פ בביאורו לרס"ג ח"ב לא תעשה קפ"ג כתב שדעת הרמב"ם דקרא דוכל אדם לא יהיה באהל מועד, לא אתי לאזהרה להנכנסים שם אלא אינו אלא אחד מדיני ודקדוקי הקטורת ומתן דמים בפנים שיעשו בחשאי ולא בפני אחרים. והוכיח לה מהא דאיתא בירושלמי [פ"ה דיומא הלכה ב'] ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להם בשנה הזאת אני מת. אמרו לו, מהיכן אתה יודע? אמר להם, כל שנה ושנה כשהייתי נכנס לבית, היה זקן אחד נכנס עמי ויוצא עמי ושנה הזאת נכנס עמי ולא יצא עמי, בעון קמיה דרבי אבהו והכתיב כל אדם לא יהיה באהל מועד וגו', אפילו אותן שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד. אמר להו, מי אמר להוה ברנש אני אומר [דכבוד] הקב"ה היה יעויי"ש, והובא כ"ז בתוס' ישנים ביומא ל"ט: יעויי"ש. והשתא אי נימא דהך קרא הוא אזהרה להנכנסין היכי שייך לרבות מלאכים לאזהרה זו, וכי התורה למלאכים ניתנה שיהיו מצווים בשמירתה, הרי התורה לישראל ניתנה ולא למלאכים [ואיך כתב הירושלמי דאף מלאכים נכללו באזהרת וכל אדם לא יהיה באהל מועד], אלא ודאי דהך קרא דוכל אדם לא יהיה באהל מועל אינה אזהרה לנכנסין אלא הוא אחד מדיני ודקדוקי הקטורת ומתן דמים ועל הכהן גדול העובד הוא דרמיא מילתא שלא יקטיר ולא יזה אלא בחשאי וכשאין שום אדם שם ולענין זה הוא דקא מרבינן בירושלמי אפילו מלאכים שפניהם פני אדם דגם בפניהם אסור לו לכהן גדול להקטיר ויעויי"ש שהאריך להוכיח דאם נעשית ההקטרה שלא בחשאי היא פסולה וכתב הגרי"פ דלפיכך יפה עשו מוני המצווות שלא מנו אזהרה זו דוכל אדם לא יהיה באהל מועד במנין הלאוין משום שבאמת אין בזה שום אזהרה כלל אלא הוא רק גילוי דמדיני ודקדוקי עבודות הקטורת ומתן דמים שדינם להעשות בחשאי עכ"ל הגרי"פ ודפח"ח.  


 


אכן רש"י [בזבחים פ"ג הנ"ל] כתב להדיא דהאיסור הוא על חביריו של הכהן גדול שלא יכנסו להיכל ותקשה לדבריו קושיית הגרי"פ איך רבי להו קרא למלאכים להאי דינא דוכל אדם לא יהיה באהל מועד הא לא שייכי איסורי תורה במלאכים. וחזי הוית בס' היקר דברות אריאל [יומא סי' ל'] שכתב לבאר בשיטת רש"י דס"ל דתרי הלכות איתנייהו בדינא דוכל אדם לא יהיה באהל מועד. א] איסור לאו לשאר העם להיות בהיכל בשעה שהכהן גדול שם מבואו ועד צאתו, ואיסור זה אכן לא שייך במלאכים ולא נאמר אלא לישראל בלבד. ב] דין לכהן גדול שיקטיר ויזה את הדם בחשאי ולא בפני שום בריה לא בפני העם ואף לא בפני מלאכים, ודין זה נלמד מהא גופא דרבי רחמנא [מ"וכל אדם"] מלאכים דלא שייכי באיסורי תורה. ובהכרח שנאמר כאן דין נוסף שהוא מדיני העבודה עצמה שתעשה בחשאי ולא בפני אדם ומלאכים. והגרי"פ האריך דאם לא נעשתה העבודה בחשאי היא פסולה והיינו דהדין בעבודה שתעשה בחשאי אינו למצוה בעלמא ולכתחילה אלא הוא פסול בעבודה יעויי"ש באריכות עכ"ד הדברות אריאל ועי' על דרך זו בס' שלמי שמחה [מהגר"ש עלברג ח"ו] ומה שהביא שם מהגריד"ס [שהודפס בקובץ הפרדס תרצ"א] ועי' בס' כלי חמדה על הימים הנוראים סי' נ"ז מילי דמעלייתא טובא.


 


והנה יש מדרש פליאה [פכ"א פי"ב] דאף מלאכים נתרבו ללאו זה לבל יהא שום מלאך באהל מועד בבוא כה"ג לכפר בקודש דכתיב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד אף מלאכים שכתוב בהם דמות אדם להם'. ור' אבהו הקשה שם דא"כ היאך יכול כהן גדול עצמו להיות בהיכל והלא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד. ומשני כדר' פנחס שבשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היו פניו בוערות כלפידים עליו כדכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' [והכוונה להא דכתי' בסיפא דקרא כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמנם קשה דהרי גם מלאכים עצמן אסורין להיות שם. ויש מתרצים, דהוא לפי שיש להם דמות אדם פרט לכה"ג שאף דמות אדם לא היה לו בההיא שעתא, ועי' לקמן].


 


ותמוה טובא, דכיון דכל ההיתר של אהרן הכהן לשרת בקודש הקדשים בשעת הקטרה הוא לפי שהיו פניו כלפידים א"כ זה אינו אלא בכהן גדול, אך הרי גם כל השנה נאמר לאו זה שלא יהיה אדם באהל מועד בשעת הקטרת הקטורת בהיכל כמבואר ביומא דף מ"ד וא"כ אף בזה יקשה היאך המקטיר עצמו עומד בהיכל. ובזה אין ליישב דפניו כלפידים כמבואר במש"ח פרשת וירא פכ"א פי"ז דהך מעלה ליכא בהקטרת קטורת כל השנה.


 


תנן בתמיד פ"ו מ"ג דמי שזכה בקטורת כל השנה היה אומר לקרובו או לאוהבו לבוא עימו ולהחזיר את הבזך עם הגחלים. וקשה דהלא דין פרישה לא נאמר בשעת ההקטרה בלבד אלא אף משעת כניסה להיכל להקטיר צריכים כל העם לפרוש מן ההיכל כמבואר כן גם בזבחים פ"ג, וא"כ מיד שנכנס כהן המקטיר אסור לו לקרובו ולאוהבו ליכנס עם הגחלים. וביותר דהלא משמע שם דשניהם היו בהיכל אף בשעת הקטרת הקטורת וצ"ע.


