בענין שיילינן

Speaker:
Date:
February 24 2000
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
116
Comments:
0
 
איתא בגמ' גיטין (ב:) דלרבה תקנו לומר ב"נ וב"נ משום דאין בני חו"ל בקיאין בלשמה. ורש"י (שם ד"ה לפי) ביאר וז"ל אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה, וקרא כתיב וכתב לה ספר כריתות, לה דהיינו לשמה, הילכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה, והוא אומר אין ולקמיה מפרש מאי טעמא לא אצרכוהו נמי למימר לשמה, ע"כ. ועל דברי רש"י יש להקשות כמה קושיות.

א) למה החשד כאן הוא דוקא אלשמה, דאם בני מדינת הים אינם בני תורה, הם לא בקיאין גם בשאר דיני כתיבת הגט (וכן הקשו התוס' ד"ה לפי (א')).
ב) מהו הצורך לשיילינן אם כבר אמר השליח ב"נ וב"נ, הלא כבר נברר שהגט נכתב לשמה.
ג) וכן להפך, אם שיילינן למה בעינן ב"נ וב"נ.
ד) אע"פ דבני מדה"י לא בקיאין בלשמה, מנלן דאינם בני תורה.
ה) אם לרבה שיילינן אלשמה, אז יש עוד נ"מ בין רבה לרבא (חוץ מהג' שהובאו בגמ' (וגם זה הקשו התוס').
ו) מהיכי תיתי שיש דין דשיילינן (וגם קושיא זה הקשו התוס').
ז) בגמ' (ג.) מבואר דהתקנה באמת היתה דצ"ל ב"נ לשמה, אך מפני החשש דאתי למגזייה, השליח אומר רק ב"נ. וקשה דאם יש דין דשיילינן למה יש חשש דאתי למגזייה, הלא אפשר לשואלו אח"כ אם אכן מגייז (וקשיא זה הקשה הרשב"א).

והתוס' ד"ה לפי (א') הקשו קושייתנו הראשונה, ודחו תירוץ הריב"א (מובא בשמו בתוס' הרא"ש) דלשמה שכיח טפי, אך באמת ב"נ וב"נ קאי אכל הלכות גיטין מחמת משמעות הסוגיא לקמן (ט:) דמשמע שם דרק הדין דלשמה נכלל בתקנת מוליך ומביא (דהיינו ב"נ וב"נ) ולא מחובר ושאר דיני הגט. ולכן התוס' הביאו פירוש ר"ת דהחשש הוא רק לשמה משום דבני מדה"י לא ס"ל דיש דרשה המחייבת כתיבת הגט לשמה. ולאחר דברי ר"ת הקשו התוס' על רש"י קושייתנו הה' והו' ומכח ב' קושיות אלו פירש ר"י דהתקנה של ב"נ וב"נ היא על לשמה, משום דמסתמא לשמה קא מסהיד, ע"כ תוכן דבריו.

ודברי הר"י קשים, דמהיכי תיתי דמסתמא לשמה קא מסהיד ולא אשאר הל' גיטין. וכן יש לבאר בין תחילת דברי תוס' דלמה תקנו רק לחשוש ללשמה, וקושית התוס' בסוף דבריהם על הדין דשיילינן. ועיין במהרש"א ובמהר"ם שיף דביארו המשך דברי התוס' ויסדו דאם נימא דנכלל בתקנת ב"נ וב"נ כל הל' גיטין (כהריב"א אליבא דרש"י), אז א"א לומר שנכלל בתוך הלשון של ב"נ וב"נ עדות אכל הלכות גיטין ולכן הב"ד צריך לשאול את השליח על אחד מהפרטים. אך אם נימא דהתקנה היא אלשמה (כהר"י ור"ת) מסתמא עדות השליח דב"נ וב"נ קאי אלשמה (דלא לחנם מעיד השליח כך) ולכן לא צריכים לשואלם. ולתרץ קושית התוס' על דברי הריב"א עיין בתוס' הרא"ש דתירץ דמחובר שאני משאר הל' גיטין דהדין דמחובר פסול לגט יוצא מפשטות הפסוק "וכתב ונתן" (עיין בגמ' כא:) ודין זה לא בעי דרשה כשאר הל' גיטין, ולכן לא בעי ב"נ וב"נ לשאר הדינים.

