א. תשמישי מצוה ותשמישי קדושה
בגמ' מגילה (כו:) מבואר שיש הבדל בין תשמישי מצוה לבין תשמישי קדושה, דתשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזים, ואלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית, ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזוות...ובגדר ההבדל שבין תשמישי מצוה לבי תשמישי קדושה ביאר בס' נפה"ח (שער ד' פרק ל'), דיסוד כל עניני קדושה הוא קדושת התורה, וה"ט דס"ת תפילין ומזוזות ומשמשיהם דינם כתשמישי קדושה, שבכולם יש בהם קדושת כתב של תורה, או שהם משמשים לכתב של תורה, כנרתיק של ס"ת, וכיס של תפילין אבל בסוכה לולב שופר וציצית, שאין להם כל שייכות עם כתב של תורה אין דינם אלא כתשמישי מצוה.
ב. ביסוד קדושת ביהמ"ק וביהכנ"ס
ולפי הגדרה זו יש להבין, מ"ט יש קדושה לביהמ"ק או לביהכנ"ס. ושמעתי בזה מכב' רבנו הגריד"ס ז"ל, דעקרו של המשכן היה הארון עם הלוחות, ואשר ע"כ הוא דנקרא משכן העדות, ע"ש לוחות העדות. ואף בביהמ"ק כן היה, שעיקרו של ביהמ"ק היה הארון עם הלוחות, וביהמ"ק בלי לוחות אינו ביהמ"ק. ואף דבבית שני היה חסר הארון עם הלוחות, עיין רמב"ם רפ"ד מבית הבחירה שכתב שבעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות העמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך צוה, וגנזו במקום שבנה שלמה וגו': וביאר בזה רבנו בכונת הרמב"ם, דבאמת אף בבית שני היה שמה הארון עם הלוחות, דאל"ה, לא היה על הבנין דין ביהמ"ק כלל (ועין עוד מזה בס' ארץ הצבי עמ' צ- צא) וכן משמע מדברי הרמב"ם רפי"א מהל' תפילה, שביהכנ"ס שאין בו ארון עם ס"ת א"א שתהיה לו קדושת ביהכנ"ס. עכת"ד רבנו ז"ל.
ג. בגדר קדושת הארץ
ועי' דרשת רבנו ז”ל שבס' שעורי היאה"צ ח"א עמ' ק"ע, דהמקדש של א"י בימי יהושע היה הכיבוש והחיזוק וצריכים להבין ענין זה, כי כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ומה פשר דבר זה. וכן צ"ע לפי היסוד הנ"ל של הגר"ח מוואלאז'ין, שכל עניני קדושה צריכים לנבוע מקדושת התורה, היכן יש בקדושת הארץ שורש של קדושת התורה. ועיי"ש בס' הנ"ל בהמשך הדברים שרצה לבאר, שהכיבוש הלא נעשה ע"י הארון והלוחות ונמצא, שהמקדש לארץ בקדושה הראשונה היתה התושב"כ.
ועי' פרש"י לס' יהושע רפ"ג על הפסוק, כראותכם את ארון ברית ד' א' והכהנים הלוים נושאים אותו, ואתם תסעו ממקומכם והלכתם אחריו. וכתב שם רש"י, נשתנה המסע הזה משאר מסעות, שכל זמן שמשה היה קיים היה עמוד הענן נוסע תחילה ומראה להם הדרך, והארון נוסע אחר ב' דגלים. עכשיו הארון נוסע תחילה. והיה נראה שכל המסעות משך כל תקופת המדבר היו בבחינת הוראת שעה היאך לבנות את המשכן במקום החדש (עמש"כ בזה בס' בעקבי הצאן עמ' קל"ג), ועל כן היה הארון נוסע באמצע. משא"כ כאן, בימי יהושע, שהמסע הזה היה לשם קידוש הארץ, וכל ענייני קדושה צריכים להיות מושרשים בתורה, וכאן שימשה התושב"כ כמקדש לארץ בקדושה הראשונה.