 


והגאון רבי אלעזר משה הורוביץ כתב [הובא במלבושי יו"ט ח"ב בחלק הפלפולים ע' מ"א] דהתירוץ על קושיא זו פשוט מאד דכיון שהם נכנסים לצורך העבודה שרי וכל המסייעים בכלל בבואו לכפרה עכ"ד. אולם לכאורה כל דבריו נסתרים מהמדרש הנ"ל דפריך דכה"ג עצמו יאסר להיות בהיכל הרי דאין שום היתר במה שהוא צורך עבודה. אלא דבאמת צ"ע גם עיקר דברי המדרש כמש"נ למעלה, דכל מה דמשני שם דמותר לכה"ג להיות בקה"ק משום דפניו כלפידים זה אינו מיישב מה דמותר לכהן המקטיר כל השנה להיות בקודש. וגם עיקר דברי המדרש שהיה מן הדין לאסור על אהרן להיות בקה"ק בשעת הקטרה אין לזה מובן וצ"ע.


 


וכתב בס' באר יעקב [סי' מ"ו צויין בס' חבצלת השרון פ' אחרי] לפלפל ביישוב הדברים, דדין פרישה האמור בעבודת יוה"כ ודין פרישה האמור בקטורת כל השנה, חלוקים המה ביסודם, אף שדין פרישה כל השנה נלמד מעבודת יוה"כ [עי' יומא דף מ"ד ובר"מ פ"ג תמידין ה"ג]. דדין פרישה בכל השנה יסודו שאסרה תורה לכל מי שאינו שייך לגוף העבודה להיות שם. ובזה שפיר צדקו דברי הגאון ר' אלעזר משה הורוביץ דכל שהוא לצורך העבודה שרי ולפיכך המחזיק את הגחלים וקיים בזה עבודת הולכה שהוא בכלל מקטיר קטורת כמבואר בדבריו שרי. אולם ביוה"כ נתחדש דין נוסף של דין פרישה והוא דבשעת בואו של כהן לכפר ניתוספה קדושת מקום לדחות משם כל דמות אדם. הלא מעתה ניחא מאד דברי המדרש דפריך היאך היה מותר לאהרן ליכנס לעבוד עבודה בפנים, והוא לפי דמחמת קדושת המקום היה בדין שאף אהרן יהא אסור ליכנס שהרי קדושת המקום גורם ולא עשיית העבודה, וע"ז מסיק דכל ההיתר הוא לפי שבשעת העבודה היו פניו כלפידים, אולם מכניסה דכל השנה ליכא קושיא כלל דכל השנה האיסור הוא בשהייה בהיכל שלא לצורך הכפרה וא"כ הכהן ומשמשיו אינם בכלל האיסור. וזה דלא כהגרי"פ דס"ל דהוי מדין עבודה ולא מקדושת המקום עכת"ד ועיי"ש באריכות. וע"ע בס' בן אריה [סי' ז'], בס' שמועות חיים [יומא ח"ב סי' ט"ו], ועוד ועוד.


 


שמעתי ממו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א ששמע מהרה"ג ר' יהושע דייטש רבה של קטמון ז"ל ששמע מכ"ק מרן אהרן קדוש ה' מבעלזא זי"ע בעת הנחת אבן הפינה לישיבת בעלזא (ר' יהושע חזר על דבריו שנאמרו בלחש לציבור) שהזכיר הא דאי' בזוה"ק כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו' וא"כ איך הכה"ג היה יכול ליכנס. ומתרץ שכשנכנס לא היה בגדר אדם אלא מלאך. ואמר הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל שבתוס' ישנים ביומא מביא ירושלמי שכתוב וכל אדם אפי' אלו שנאמר עליהם ורגליהם רגל ישרה ז"א שאפי' המלאכים היה אסור להם ליכנס וא"כ איך כתוב בגמ' ששמעון הצדיק ראה זקן שנכנס עמו. ומתרצים התו"י שזו היתה השכינה בעצמה. ושאל הרה"ק מבעלזא, א"כ שהאיסור חל גם על המלאכים הרי אף שהכה"ג היה מלאך בכל זאת אסור היה לו להכנס? ותירץ שאדם שנהיה מלאך הוא יותר גדול ממלאך עצמו ולכן היה מותר לו ליכנס. אלו היו דברי קודשו בעת חנוכת הבית לישיבתו. סיפרתי פעם לרבינו הקדוש הפני מנחם זצוק"ל זי"ע והוספתי שר' יהושע הנ"ל אמר שהעולם לא הבין איזה שייכות יש לאימרה זו לאירוע של הנחת אבן הפינה. ואמר הפני מנחם זי"ע שמצינו בגמ' [בקידושין פ"א] על ר' עמרם חסידא שאחרי שעמד בנסיון אמר ליצה"ר, חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפא מינך ופרש"י שהמלאכים הם אש. ואמר כשמעמידים יסודות לישיבה חדשה צ"ל באופן שבני ישיבה יוכלו לשלוט על היצה"ר שהוא מלאך להתגבר על האש של היצה"ר. והוסיף ואמר איך בין זיכער (אני בטוח) שזאת היתה כוונתו.


 


גדר דחייתו זו היא שחיטתו


 


ומעתה נבוא אל העין ונשים מבטנו בסוגיית הגמרא ביומא ס"ד ונראה נפלאות מתורת השם בעז"ה. מבואר בגמרא, דשעיר שנשחטה אמו ביום הכיפורים אסור לדחותו לעזאזל בו ביום, משום איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". ודחייתו הרי היא שחיטתו, שכל מעשה מצוה הראוי לו הוא תיקונו, כעין שחיטה. ויש להקדים, ששיטת רבי שמעון בכמה מקומות היא, שכל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ולפיכך השוחט אם ובנה ביום אחד, והשני לא היתה ראויה לאכילה, כגון שהיא מאיסורי הנאה, אינו עובר משום "לא תשחטו" ביום אחד שהרי זה כאילו הרגה.   