תירצנו שתי קושיתנו הראשונות וע"פ כ"ז יש לתרץ גם קושיתנו הרביעית, דלפי רש"י בני חו"ל אינם בני תורה דאינם בקיאין בכל הל' גיטין (ע"פ דברי הריב"א) וממילא צריכים לשואלם אכל פרט ופרט.

והפנ"י דייק בדברי רש"י "דממילא שיילינן ליה," דעיקר התקנה הוא שיהיה השליח נוכח בעת כתיבת וחתימת הגט כדי שהב"ד יוכלו לשואלו אכל הל' גיטין. כלומר ב"נ וב"נ הוי רק היכי תימצא לחייב את נוכחות השליח בשעת כתיבת וחתימת הגט וממילא הב"ד מבררים כל מאי דאפשר. ויש להוסיף ולבאר דשיילינן לא הוי דין בעצם התקנה דב"נ וב"נ אלא הוי דין במעשה ב"ד דהוא חלק מהחיוב של ב"ד לדרוש ולחקור אכל דיון הבא לפניהם.

ולפ"ז מתורץ קושיתנו הג', דבעינן שיילינן וג"כ ב"נ וב"נ כדי שהשליח יהיה נוכח בשעת כתיבת הגט כדי שיוכלו הב"ד לשואלו אח"כ.

אך חיוב שיילינן נובע מהחיוב של ב"ד בכלל, ולכן כתב רש"י "ממילא שיילינן ליה." ועיין שם עוד בפנ"י דיכולים לתרץ קושיתנו החמישית דשיילינן לא הוי נ"מ בין רבה לרבא, דהוא שייך בין לטעם רבה דב"נ וב"נ הוי משום לשמה ובין לטעם רבא דב"נ וב"נ הוי משום קיום. דשיילינן הוי דין בב"ד ולכן שייך בין לרבה ובין לרבא. ועפ"ז נראה לתרץ קושיתנו הז', דמהיכי תיתי דיש דין דשיילינן. די"ל דלא בעינן מקור לזה, דזה הוי דין בב"ד בכלל (עיין בס' ברכת אברהם בס' ברכת אברהם עמ' יא שכתב כעין זה), ונובע מחיוב הב"ד לדרוש ולחקור כל מעשה הבא לפניהם.

ועדיין נשאר קושית הרשב"א וכדאי להביא כאן דבריו הקדושים וז"ל ועוד דקשה לי הא דאמרינן לקמן (ג.) ורבה בדין הוי דליתני הכי, אי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה, כלומר והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין. ובשלמא אי אמרינן דא"צ לישאל, אלא מימר אמרינן דסתם אומר בפני נכתב לשמה קאמר ובהכי מיתכשר גיטא ניחא, דכוליה ענינא בדיבוריה תליא השתא, וכיון שכן כי גייז ליה הוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים. אבל אי אפי' השתא לא מתכשר גיטא אפומא דשליח לחוד במאי דקאמר בפני נכתב עד דנשייליה, אי אכתוב לשמה ואמר אין, ליתקון דלימא שליח בפירוש נכתב לשמה, ואי גייז ליה נישייליה, דהשתא נמי מישאל שיילינן ליה, ועד דאמר נכתב לשמה לא מיתכשר, עכ"ל.

ונראה לתרץ דלרש"י אינו נכון דאי גייז השליח לדיבוריה אפשר לשאול השליח אח"כ לפרש דבריו. יש להקדים ב' דברים.