אלא שעדיין צריכים להבין, דהלא קיי"ל להלכה דקדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל, ובימי עזרא ונחמיה הוצרכו לקדש את הארץ עוה"פ מחדש. ואז לא היה כיבוש ע"י הארון, והיאך באה אז הקדושה לארץ. (ועי' מזה בכס"מ ריש הל' תרומות) וביאר בזה רבנו ז"ל (בדרשה הנ"ל, עמ' קע"ד) די"ל דאותו הקידוש היה בכחה של התושבע"פ.
ד. קבלת התושבע"פ בימי אחשורוש
ויש מקום להבין דברים אלו עפ"י המבואר בגמ' שבת (פח.), דבשעת מתן תורה כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, ורק אח"כ קבלוהו ברצון בימי אחשורוש, וכדכתיב קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר. וכבר תמהו בזה הראשונים ז”ל, מדוע הוצרך הקב"ה לכוף אותנו לקבל את התורה, הלא כבר אמרנו נעשה ונשמע ברצון גמור. והביאו מדברי המדרש תנחומא לפ' נח, שמה שקבלו ברצון קאי אתושב"כ, ומה שכפה עליהם קאי אתושבע"פ. ולפי'ז מסתמא צריכים להמשיך ולומר שמה שהדר קבלוהו בימי אחשורוש היה בעיקרו על התושבע"פ. ומאותה התקופה ואילך התפתחה התושבע"פ ביתר שאת והיתה בשלמותה ובכל תקפה, ועל כן היו יכולים לקדש את הארץ על ידה. (ועי' עוד מזה בס' בעקבי הצאן עמ' קל"ח) ועיי"ש עוד בדרשת רבנו, די"ל עוד שלפיכך קיי"ל דקדושה שנ' קדשה לעת"ל, מפני שהקידוש היה בכחה של התושבש"פ אשר קדושתה למעלה מזו של התושב"כ.
ה. ענין חורבן בתושב"כ ובתושבע"פ
וביתר ביאור היה נ"ל עוד בהבנת ענין חילוק זה, דהנה איתא בגמ' מו"ק (כו.) א"ר הונא, הרואה ס"ת שנקרע, חייב לקרוע שתי קריעות, אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר אחרי שרוף המלך את המגילה (רש"י-זה הגויל) ואת הדברים (רש"י-זה הכתב) הרי מתבאר מכאן שבשעה ששורפים ס"ת, גם הקלף וגם הכתב נשרפים הם באש. והקשה רבנו ז"ל (הו"ד בסוף ס' מנחת ישראל, להר"ר ישראל שורין, שיח') מהגמ' בע"ז (יח.) שמצאוהו לר חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה, מקהיל קהילות ברבים, וס"ת מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור...אמרו לו תלמידיו מה אתה רואה (שהיו שומעין קול האותיות הפורחות, ולא היו יודעין מהו. תוס'), אמר להם, גוילין נשרפין ואותיות פורחות וכו'. הרי מתבאר שבשעה שהנכרים שורפים את התורה רק הקלף בוער באש, ולא האותיות והרי"ז סתריה לדברי הגמ' מו"ק הנ"ל (ועיי"ש מש"כ בשם רבנו ליישב ע"ד הדרש.)
ובפשוטו היה נראה לחלק בין תושב"כ לבין תושבע"פ. דתושב"כ שגדרו כתב ע"ג קלף, פשיטא שבשעה ששורפים הקלף ישרפו עמו אף האותיות ובגמ' מו"ק המדובר הוא על שריפת מגילת איכה, ועל הרואה ס"ת שנשרף, שהם תושב"כ אכן בעובדא דר"ח בן תרדיון, אע"פ שהיה ס"ת מונח לו בחיקו, בודאי היה דורש דרשות של תושבע"פ, ועל התושבע"פ התכוון התנא באמרו שהאותיות פורחות באויר, שאינו נתפס בחרבן, מפני שאיננו דבר גשמי ועד"ז היה נראה לבאר- חילוק רבנו הנ"ל, דקדושה ראשונה, שהיתה בכחה של התושב"כ, נתפסה בחרבן-- כמו שהתושב"כ בעצמו נתפסת בשריפה ובחרבן, ואשר ממילא, התבטלה קדושת הארץ שבאה מכחה. אכן קדושה שניה, שהיתה בכחה של התושבע"פ, לא נתפסה בחרבן, כתושבע"פ עצמה, שהיא איננה דבר גשמי וחפצא של בעין, אלא תמיד הוא בבחינת אותיות הפורחות באויר.