 


ולפ"ז הקשה רבי משה מפונטייזא זצ"ל בתוספות [בסוגריים אני מוסיף ביאור], דבפרק אותו ואת בנו [חולין פ"א:] תנן, השוחט [את הבת והיא] פרת חטאת [דהיינו פרה אדומה, שאינה ראויה לאכילה ומקודשת למצותה, הרי היא אסורה בהנאה, אפילו אם ירצה לאכול], ושור הנסקל [דהיינו נגמר דינו להסקל, דינו הוא דאסור בהנאה, אפילו שחטו ולא סקלו], ועגלה ערופה [דס"ל משעה שהורידוה לנחל איתן, כבר נאסרה בהנאה, אפילו שחטה אח"כ ולא ערפה], חייב [משום אותו ואת בנו, אע"פ שאינה ראויה השניה לאכילה]. ור"ש פוטר. פירוש דהוה ליה שחיטה שאינה ראויה [לאכילה].


 


ופריך בגמרא [שם פ"ב. וכי עגלה ערופה נאסרת מחיים], והתנן, נמצא ההרוג עד שלא נערפה העגלה [אינה נערפת, שכבר מצאו את החלל ואין צורך בכפרת העגלה אלא], תצא ותרעה בעדר [שהרי לא ערפו אותה שתיאסר בהנאה], אלמא לא מיתסרא מחיים, ואמאי פוטר ר' שמעון [משום שחיטה שאינה ראויה, הרי עדיין לא נאסרה וראויה לאכילה]. ומשום הכי קאמר [הגמ'] עלה, עגלה ערופה 'אינה משנה' [לא נשנית במשנתנו, ונאמרה ע"י התלמידים בטעות. וע"ז מקשה הר"ר משה] ואמאי לא קאמר [הגמ'] דשוחט דמתניתין היינו עורף [ומדובר כשנערפה כמצוותה, ולפיכך נאסרה בהנאה, ושפיר אמר] ור' שמעון פוטר, משום דלא חזיא לאכילה [והטעם ד]חייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרינן הכא, דחייתו לצוק, זו היא שחיטתו.


 


ממשיכים תוספות, ובפרק חטאת העוף בזבחים [ע:] אמרינן, דעריפה מטהרת מידי נבילה [דהיינו בהמה שמתה מאליה או נהרגה מטמאה במגע ובמשא, ובהמה שנשחטה, אע"פ שנבדקה ונמצאת טריפה ואסורה באכילה, מ"מ הועילה שחיטתה לטהרה מידי נבילה. ומבואר שם שאף עריפת העגלה בנחל מטהרת אותה מידי נבילה, לפי ש'כפרה' כתיב ביה כקדשים, א"כ מצינו לעריפה דין שחיטה].


 


ולסיכום – הר"ר הקשה על הגמרא בזבחים, למה מחקה 'עגלה ערופה' בגירסת המשנה מרשימת החייבים על שחיטה משום אותו ואת בנו, הרי אפשר להשאיר אותה במשנה, ולפרש שהמשנה מדברת בשערפה.


 


ותירץ ר"ת [שבעקרון צודק הר"ר משה והעורף חייב משום "לא תשחטו", אבל א"א לפרש כך את המשנה ש"השוחט" הכוונה לעריפה], דלא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף [ולכן היטיבה הגמרא למחוק "עגלה ערופה" מהגירסה] עכ"ד עיי"ש בהמשך.       


 


זאת תורת העולה מתוך דברי התוס', דס"ל באמת דכשם שבדחייה לצוק זו היא שחיטתו, ומשו"ה חייב עלה משום אותו ואת בנו, ה"נ יהא הדין בעריפת עגלה, דיתחייב עלה משום אותו ואת בנו, כיון דעריפתה זו היא שחיטתה. והוכיחו זאת ממה שעריפתה מטהרת מידי נבלה.


 


דא עקא, יעויין מנחת חינוך [מצוה תק"ל] דמלכתחילה כתב דכשם שמבואר ביומא גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היינו שחיטתו ואסור משום אוא"ב, ה"נ עריפתה דעגלה ערופה היינו שחיטתה וגם לענין שעריפתה מטהרת מידי נבלה וכן לענין שאם ערפו העגלה אסור לשחוט האם בו ביום דעריפתה זו היא שחיטתה, שכן כתבו התוס' בחולין וביומא. אכן אח"כ סיים בעצמו, דהרמב"ם פ"ה מהלכות עיוה"כ מביא ד"ז גבי שעיר המשתלח ובעגלה ערופה אינו מביא. וכן ברמב"ם [פי"ב מהלכות שחיטה] דשם מבאר הרמב"ם כל דיני אותו ואת בנו לא הביא דין זה.  


 


ובמצוה רצ"ד כתב המנ"ח לעורר למה לא הביא הרמב"ם בהלכות אוא"ב דגם בשעיר המשתלח אם שחט האם ואח"ז דחה בנה לצוק או להיפך חייב משום אוא"ב, וכתב דהרמב"ם סמך עצמו על מה שכתב פ"ה בהלכות עיוה"כ וסיים דמ"מ צע"ק דשם כתב הרמב"ם לענין שפסול השעיר ולמה לא כתב כאן לענין שחייב מלקות.


 


בדחייה לצוק אין איסור אלא פסול משום מחוסר זמן


 


וחמותי ראיתי בספר היקר עליות משה [סי' פ' ופ"א] שכתב עפ"י פשטות הכתוב [ויקרא כ"ב כז-כ"ח] "שור או כשב או עז כי יולד. והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". וריהטא דלישנא דקרא הוא [ומזה הוא דלמדו חז"ל דאיתא לאיסור אוא"ב בקדשים יעויין חולין ע"ח] דשניהם בני חדא ביקתא נינהו, היינו דדינא דמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן ודינא דאותו ואת בנו לא תשחטו בחדא גדר נינהו, וכשם דבדינא דמיום השמיני והלאה פשוט הוא דהוא מגדרי מחוסר זמן כך גם דינא דאוא"ב הוא מגדרי מחוסר זמן. כלומר, חז"ל למדו ופירשו הך ענינא דאוא"ב בקדשים דהוא מתפרש דבתר דנשחט הראשון חל חלות איסור על השני והוי מחוסר זמן ואסור לשוחטו מצד זה כמו בדינא דמיום השמיני והלאה ירצה ודו"ק. [אמר הכותב הצב"י – תהילה לא-ל שמצאתי שמפורש כן בספרא (פ"ח ה"ז) מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים הרי זה ב'לא ירצה' ת"ל 'ירצה לקרבן אשה לה', 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' - מלמד שהשוחט אוא"ב במוקדשים הרי"ז בלא ירצה ע"כ. הרי להדיא ששחיטת אוא"ב בקדשים הוא מדין מחוסר זמן]. והוכיח מהרמב"ם דשאני דין אוא"ב בקדשים מבחולין, וחלוקים הם ביסוד עניינם, דאכן אוא"ב בקדשים ביסודו הוא מהלכות מחו"ז והיינו דחל בהחפצא דהשני חלות איסורא דשחיטה וזהו העושה אותה למחוסר זמן ואיפסיל מתורת קרבן. אולם בדינא דאוא"ב דחולין, ס"ל להרמב"ם דענין האיסור הוא דאיסור גברא הוא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ושניהם הוי חלק ממעשה האיסור, ומשו"ה הוא דס"ל להרמב"ם דגם בנשחטו שניהם בבת אחת איכא לאיסורא דאותו ואת בנו ורק בשוחט את המעוברת פטור מצד לתא דעובר ירך אמו ודו"ק היטב בכל הנתבאר בזה.