א) עיין ברמב"ם דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפי"ב מהל' גירושין באשה המוציאה גט מתח"י. דלפי הרמב"ם מתירים לה לינשא, ולפי הראב"ד צריכים לקיים את הגט בחותמיו (וכ"ד הריב"ש). והקשה הר"ן (ב. בדפי הרי"ף ד"ה כתב) על הראב"ד מהגמ' לקמן (כד.) דמשמע מהסוגיא שם דאשה אינה צריכה לומר ב"נ וב"נ, דאשה דמכי מטי גיטה לידה מיגרשה לה. ודייק הר"ן דמשמע דכל היכא דהאשה נתגרשה בגט שבידה לא בעינן קיום. וביאור הגר"א (אה"ע סי' קמ"ב ס"ק מ"ז) כתב דלפי הראב"ד הדין של קיום הגט אצל האשה שוה לתקנת ב"נ וב"נ אצל השליח. וכוונת הגמ' דאשה מכי מטי גיטא לידה לא מהני ב"נ וב"נ כיון דהיא כבר נתגרשה. וי"ל דב"נ וב"נ הוא דין רק בשליח בשעת המעשה גירושין, וכשכבר נתגרשה פקע השם שליח, וממילא לא מהני אמירת ב"נ וב"נ לקיים הגט ולכן בעינן קיום חותמיו.

ב) ועיין בר"ן (א: בדפי הרי"ף) דביאר החשש דאתי למיגזייה, דהחשש הוא דאי תיקון רבנן לומר ב"נ לשמה והשליח אומר רק ב"נ המשמעות הוא דהגט נכתב שלא לשמה, דהכל אומרים ב"נ לשמה, וכיון דהוא לא אמר כן משמע דהגט נכתב שלא לשמה.

וע"פ הנ"ל נוכל לתרץ קושית הרשב"א על רש"י, דלאחר שאמר השליח ב"נ, במקום שהיה צ"ל ב"נ לשמה, ולא הוסיף לשמה, פקע השם שליח מיניה וא"א לתקן דבריו ע"י "שיילינן", דשיילינן אינו דין בתקנת ב"נ וב"נ אלא הוא דין כללי בב"ד ומהני רק אי תקנו דלא נגמר שליחותו לאחר דבורו. אבל אי תקנו דצ"ל ב"נ לשמה, וא"כ תקנו דנגמר שליחותו לאחר דבורו, לא מהני שיילינן דכבר נגמר שליחותו. ויש להוסיף דשיילינן רק מהני לפרש דבריו אם אין סתירה בין תשובותיו לב"ד, בין עדותו הראשון למסקנא. דהתקנה הוי רק לומר ב"נ ולכן אין סתירה אך אם אמר רק ב"נ ואח"כ אמר לב"ד דהגט נכתב לשמה, אבל אי תקנו שצריך לומר ב"נ לשמה, ואח"כ אמר לב"ד דהגט נכתב לשמה נמצא שיש סתירה בדבריו, דהלא הר"ן יסד דכשאמר ב"נ במקום שצריכים להוסיף לשמה, משמע שהגט נכתב שלא לשמה.

ולהרשב"א י"ל דלדעתו שיילינן הוי הלכה בעצם התקנה דב"נ וב"נ והוי דין בשליח. ולכן הוא יכול לתקן דבריו הראשונים ע"פ תשובותיו לב"ד, דכל דבריו הוי הגדה אחת ונראה דגם הר"י והר"ת בתוס' ס"ל כהרשב"א, דכל קושיותיהם על רש"י מיוסדים על ההנחה דשיילינן הוי דין בתקנת ב"נ וב"נ ובשליח, ולכן הקשו על רש"י והוכרחו לומר דב"נ וב"נ קאי רק אלשמה אך אם נימא כדברינו דהוא הוי דין בב"ד א"ש דברי רש"י ועמיה (הריב"א והתוס' הרא"ש).

Gemara:
Gittin 

References: Gittin: 2b  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by Judy & Mark Frankel & family l'ilui nishmos מרדכי בן הרב משה יהודה ע"ה and משה יהודה ז"ל בן מאיר אליהו ויהודית and by the Polinsky Family to commemorate the 5th Yahrzeit of Gil Polinsky, Gedalyahu Gootmun Chaim ben Yaakov Dov