איתא בכתובות (ג:-ד.),
הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכו'. מסייע לי' לר' יוחנן דאמר ר"י אע"פ שאמר אין אבילות במועד אבל דברים של צינעא נוהג.
ועי' בריטב"א (שם ד"ה והכי גרסינן) דמייתי גירסא דאע"פ שאמר אין אבילות בשבת דברים שבצנעא נוהג, ודחה גירסא זו, דליכא למדמי שבת לז' ימי המשתה, שהרי שבת עולה למנין ז', וז' ימי המשה דמיין לרגל שאינן עולין למנין, ובמועד נמי לא נהיגי דברים שבצנעא, משא"כ בשבת.
אולם עי' ברמב"ם (הל' אבל יא:ח), וז"ל,
הכין כל צרכי הסעודה ... ומת לו מת קודם שיכנסו לשמחה ... מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים נוהג דברים שבצנעא כשבת.
הרי לכאורה גרס הרמב"ם את הגירסא דדחה הריטב"א. אולם ע"ע ברמב"ם לעיל (הל' ז'), וז"ל,
שבעת ימי החתנות הרי הן כרגל ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה אפילו אביו ואמו משלים ז' ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבילות ומונה השלשים מאחר ימי השמחה.
ואיכא לאקשויי תלתא:
א.אמאי מדמה הרמב"ם ז' ימי המשתה לשבת בהלכה ח' (לענין דברים שבצנעא) ובהלכה ז' מדמה אותן לרגל?
ב.לפי דברי הרמב"ם בהלכה ז' דחשיבו ז' ימי המשתה כרגל, אמאי לא דוחין ז' ימי אבילות כשמת לו מת קודם החופה [שהרי כל הרגלים מבטלין ז' ימי אבילות כשמת לו מת קודם הרגל, כדאיתא שם (י:יג) ע"פ הגמ' במו"ק]?
ג.ועוד, אמאי דברים שבצנעא נוהגין בז' ימי המשתה ולא ברגל, שהרי ז' ימי המשתה הוו כרגל לפי הרמב"ם בהלכה ז'?
ועיין ברמב"ם (הל' אבל א:א), וז"ל, ומשה רבינו תיקן להם ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה, עכ"ל. ועי' בהל' אישות (י:יב), וז"ל, וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהי' שמח עמה ז' ימים אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, עכ"ל. וקשה, שהרי כתב בהלכות אבל כתב דמשה רבינו תיקן ז' ימי המשתה, ובהלכות אישות כתב דחכמים תקנו. אלא צ"ל דמשה תיקן את חלות ז' ימי המשתה, דהיינו חלות דהמשך ז' ימים מן הנשואין הויין ימי שמחה, ותקנו חכמים דינין של שמחה על החתן.
והכי משמע, שהרי הרמב"ם כתב מצות שמחה על הגברא דהחתן בהלכות אישות היכא דכתב דתיקנו חכמים, ולא כתב התם שום דבר בנוגע לחלות הימים עצמן. אולם בהלכות אבל דאיירי בחלות ז' ימי המשתה לא כתב מצות שמחה דהגברא דהחתן וכתב שם רק דינא דהימים.
וע"פ הנתבאר, שפיר מתורצות קושייותינו בהלכות אבל. שהרי כיון דתיקנו חכמים את מצות שמחה תוך ז' ימי המשתה, יוצא דאע"ג דלימי המשתה איכא חלות שמחה, אין חלות זו עצמה מהווה מצות שמחה. משא"כ יו"ט דמצוותיו נתהוות מעצם חלותה וקדושתה. ולהכי פשיטא דז' ימי המשתה במהותן וחלותן הוו קילי טפי מיו"ט. ודוק נמי דהשווה הרמב"ם בריש הלכות אבל חלות ז' ימי השמתה לז' ימי אבילות ('משה תיקן ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה'), וחזינן מהא דחלות ז' ימי אבילות דמיין לז' ימי המשתה דאין החלות ז' הימים עצמן מהווה דיני אבילות, אלא דיני אבילות (דדבריהן) הוו מצוות שבגוף דניתקנו לבד מחלות ז' ימי אבילות.