 


וההבדל בין הני תרי גדרים נראה פשוט דנפ"מ לענין שאר עבודות בקדשים חוץ משחיטה דמצד שם לא תשחטו דחולין פשוט דאינו אלא על מעשה השחיטה ותו לא משא"כ פסולא דמחו"ז פשיטא דהוא על כל העבודות כמפורש כן כמה פעמים בגמ'.  


 


וכתב בעליות משה, שנראה דזוהי שיטת הרמב"ם בביאור הסוגיא ד"דחייתו לצוק זוהי שחיטתו". דהרמב"ם לא פירש כדברי התוס' ביומא ובחולין דדין זה ד"דחייתו לצוק זוהי שחיטתו" הוא חידוש בהדין אוא"ב דחולין דהיינו דנתחדש דדחייתו לצוק הו"ל כמעשה שחיטה ממש לענין לחייבו מלקות משום לאו דאותו ואת בנו לא תשחטו, דזה אינו לדעת הרמב"ם. אלא דהרמב"ם ס"ל דדין "דחייתו לצוק זוהי שחיטתו" נתתדש בהדין דמחוסר זמן שהוא מדיני קדשים ועבודתם דהיינו דנתחדש דין דגם דחייה לצוק שם עבודה עליה ומיפסלא באותו ואת בנו משום מחוסר זמן אבל דין אוא"ב כמו מעשה שחיטה ממש בחולין ליכא עלה ודו"ק.  


 


והכי דייק לישניה דהרמב"ם דבפ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הלי"ז כתב וז"ל המום פוסל בשעיר המשתלח אפילו מום עובר וכן אם נעשה מחו"ז נפסל כגון שנשחטה אמו ביום הכפורים שדחייתו לעזאזל היא שחיטתו עכ"ל. הרי דלא הזכיר ענין זה דדחייתו לצוק זוהי שחיטתו רק לענין פסולא דמחוסר זמן ותו לא והדברים ברורים בכוונתו ז"ל.


 


ונראה פשוט ומוכרח דזה שחידשו התוס' דכשם דדחייתו לצוק זוהי שחיטתו ה"נ עריפת עגלה ערופה היא שחיטתה וליחייב עלה משום אוא"ב, וחיזקו דעתם זו מהך דעריפתם מטהרת מידי נבלה, כ"ז הוא רק לפום שיטתם דדחייתו לצוק זוהי שחיטתו הוא חידוש בדין דלא תשחטו אוא"ב, ולהכי הוא דחידשו דה"נ בעריפת עגלה ערופה הדין כן. משא"כ הרמב"ם דס"ל דהוי רק דין מדיני מחו"ז בקדשים א"כ נראה פשוט דכ"ז הוא באמת רק בדחייה לצוק דשעיר המשתלח, בהא הוא דנחחדש דינא דשם עבודה דקדשים עלה וחייב עלה משום מחו"ז אבל בעגלה ערופה, עריפתה לאו שם עבודה דקדשים עלה כלל. וממילא לדעת הרמב"ם ליכא כלל בעגלה ערופה דינא דמחו"ז והרמב"ם באמת יחלוק על התוס' ולדידיה ליכא כלל דינא דאוא"ב בעריפת ע"ע. והדברים ברורים בדעתו ז"ל ומתיישב בזה היטב הערת המנ"ח מדוע לא הביא הרמב"ם ז"ל האי דינא דבעריפת ע"ע איכא משום אוא"ב דבאמת הרמב"ם פליג ע"ז וזה ברור.


 


ונראה ברור ופשוט במה שעורר המנ"ח למה לא הביא הרמב"ם דין זה דבדחה לצוק חייב מלקות משום אותו ואת בנו, ולדברינו הענין מבואר דבאמת לא ס"ל להרמב"ם דין זה דבדחייתו לצוק יתחייב עלה משום אוא"ב, דדחיה לצוק לאו שם שחיטה עלה, ורק שם עבודה הוא דאיכא עלה, ומשום הכי מיחייבא עלה משום מחו"ז וכדמפורש כן ברמב"ם וז"ב. ומה שדן במנ"ח לומר דדחייתו לצוק תטהר מידי נבלה כדאשכחן דעריפתה מטהר מידי נבלה נראה דגם זה, לדעת הרמב"ם, ליתא, דרק לדעת התוס' דהעמידו שני דברים אלה בחדא ביקתא והביאו להוכיח מהך שעריפתה מטהרת מידי נבלה דאיכא בעגלה ערופה נמי לדין זה דאוא"ב, הוא דצ"ל נמי בהיפוך דכי היכי דאיכא בדחיה לצוק דינא דאותו ואת בנו ה"נ איתא ביה דינא דמטהר מידי נבלה. אבל למשנ"ת בדעת הרמב"ם, הרי דלא קרב זא"ז כלל, דבעגלה ערופה, עריפתה מטהרת מידי נבלה משום דהויא לה כעין שחיטה ומ"מ ליכא בה דינא דאוא"ב דליתא רק בשחיטה ממש וה"נ בדחיה לצוק דשעיר המשתלח הענין הוא בהיפוך דשם שחיטה ליתא עלה כלל וכדלעיל ומ"מ מיחייב עלה משום אוא"ב מצד שם עבודה שעליה ומגדרי מחו"ז והדברים פשוטים וברורים בדעת הרמב"ם ז"ל. [ועיין בדבר אברהם ח"ב סי' ח' ענף ה' שתמה על המנחת חינוך שרצה לדמות דחייתה לצוק למליקת עוף המתירה לאכילה, שהרי אחרי מליקה הוי נבילה אלא שגזירת הכתוב שמותר לכהנים עיי"ש].


