גרסינן (סנהדרין מו:) הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי. למאי נ"מ, דאמר לא תספדוה לההוא גברא. והסיקו דיקרא דשכבי הוא, ועפ"ז נפסק בטוש"ע (סי' שדמ ס"י) דאם צוה שלא יספידוהו שומעין לו.
וכתב הד"מ (שם סק"ד) וז"ל אשה שצותה לבנותי' שלא לישא הסרבל על ראשם כדרך האבילות, יקיימו מה שצותה מידי דהוי אמי שצוה שלא יספידוהו. וה"נ לאחר ל' יום עד י"ב חדש יקרא דשכבי הוא ושומעין לה. אבל תוך ל' וכו' לא נתברר לי אי יקרא דחיי או דשכבא היא, דהא ודאי אבילות גופה א"י למחול, דא"כ ביטלת דין אבילות, עכ"ל.
והרמ"א (ס"י) פסק דאין שומעין למי שצוה שלא לנהוג ז' ול'. והקשה רע"א דבמאבד עצמו לדעת איתא במ"ש (רפ"ב), דכל שהוא כבוד החיים מתעסקים בו. ומדקיי"ל (סי' שמה ס"א) דאין מתאבלים עליו, וכהרמב"ם (אבל פ"א הי"א), מוכח דאבילת אינו כבוד החיים, וככס"מ (שם), ומדאינו כבוד החיים, ע"כ הוי כבוד המתים, וא"כ נימא דניתן למחילה כהספד.
ובחכמ"א (כלל קנה ס"י) כתב דאין שומעין לו כיון דזה חובה על האבל ולא משום כבוד המת. ומזה משמע דגם אינו כבוד החיים, אלא חובה על האבל, וניחא קושית רע"א ממאבד עצמו לדעת, דאמנם אבילות אינו כבוד החיים כדמוכח משם, אבל גם אינו משום כבוד המתים, ולכן א"א למחול.
והנה הרמב"ן (עמ' פג) חולק על הרמב"ם במאבד עצמו לדעת, וסובר שמתאבלין עליו, ולא מצינו אלא בהרוגי ב"ד שאין מתאבלין עליהם (סנהדרין מו:), אבל במאבד עצמו לדעת מתאבלין אף שאינו עושה מעשה עמך. ולפ"ז צ"ל כרש"י (מו:), דאין מתאבלין על הרוגי ב"ד, כדי שתהא בזיונן כפרה להן, ולהרמב"ן זהו רק בצירוף הא דנהרג ע"י ב"ד. ובמאבד עצמו לדעת אין בזיון זה מכפר, וממילא מתאבלין עליו אע"פ שאינו עושה מעשה עמך.
והנה בגמ' (מז.) דרשו בעמיו, בעושה מעשה עמיו, לענין טומאה. לפ"ז נראה דהרמב"ם לשיטתו דאבלות דאורייתא, ונלמד מלה יטמא (פ"ב ה"ו וסהמ"צ מ"ע לז עמש"כ בעם מרדכי סי' יד). וא"כ כמו דאין כהן מטמא לקרוב שאינו עושה מעשה עמך, כך אין מתאבלין עליו. ולש"ר דאבלות דרבנן או דדאורייתא הוא ונלמד מאנינות דקדשים, אין שום קשר בן טומאה לאבילות, ולכן אף שאינו מטמא למאבד עצמו לדעת כי אינו עושה מעשה עמך, מ"מ מתאבל עליו. וניחא קושית רע"א (שם) דאיך דרשינן טעמא דקרא לומר שאבילות כבוד המתים ולכן לא נוהגת במאבד עצמו לדעת, דלמש"כ גזה"כ הוא, דבעמיו ממעט מטומאה ואבילות.
0 comments Leave a Comment