ואין להקשות, מ"ט קידש יהושע את הארץ רק בכחה של התושב"כ (ע"י כיבוש הארון), ולא קידשה בכחה של התושבע"פ, ואשר ממילא לא היתה יכולה הקדושה להתבטל בשעת חרבן הארץ. די"ל כנ"ל, דמאחר שלכתחילה לא קבלנוה ברצון, והוצרך הקב"ה לכופנו עליה, ולא התפתחה בשלמותה עד לאחר נס פורים, לא היה עדיין ביכלתו של יהושע לקדש את ארץ על ידה.
ו. מסירת פלפולה של תורה לבנ"י
ועפ"י הדברים האלה היה נראה להסביר עניני פרשת דברים, שחודש זמן לפני מותו הואיל משה באר- את התורה הזאת לאמר (דברים א:ה), ומשמעות לשון זו מורה על מסירת התושבע"פ. [ועמש"כ מזה בשם רבנו בס' נפש הרב עמ' נ"ה] ועיין עוד בפ' ואתחנן (ד,מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בנ"א וביאר שמה הנצי"ב בביאורו (על שני הפסוקים הנ"ל) ענין זה עפ"י המבואר בגמ' נדרים (לח.) דמתחילה לא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו...ומשה נהג בה טובת עין, ונתנה לישראל ועיי"ש בהמשך הגמ', דהמדובר במאמר הנ"ל הוא על פלפולה של תורה, כלומר על ההשתמשות במדות שהתורה נדרשת בהן של התושבע"פ, לדרוש דרשות ולהוציא מבין השיטין" של פסוקי התורה את כל פרטי הפרטים של כל הלכה והלכה. ואת זה מסר משה רבנו בעת הזאת, בערבות מואב [ועיין עוד מזה בבאור הנצי"ב (סוף פ' מסעי) על ההבדל הלשוני שיש בין הפסוק האחרון שבחומש ויקרא לבין הפסוק האחרון שבחומש במדבר, אשר כונת שניהם שוה, להורות ולומר שמכאן ואילך אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (עי' גמ' ריש מגילה ומהרש"א שמה.)]
ז. הקשר שבין מסירת התושבע"פ לבין כיבוש הארץ
והנה פרשת דברים ענינה ציווי וזירוז על כיבוש הארץ, ובזה מסתיימת הפרשה (ג:כא), ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ד' א' לשני המלכים האלה, כן יעשה ד' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה וגו: ורק בתחילת הפרשה נמצא ענין מסירת התושבע"פ לכלל ישראל כולו והיה נראה להסביר קישור שני עניינים אלו אהדדי עפ"י הנ"ל, שאף משה רבנו רצה שקדושה ראשונה תהיה בכחה של התושבע"פ בכדי שלא תתבטל, ואשר על כן נהג טובת עין לגבי פלפולה של תורה למסור את כל סודותיה של התושבע"פ לכל המון בנ"י בכדי שיהיה בכחם לקדשה לארץ בכחה. אך מאחר שעדיין לא הגיע הזמן שיקבלוה ברצון עד ימי אחשורוש, לא אסתייע מילתא, ולא נתקדשה הארץ בימי יהושע אלא בכחה של התושב"כ בלבד, וממילא נתפסה אותה הקדושה בחרבן-- כגופה של קדושת התושב"כ עצמה.
0 comments Leave a Comment