 


וגם יתיישב בהכי מה שנתקשה במנ"ח, דנימא גם בשור הנסקל דסקילתו זוהי שחיטתו, דברור ופשוט דאין הדבר כן, ורק בדחיה לצוק דשם עבודה עלה הוא דשייך למיתי עלה מצד שם אוא"ב ומגדרי מחו"ז בקדשים וממילא אין מקום לכל מה שנתלבט המנ"ח מאין לה לגמרא כ"כ בפשיטות לומר דשור הנסקל הוי נבילה ול"צ לקרא דלא יאכל את בשרו נימא דקרא אתא לאפוקי דלא נימא דסקילתו היא שתיטתו ומטהרתו מידי נבילה. דלמש"נ, פשיטא דאין מקום לכל זה דכשם שנתברר דאין מקום כלל לומר דדחיה לצוק תטהר מידי נבלה כיון דלא הוי בה סרך דשחיטה כלל ה"נ פשיטא יותר בשוה"נ דל"ש כלל לומר דסקילתו תטהרו מידי נבלה כיון דלא הוי בגדרי שחיטה כלל, ואהכי הוא דלא דנו כן בגמרא דב"ק.


 


מיהו לענין שור הנסקל כבר כתב באחיעזר [ח"ב סי' ז'] דאין מקום כלל לדון מצד דיני סקילתו זו היא שחיטתו וכעין דחיה לצוק כיון דהוי רק בגדר עונש על השור ולא בגדר מעשה מצוה שחל עליו ודבריו נכונים וברורים עכ"ד הס' עליות משה, והארכתי להביא דבריו כי הם כפתור ופרח. [וע"ע בס' לחם חקי (ח"ג סי' קמ"ח להרב הגאון ר' זאב הוברמן ז"ל) שהביא מהמדרש ומהזוה"ק ששעיר המשתלח הוא דורון לשטן שלא יקטרג נגד ישראל ולכן הדחייה הוי "מתיר" משא"כ עריפת עגלה וסקילת שור הנסקל, מעשה קטלא בעלמא הוא, ואין כאן שום מתיר עיי"ש].


 


ומצאתי תנא דמסייע לכל הנ"ל, האי ניהו הגרי"ז [בתמורה דף ו] שהביא מה שאמרו ביומא דף ס"ד שאם שחט את אמו של השעיר המשתלח הרי שהשעיר פסול לדחייה לצוק דדחייתו לצוק זוהי שחיטתו והו"ל כשחיטת אותו ואת בנו, וכתב הגרי"ז די"ל דליכא איסור לדחות השעיר כלל דלא אסרה תורה אלא בזביחת סימנים בסכין כדין ומה שאמרו דחייתו זו היא שחיטתו אין זה אלא דחשיב [פסול משום] מחוס"ז דקדשים דקיום דין הדחייה הו"ל כשחיטה.


 


והנה לעיל רמזנו לדברי הגמ' [בב"ק מ"א וקידושין נ"ו] דפריך הש"ס עה"כ בשור הנסקל 'לא יאכל', וכי מאחר שהשור נסקל, איני יודע שהיא נבילה ואסורה באכילה. וקשה, למה לא נימא דסקילתו זו היא שחיטתו להתירו באכילה, כמבואר ביומא דף ס"ד דדחייתו של שעיר המשתלח הויא כשחיטתו. גם ברש"ש פסחים דף כ"ב הקשה כן והניח בצ"ע. ובמנח"ח מצוה [קפ"ה סק"י] תירץ דלא אמרו דחייתו לצוק זו היא שחיטתו אלא לאיסור או"ב, אך להיתר אכילה צריך שיתקיים בו מעשה זביחה ממש כנלמד מפרשת וזבחת ואכלת ודחייה לצוק אינה זביחה. ועפי"ז צידד דאברי שעיר המשתלח מטמאין משום נבילה. ובחי' הגרי"ז [זבחים ס"ח:] כתב דאפשר דאף אחר שנדחה השעיר לצוק עדיין מטמא טומאת נבילות, דלא אמרו דחייתו לצוק זו היא שחיטתו אלא לענין אוא"ב. הרי באמת אף מטמא טומאת נבילות ורק לענין פסול מחוס"ז דקרבן הוא דאיתמר כן.


 


עכו"ם להולכת השעיר  


 


ויל"ע אם עכו"ם כשר להולכת השעיר? והוכיחו מהא דאיתא בזבחים [כ"ב ע"ב] ת"ר 'בן נכר' [פסול לעבודה, יחזקאל מ"ד], יכול בן נכר ממש [דהיינו גוי], ת"ל 'ערל לב'. ובשיטמ"ק שם תמה על ההו"א שנפסל גוי ממש, תיפוק ליה שהוא זר? וי"ל דשמא פסול דזרות לא שייך אלא מבני ישראל. מבואר דלולי המיעוט, הו"א דעכו"ם כשר לעבודה אע"ג דזר פסול לעבודה וא"כ בשילוח השעיר דזר כשר י"ל דגם עכו"ם כשר.


 


עוד הוכיחו ממה שמבואר בגמ' [יומא ס"ד] דהא דאיצטריך קרא "לה" לרבות שעיר המשתלח איירי דלאחר שהגרילו, שחטו האם של השעיר המשתלח עבור חולה והשעיר נעשה מחוסר זמן דאי אפשר לדחותו, דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו והוא באיסור אותו ואת בנו. ואם נאמר דעכו"ם כשר לשילוח השעיר, הרי אפשר לשלוח השעיר ע"י עכו"ם דליכא גביה איסור דאותו ואת בנו, וא"כ אמאי הוה מחוסר זמן אלא ע"כ דעכו"ם פסול לשילוח השעיר.


 


אולם לפי היסוד הנ"ל, אולי לעולם עכו"ם כשר, והדין דאותו ואת בנו הנוהג במוקדשין אינו משום איסור אותו ואת בנו וא"כ כשהעכו"ם ידחה את השעיר אע"פ שאין עליו איסור מ"מ כיון דדחיתו לצוק זו היא שחיטתו, הרי יש כאן פסול אותו ואת בנו במוקדשין אע"פ דליכא איסור והו"ל מחוסר זמן. וכ"כ בקונטרס טוב הארץ [בני ברק תשנ"ח לג"ר טוביה שולזינגר עמ' ו']. ועי' בס' חבצלת השרון [פ' אמור].


