בענין חיוב נשים וקטנים במגילה

א. שי' הבה"ג דנשים אין מוציאות אנשים בקריאת המגילה, והמקור מתוספתא דאנדרוגינוס מוציא את מינו כו', ואף דאף הן היו באותו הנס אבל חיובן בשמיעה ולא בקריאה.

ב. והק' עליו מהגמ' ערכין (ג.) דמייתי המשנה במגילה (יט:) הכל כשרים לקרות את המגילה, וקאמר הגמ' לאתויי נשים, הרי דחיובן לקרות. (אבל עי' בשטמ"ק שם גי' אחרת.)

ג. התורת רפאל מתרץ עפ"י מש"כ ההגמ"י בשם ר' שמחה דטעמא דת"ק דפליג על ר' יהודה וס"ל דקטן אינו מוציא אחרים בקריאת המגילה אף דשניהם חייבים מדרבנן משום שחיובו בשמיעה. (ודלא כתוס' דטעמא משום דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן.) ומביא הירושלמי דבר קפרא היה מכניף נשים וקטנים וקורא להם דאף הן היו באותו הנס.

ולפי"ז לר' יהודה דס"ל דקטנים מוציאים, ה"ה נשים.

והנה באותה משנה במגילה (יט:) תנן דחרש אינו מוציא, ומסקנת הגמ' דאתיא כר' יהודה ולכתחילה. וא"כ ניחא מה דבאותה משנה תנן הכל חייבין בקריאת המגילה, דר' יהודה לשיטתו דקטן מוציא בקריאת המגילה, וה"ה נשים את"ד התורת רפאל.

ד. והנה דברים ר' שמחה קשים למה יהיו קטנים חייבים רק בשמיעה, והרי יש להם חיוב חינוך. ועל הירושלמי דקאמר טעמא דאף הן כו' לא קשה דיל"פ דמיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך. אבל ר' יהודה במשנה מיירי בפירוש בקטנים שהגיעו לחינוך, וא"כ למ"ל יהיו חייבים רק בשמיעה, דמשמע דחיובם רק משום שאף הן היו, ולא משום חינוך.

והתורת רפאל תי' דאין חיוב חינוך במצוות דרבנן, וזה חידוש גדול.

אבל לגוף הקושיא דאמנם כן חייבים גם משום חינוך, ובקריאה, אבל אינם יכולים להוציא מטעם זה, כדעת רש"י בברכות (מח.) דחיוב חינוך מוטל על האב, אי"נ משום דהו"ל תרי דרבנן וכדברי התוס'. וגם ר' יהודה מודה לזה. רק טעמא דר' יהודה דמלבד החיוב חינוך יש גם חיוב משום שאף הם היו באותו הנס, וזה אינו מוטל על האב כ"א עליהם, וגם אינו תרי דרבנן אלא בכלל עיקר מצוות מגילה. ועל זה פליג ת"ק דגם מצד זה אינם מוציאים כיון דאינו אלא חיוב שמיעה.

ה. אבל לפי"ז קשה הירושלמי דבר קפרא מכניף כו' משום שאף הן היו כו' ומשמע שהיה קורא לקטנים רק משום שאף הם היו באותו הנס, והרי תפ"ל משום חינוך. אלא מאי אית לך למימר, דמיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך, א"כ מבואר דגם בקטנים שלא הגיעו לחינוך חייבים משום שאף הם היו באותו הנס, וא"כ יקשה לר' יהודה אמאי דוקא קטן שהגיע לחינוך מוציא אחרים.

ו. ולכ' צ"ל להיפך דכונת ר' שמחה דלכו"ע מצד החיוב דאף הן היו כו' אין מוציאים, דאינו אלא חיוב שמיעה. וגם ר' יהודה מודה לזה. אלא דר' יהודה ס"ל דמ"מ מוציא מצד חיוב חינוך, שהוא חיוב קריאה. ודוקא בקטן שהגיע לחינוך. ות"ק פליג דהו"ל תרי דרבנן, או שהוא חיוב המוטל על האב.

אבל לפי"ז אין פלוגתתם ענין לנשים, וא"כ הדרא לדוכתה הקושיא על הבה"ג מהגמ' בערכין.

ז. יש לקיים התירוץ הראשון, דלעולם לכו"ע משום חינוך א"א להוציא דהחיוב על האב או דהו"ל תרי דרבנן. ופלוגתתם מצד החיוב דאף הן היו באותו הנס, דת"ק ס"ל דאינו אלא חיוב שמיעה, ור' יהודה ס"ל דמ"מ מוציאים, וה"ה לנשים. וכמש"כ התורת רפאל. ואשר למה שהקשינו א"כ מ"ט קאמר ר' יהודה דדוקא קטנים שהגיעו לחינוך מוציאים, והרי בירושלמי מוכח דגם קטנים שלא הגיעו לחינוך הן בכלל החיוב דאף הן היו באותו הנס. התירוץ דשאלה זו גופא אם קטנים שלא הגיעו לחינוך חייבים תליא במח' ת"ק ור' יהודה, דלר' יהודה דקטנים מוציאים אחרים ע"כ דחיובם הוא בקריאה, דכיון שהיו באותו הנס חייבו אותו בקריאה, וממילא דחיוב זה ל"ש כ"א בקטן שאפשר לחנכו לקרות, דאם לא הגיע לזה איך יוכל לקרות. אבל לת"ק דקטנים אין מוציאים אחרים, דחיובם בשמיעה, א"כ י"ל דחייבו גם קטנים שלא הגיעו לחינוך ואין יכולים לקרות בעצמם, דמ"מ יכולים לשמוע. והירושלמי כת"ק.