 


המנ"ח [מובא לעיל] הרש"ש [בפסחים כ"ב א'] ועוד, הקשו דנימא בשור הנסקל דסקילתו זו שחיטתו כמו בשעיר המשתלח שאומרים דחייתו לצוק זו היא שחיטתו וכן בעגלה ערופה, עריפתו היא שחיטתו. ובנחל איתן [עמ' רט"ז] הביא בשם החזו"א זצ"ל לחלק דלא שייך לומר 'זו היא שחיטתו' רק גבי דחייתו לצוק דשעיר המשתלח וגבי עגלה ערופה, דהתורה רוצה שתהיה מצוה זו ואם השעיר ימות קודם ואם השעיר המשתלח ימות מעצמו קודם דחייתו יצטרכו להביא שעיר אחר ולדחותו לצוק. וכן בעגלה ערופה אם תמות יצטרכו להביא עגלה אחרת ולערוף על זה שייך לומר דמצוותו זו היא שחיטתו והכשרו בכך. אבל גבי שור הנסקל דאדרבה התורה רוצה לבערו מן העולם ואם ימות מעצמו בודאי טוב רק אופן ביעורו מן העולם ציותה התורה שיהיה על ידי סקילה, על זה אין שייך כלל לומר סקילתו זו היא שחיטתו כיון שאין התורה מצווה שיהא שור הנסקל ויסקלוהו והכי נמי גבי עיר הנדחת שאופן ביעורו מן העולם הוא על ידי סייף לא שייך כלל לומר הריגתה זו היא שחיטתה ותטהר מידי נבילה.


 


ובניסוח אחר כתב הגרב"ד פוברסקי שליט"א [בשיעוריו עמ"ס סנהדרין ס"ו:] דדין דחייתו זוהי שחיטתו וכן בעריפת עגלה דעריפתה זוהי שחיטתה, לא שייך אלא היכא שיש דינים על הבהמה או שהוא בתורת קרבן כמו בשעיר המשתלח או בעגלה ערופה שהיא משמשת לכפרה אלא שזהו סדר מצוותה לערפה ע"מ לכפר וכן בשעיר ובזה הוא דאמרינן שזהו שחיטתו ומטהרתו מידי נבילה. אבל בשור הנסקל שאין המצוה אלא משום שצריך לבערה מן העולם ולהמיתה הרי בודאי שמעשה המיתה לא הוי במקום שחיטה שאין כאן מעשה להכשיר כלל אלא שמצוה להורגה ולכך הרי הוא מטמא טומאת נבילה ודו"ק. מבואר היטב הא דמליקה אין בה טומאת נבילה ומשום דלפי מה שנתבאר דין טומאת נבילה הוא האינו בדרך הכשירו אבל מליקה דכך הוא דרך הכשירו אף דהוא אסור באכילה אין בו טומאת נבילה.


 



עוד חילק שם דדין דחייתו לצוק וכן עריפתו דחשיב כשחיטה, דין זה לא שייך אלא כשנתנה תורה אופן מסויים להריגתה ובאופן אחר אין כאן דין לקיום מצוה כלל וכגון בדחיה לצוק גבי שעיר הרי אם הרגה באופן אחר לא נתקיים כלל דין שעיר, וכן בעגלה הוי דינה בעריפה דוקא ולא שייך באופן אחר, בזה הוא דאמרינן דזהו שחיטתה. אבל בשור הנסקל, הרי אם המיתו באופן אחר ג"כ נתקיים דין שור הנסקל אלא דהוי דין שצריך לסקלו וזהו ג"כ מקיום המצוה אבל עכ"פ אם המיתו באופן אחר גם זה בכלל שור הנסקל ונמצא דעיקר דינו הוא המיתה ולא אופן המיתה וזהו רק דין נוסף ובזה לא שייך כלל לומר דזהו שחיטתו ופשוט עכ"ד. ועי' בהערות הגאון בעל ההר צבי על המנ"ח ששור נסקל אינו קדשים ודין זה [שהדחייה או העריפה כשחיטה] לא נאמר אלא בקדשים ולא בשור הנסקל. וכ"כ האבי עזרי [פ"ב מאבות הטואמה ה"י] והאחיעזר [ח"ב סי' ז']. ועי' בס' בשולי המנחה [מצוה נ"ב] מראי מקומות רבים.



 


ביקור פסח


 


אי' בפסחים [צ"ו.] מנא לן [שאין מקחו בעשור לדורות כמו בפסח מצרים]? דכתיב "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו" [דורשת הגמרא המלה "הזה"] זה מקחו מבעשור, ואין פסח דורות מקחו מבעשור. אלא מעתה, "והיה לכם למשמרת עד ארבעה יום לחודש הזה", הכי נמי זה טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה ואין אחר טעון ביקור, והתניא בן בג בג אומר מניין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה? שנא' [בתמיד] "תשמרו להקריב לי במועדו", ולהלן [בפסח מצרים] הוא אומר "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר", מה להלן [בפסח] טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן [בתמיד] טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה [וכי היכי דלדורות בתמיד בעי ביקור ה"ה ודאי לפסח דורות, וא"כ איך ניתן למעט מ"הזה", שדוקא פסח מצרים צריך דין ביקור]? שאני התם [דלא ממעטים תמיד מ"הזה"] דכתיב תשמרו [ולכן צריך ביקור], ופסח דורות נמי הכתיב "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", שיהיו כל עבודות חדש זה כזה ע"כ.


 


לפי רש"י הפירוש הוא שהגמרא ממשיכה באותו קו ואומרת בניחותא שכמו שלומדים מריבוי מיוחד שתמיד צריך ביקור כך לומדים פסח דורות מפסח מצרים שצריך ביקור. וכלשון רש"י "כל פסחי דורות הוקשו זה לזה, [ומוסיף רש"י לבאר] ומיהו לענין מקחו מבעשור אימעיט מהזה, והאי הזה דגבי ביקור דריש ליה למילתא אחריתא כדמפרש ואזיל".


 


לעומת רש"י, למד הר"ח שהגמרא מקשה קושיא - ופסח דורות אמאי אינו טעון ביקור ארבעה ימים, והכתיב ועבדת וכו'.


 


ממשיכה הגמרא "אלא ההוא 'הזה' [שנאמר לגבי ביקור] למעוטי פסח שני דכוותה [שהרי פסח שני דומה לפסח מצרים דהוי יום אחד]". כך [מה שכתבתי בסוגריים] לפי רש"י. וגם הר"ח למד כאן שלמסקנה הגמרא ממעטת ביקור בפסח שני ע"כ.


 


והנה המנ"ח [וכן במרומי שדה על פסחים] תמה מדוע השמיט הרמב"ם דין ביקור בפסח. לפי הדרך של הר"ח, אולי יש לנו פתח להבין את ההשמטה, כי הגמרא תמהה מדוע אין דין ביקור בפסח דורות. אך גם לפי דבריו, למסקנה, לכאורה, "הזה" ממעטת פסח שני ופסח ראשון חייב. והדרא קושיא לדוכתא, מאי שמיטה דהאי שמיטה?


 


ושו"מ שהחזון איש [פסחים סי' קכ"ד] כתב לבאר דעת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל עפ"י הר"ח, שמה שכתוב בגמרא "פסח דורות נמי הכתיב 'ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה'", הוא קושיא, וביאר תירוץ הגמרא עפ"י הרמב"ם ש'פסח שני' פירושו 'פסח לדורות', שהוא פסח שני ביחס לפסח מצרים. וכ"כ במרכבת המשנה. והדוחק מורגש, כמו שהעיר הרה"ג ר' מרדכי פרום [בס' תורת הלוי מצוה ה' עיי"ש שהאריך וכ"כ בס' שערי שאול על מסכת פסחים סי' ל"א] שבכל מקום 'פסח שני' הוא כפשוטו. וכן הלשון בגמ' פ"ש דכוותיה לא משמע כן אלא כמו שפירש רש"י דכמו בפסח היה רק יום אחד, כן פ"ש דומה לו שהוא יום אחד.   


 


הרמב"ם למד כמו הרשב"א שאין דין ביקור בפסח משום שהוא קרבן יחיד


 


והנה בחי' הרשב"א עמ"ס מנחות [מ"ט:] הקשה אמאי ילפינן דין ביקור מק"פ רק לקרבן תמיד ולא לקרבנות המוספין, והא קרא דשמירה דמיניה ילפינן הך דינא קאי נמי על כל הקורבנות הכתובים אחריו בסדר פנחס. ותירץ, דס"ל לבן בג בג דקרא ד'תשמרו' לא קאי כי אם על תמיד דסמיך ליה ומשום דלא מצינו למימר דקאי אכולהו, דהא איכא פסח דכתיב בפרשה, ופסח לא בעי ביקור שהרי קרבן של יחיד הוא, אע"ג דאתי מיניה דהרי לא מצינו קרבן יחיד שיהא צריך ביקור ומכיון דלא מצינו למימר דקאי אכולהו אית לן למימר דדוקא אתמיד הסמוך ליה קאי ולא לאינך עכתו"ד.  


 


וביאר דבריו הגאב"ד דפונוביז' [דברי הרב סי' מ"ד ועי' גם באבי עזרי ריש הל' קרבן פסח ובס' מנחת אברהם עמ"ס מנחות עמ' שצ"ט], דאף דבאמת בעיקר תורת קרבן פסח נאמר דינא דביקור דהא מיניה ילפינן דין זה לקרבן תמיד מ"מ בהך דינא איכא תנאי דבעינן שיהא קרבן ציבור וכיון דק"פ הריהו קרבן יחיד לא בעי ביקור. ומעתה י"ל דהכי הוא שיטת הרמב"ם דמשום דהוה קרבן יחיד לא בעי ביקור. אמנם עדיין יש לעיין בזה דלדבריו אמאי פסח מצרים הי' טעון ביקור וצ"ע.


 


וכתב לבאר בזה עפ"י מה שהובא בשו"ת זרע אברהם סימן ד' ובסימן ו' סק"א דבמכילתא פר' מבואר דכמו דמצוה על הציבור להקריב תמיד, כן מצוה עליהם להקריב קרבן פסח, ורק דבפסח כיון דאיכא נמי מצות אכילה על כל או"א מישראל וכל אחד מחויב להקריב כדי לקיים מצות אכילה דתו אי"צ להוסיף קרבן מיוחד עבור הצבור בכללו, כיון דכבר הקריבו כל הציבור, אכן אם אין להם לישראל אלא פסח אחד הרי דמצוה על הציבור כולו. והוכיח כן נמי מלשון התוספתא דפסחים עיי"ש וכתב עוד שם דדין פסח מצרים היה מדין קרבן ציבור. ומבואר מזה תרי מילי, חדא דבעיקר תורת קרבן פסח שייך נמי דין ציבור. וכן דקרבן פסח מצרים היה קרבן ציבור וכש"נ. לפי"ז מבוארים דברי הרשב"א היטב, דבאמת חלוקין פסח מצרים ופסח דורות גבי דין ביקור, דפסח מצרים כיון דהיה קרבן ציבור היה טעון ביקור וכמפורש להדיא בקרא דמיירי מצרים ופסח דורות דהוא קרבן יחיד אינו טעון ביקור והא דילפינן מקרבן פסח אקרבן תמיד היינו מקרבן פסח דהיה קרבן ציבור ודו"ק. ובאשר למשמעות דברי הגמרא בפסחים שיש דין ביקור גם בפסח דורות, הרמב"ם למד כהר"ח שהגמרא מקשה למה אין ביקור בפסח, והכתיב "ועבדת" עכ"ד.


 


חקירה בדין ביקור – דין בקרבן או בגברא


 


והנה צריך לברר גדר דין זה שצריך ביקור ד' ימים, ורבים אמרו לחקור [עי' בס' משמר הלוי עה"ת פרשת בא], אם הוא דין בקרבן, היינו אף דבכל הקרבנות לא בעי ביקור כלל, דבחזקת תם הוא, כ"ז שלא ראינו בו מום אם ביקרו אותו פעם וראו שאין בו מום אבל בפסח ותמיד בעי ודאות גמורה ולכן בעי ביקור ד' ימים קודם שחיטה משום דלאחר שחיטה עשויין מומין להשתנות כמש"כ הר"ש משאנץ פר' ויקרא. וכן כתב המאירי סוכה דף מ"ב שהרבה מומין עשוין להשתנות אחר שחיטה. ולכן אף שנמצא תם אחר שחיטה, הוי ליה אינו מבוקר ממום, דאין זה ודאות גמורה אף שודאי הוי בחזקת תם דהא בכל הקרבנות לא בעי ביקור.