וממילא ניחא הסוגיא בערכין, דאתיא כר' יהודה, וכשמ"כ התורת רפאל.

ח. והנה בטעמא דהך מילתא דנשים אי"ח כ"א בשמיעה נאמרו כמה דרכים בראשונים י"א משום כבוד הציבור וי"א משום קול אשה, ועוד טעמים. אבל לפי"ד ר' שמחה דגם בקטנים נאמר חילוק זה דאי"ח כ"א בשמיעה צל"פ באופן אחר, דכיון שכל חיובם רק משום שאף הן היו באותו הנס א"כ לא חייבו אותם יותר מהנצרך משום פרסו"נ, ולכן סגי להו בשמיעה.

אלא דיל"ע בזה דהרי לכ' גם חיוב אנשים אינו אלא משום פרסו"נ כמבואר בגמ' מגילה (יח.) והלועז ששמע אשורית יצא, והא לא ידעי מאי קאמרי כו' אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן, אלא מצוות קריאה ופרסו"נ עיי"ש. וא"כ אמאי חייבו אנשים בקריאה, ולא סגי בשמיעה.

אלא דזה תלוי במח' רש"י ותוס' ר"פ ג' שאכלו שדעת רש"י דשייך שומע כעונה אפילו במי שאינו מבין, ודעת התוס' דדוקא כשמבין. ולדעת רש"י צל"פ קושיית הגמ' במגילה והא לא ידעי מאי קאמרי דהכי מק' נהי דיצא דין קריאה, אבל איך יצא דין פרסו"נ. ועל זה מתרץ אטו אנן האחשתרנים כו' וע"כ דגם בזה סגי לפרסו"נ. ולפי"ז עדיין י"ל דבגברי אי' ב' חיובים, חיוב קריאה וחיוב פרסו"נ. ובזה חלוקים מנשים. אבל להתוס' אין האנשים מקיימים דין קריאה כלל, כיון שאין מבינים, וע"כ דליכא כ"א חיוב פרסו"נ. וא"כ מ"ש אנשים מנשים.

ולכ' יהיה צ"ל דהבה"ג (עכ"פ להבנת ר' שמחה) ס"ל כרש"י.

ט. אבל שמא אי"צ לזה, ונקדים דאי' בגמ' מגילה (יט.) דאם קרא מגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, אבל דוקא בציבור שנו. ותמוה דאיך גרע כשקרא בציבור. והשאג"א תי' דמיירי שלא בזמנה דבעי ציבור דוקא, ולמעלת ציבור צריך שלא תהיה כתובה בין הכתובים. ובכלבו משמע דבציבור גרע דנראה כקורא באפטרתא.

אבל החלקת יואב תי' דבציבור דקאמר היינו שמוציא אחרים, וכונת הגמ' דכשמוציא אחרים דאין יוצאים מדין קריאה, שהרי אין מבינים האחשתרנים בני הרמכים, וע"כ צריכים לצאת מדין פרסו"נ, ולזה צריך שלא תהיה כתובה בין הכתובים.

ומבואר לפי דבריו דיש ב' אופנים לצאת, או באופן של קריאה (ולזה צריך לקרות בעצמו כיון שאין מבינים האחשתרנים כו') או באופן של פרסו"נ. ומעתה י"ל דבאנשים תקנו ב' האופנים, אבל בנשים שכל חיובן מצד שאף הן היו כו' לא תקנו כ"א האופן של פרסו"נ. ולכן כל חיובן בשמיעה.

אבל אי"ז מספיק דנמצא דגם גברי כששומעים מאחר יוצאים באופן של פרסו"נ לחוד אף שאין מקיימים דין קריאה שאין מבינים האחשתרנים כו' וא"כ אמאי אין נשים יכולים להוציא אנשים, נהי דכל חיובן משום פרסו"נ ושמיעה אבל הרי גם אנשים יוצאים באופן זה לבד.

י. אכן נראה דבאמת אי"ק דמה דס"ל להתוס' דלא אמרינן שומ"כ כשאינו מבין ה"ט משום דאי"ז שמיעה, וכיון שאי"ז שמיעה אין לו התיחסות לקורא שנאמר שומ"כ. אבל במגילה כיון שנתחדש דין פרסו"נ א"כ יש כאן שמיעה עכ"פ לענין פרסו"נ ושפיר מתיחס ע"י שמיעתו להקורא ויוצא שפיר מדין קריאה. ולעולם אנשים חייבים גם בקריאה וגם בפרסו"נ.

ויש להמתיק בזה לשון הגמ' במגילה הנ"ל אלא מצות קריאה ופרסו"נ, דתרווייהו איתנהו, דע"י דין פרסו"נ מתקיים גם דין קריאה. וזהו בגברי, אבל נשים חייבות בפרסו"נ לחוד, ולכן אין מוציאות.