 


או כלך לדרך זו, דדין ביקור ד' ימים הוא דין בגברא, והיינו שבפסח ותמיד המצוה היא שיהא מוכן ומזומן קרבן להקריבו ד' ימים קודם, א"כ בעצם הדין הוא שיהא מוכן השה, אלא אם יש בו מום הרי הוא כמו שאינו מוכן דהא אינו ראוי להקריב ולכן צריך ביקור ממום אבל לא שהוא דין בק"פ שבעי ודאות גמורה שמצד דין הקרבן דין פסח ותמיד כשאר קרבנות אלא שהדין הוא שיהא הקרבן מוכן להקרבה ד' ימים קודם.


 


ונפק"מ אם דין ביקור הוי לעכב או רק למצוה [עי' תוספות סוכה מ"ב ד"ה שאינו מבוקר, שאם התמיד אינו מבוקר – מעכב], שאם נימא שהוא דין בקרבן פסח ותמיד שבעי ודאות גמורה, אז אפ"ל דביקור מעכב אבל אם הוא דין בגברא שצריך שיהא לו מוכן שה לפסח ד' ימים אינו מעכב. וז"ל הרמב"ם [בפ"ח ה"ט מהלכות תמידין ומוספין] "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבע ימים ואע"פ שהיו מבקרין אותו תחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות עכ"ל. והנה מלשון הרמב"ם מוכח להדיא, שדין ביקור ד' ימים הוא דין על הגברא שיהיו מוכנים הטלאים ד' ימים קודם ולא שדין הוא בקרבן שיהא מבוקר שיהיה ודאי תם אלא הדין הוא להכין ד' ימים קודם. ומוכח מלשון הרמב"ם שמבקרין אותו רק פעם אחת מתחילת ד' ימים כמש"כ "אע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה", וגם ממש"כ "לא היו שוחטין עד שמבקרין אותו שניה לפני השחיטה" היינו פעם שניה משמע שקודם היה ביקור אחד.


 


לפי הרמב"ם אין צריך מיעוט "הזה" לפסח שני וא"כ נשאר למעט פסח ראשון לדורות


 


ובס' משאת משה [לגר"מ חברוני פסחים סי' קל"ו] כתב דלפי"ז אפ"ל דהיינו טעמא שהרמב"ם לא הביא כלל שבק"פ צריך ביקור ד' ימים דהא לעיל [דף צ'] אמרינן דהא דכתיב בפסח שני 'ככל חוקת הפסח יעשו אותו' הוא דוקא על דבר שבגופו אבל דבר שעל גופו ליכא בפסח שני כגון תשחט על חמץ וכדו'. והנה לפי"ז דין ביקור ד' ימים תלוי בזה, שאם נימא שהוא דין בקרבן שיהא ודאי תמים בודאות גמורה, אז שפיר אילולא מיעוט הכתוב היה צריך ביקור ד' ימים גם בפסח שני. אבל אם נימא שזהו דין על גברא שיהיה מוכן לו קרבן ד' ימים לפני שחיטת הפסח, אז ודאי שלא הוי דבר שבגופו אלא דבר שעל גופו, ועוד פחות מזה, וא"כ בלי מיעוט הכתוב ל"צ ביקור ד' ימים בפסח שני. והנה הא אמרינן בסוגיין דכתיב למשמרת עד ארבעה עשר לחדש הזה, ומקשינן, נמעט פסח דורות מ'הזה' כמו שממעטינן מקחו מבעשור. ומתרצינן ד'הזה' גבי ביקור ד' ימים אתי למעט פסח שני מביקור אבל פסח ראשון לדורות הא כתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, 'שיהיו כל עבודות החדש זה כזה' היינו שיהיו עבודות פסח לדורות כעבודת פסח מצרים אבל הרמב"ם שפסק שדין ביקור ד' ימים הוא רק דין על גברא שיהיו מוכנים לו הקרבנות, א"כ הוי ליה דין ביקור דבר שעל גופו ולא דבר שבגופו, וא"כ לפי"ז לא צריך מיעוט לפסח שני מ'הזה', וע"כ 'הזה' דכתיב בפסח מצרים 'למשמרת וגו' בחדש הזה' אתי למעוטי פסח דורות שלא בעי ביקור ד' ימים, וגם לא שייך ההיקש של ועבדת את העבודה וגו' שיהיו כל עבודות זה כזה, דזה הרי רק בעבודות ולא בדבר צדדי שמצוה להכין שה ד' ימים קודם. ולכן פסק הרמב"ם שפסח לא צריך כלל ביקור ד' ימים ורק בתמיד שילפינן מפסח מצרים בגז"ש בעי ביקור ד' ימים.


 


הרמב"ם פסק כהתוספתא


 


ואנכי חזון הרביתי בס' הר צבי [עמ"ס פסחים צ"ו: וכ"כ בס' משא בני קהת לג"ר שמאי קהת גרוס שליט"א בעמ' קל"ד] לתרץ דהרמב"ם סמך א"ע על התוספתא שהביא התוס' בפסחים דף צ"ה דחשיב התוספתא שם כל החילוקים בין פסח ראשון לפסח שני ולא הביא דפסח ראשון בעי ביקור, ש"מ דס"ל דגם פסח ראשון לא בעי ביקור. ומה שתירצו שם התוס' הי' נראה להרמב"ם דוחק. ונראה דהתוספתא אזיל לשיטתי' דלא דריש לי' ועבדת את העבודה הזאת דבעי ביקור ד' ימים לפסח דורות כדאי' בפסחים שם אלא דריש לה במנחות סוף פרק ח' לכל דבר שבחובה שלא יביא אלא מן החולין. אלא שבפירוש המשניות [ערכין] משמע שהרמב"ם סובר שגם פסח דורות צריך ביקור.


 


שפת אמת – אחרי מות שנת תר"ס: אני השם אלקיכם


 


'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו' -  ובמדרש: רבי אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים. מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקדוש ברוך הוא ליגאל הה"ד (דברים ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו', אלו ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים. א"כ לא היתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים ל

Parsha:

More from this:
    Comments
    0 comment
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by Barry and Marcia Wagner Levinson in honor of Eliron & Devorah Levinson and their children, Chava Bracha, Moshe Chaim, Golda Chana & Dovid Yisroel; and Aviyam & Rina Levinson and their children, Nesanel Eliyahu, Chana Malka & Shmuel Dovid and by Ilana & Moshe Wertenteil & Family in memory of Louis Wertenteil, Yehuda Baruch b. R. Dovid A"H whose yahrtzeit is on the 18th day of Cheshvan, November 16 and for a refuah shleimah for Avigail Miriam bas Naomi