[ומלשון הרמב"ם (שם) משמע דניהוגי אבילות תוך הז' הוו המשך האבילות דיום הראשון, דהויא דאורייתא, ומשה רבינו או חכמים (עי' ריש פ"ה) תיקנו דדיני אבילות עצמן יימשכו עוד ו' יום, כשיעור ז' בכלל. ונראה דדמי ממש לתקנת ז' ימי המשתה, שהרי בהלכות אבילות (א:א) כתב דינא דחלות היום, דיום המיתה ויום הקבורה הוו מדאורייתא ודמשה תיקן ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה, ובפ"ז (ה"א) ובספר המצות (עשה ל"ז) כתב הרמב"ם דדיני אבילות מיום ב' עד יום ז' הוו מדבריהם ומדרבנן; משמע דלא תיקנן משה אלא חכמים, דמשה תיקן את חלות הימים והם תיקנו דיני האבל תוך ז'.]
וע"פ הנחות אלו שפיר מובנים כל דברי הרמב"ם בהל' אבל שהקשינו עליהם לעיל. הרי כיון דעצם חלות רגל לא דמי לחלות ז' ימי אבילות וחמיר מינן, מבטל יו"ט את ז', ואפילו דברים שבצנעא מתבטלין מחמת רגל. אולם דמיין מאוד מהות חלות ז' ימי המשתה וז' ימי אבלים, ומשום הכי כשכבר חלו ז' ימי המשתה א"א דז' ימי אבילות יבטלו או יפגמו בהן כל עיקר, וכן להיפך, שהרי לית א' חמיר מחברי' דיכול לפגום בו. אולם כשמת אביו של חתן או אמה של כלה וכבר איתא מחייב של אבילות קודם הקבורה, שפיר שייכי דברים שבצנעא תוך ז' ימי המשתה, דלית לז' ימי המשתה כח לבטל עיקר האבילות, אלא דלא חלה האבילות בשלימות כיון דנכנסו לחופה ובעלו קודם הקבורה. (ואיכא למידק מריש הלכות אבילות דכבר חל מחייב של אבילות קודם הקבורה, דילפינן אבילות דאורייתא מ'ואכלתי חטאת היום' דשייכא קודם הקבורה, עי' ברמב"ם שם.)
וצ"ל אכתי דאע"ג דשאני ז' ימי המשתה מרגל מחמת דאין דיני היום נובעין מחלות היום דימי המשתה, מ"מ דמיין ליו"ט בעינן דעצם חלות דידהו הויא שמחה, וע"כ א"א לאבילות לחול בתוכן כלל כשכבר נכנסו לחופה קודם המיתה, דסתרי אבילות ומשתה לגמרי. אלא כשכבר מת אביו של החתן או אמה של הכלה, הרי ז' ימי המשתה דומין לשבת בפועל, דהיינו דנהיגי דברים שבצנעא, שהרי אין חלות היום מהווה דינים על הגברא, ונמצא שהיא חלות גרועה מיו"ט, ולכן שייכי בכה"ג דברים שבצנעא.
ועי' בהלכות ברכות (ב:ט) דהביא הרמב"ם דינא דברכות חתנים בבית חתנים תוך ז' ימי המשתה, וכתב, וז"ל, אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד. ואם בחור ... מברכין אותה כל ז' ימי המשתה, עכ"ל. ומשמע דז' ימי המשתה הוו חלות נפרדת מן הברכה, שהרי כתב דחלו ז' ימי משתה אפילו גבי אלמון ואלמנה, אלא דלא מברכין רק יום א'. אולם מ"מ לא שייכא כלל ברכות חתנים אלא תוך ז' יה"מ, והרמב"ם כתב זה לאשמועינן דהויא חלות יום של שמחה.
והשתא דאתינן להכי אפשר להבין את פלוגתת הרמב"ם והריטב"א בגירסת סוגיין. ונ"ל דהריטב"א ס"ל דז' ימי המשתה דמיין ממש לרגל אע"פ דרגל הוי דאורייתא וז' יה"מ הוו דרבנן, ולהכי כל מצות ז' ימי המשתה נתהוות ונובעות מחלות שם ז' ימי המשתה. ומוכח דהכי ס"ל להריטב"א, שהרי פירש הוא (כתובות שם) דאפילו למ"ד במו"ק (כד.) דדברים שבצנעא הוו רשות, בז' יה"מ הוו חובה, שהרי ז' יה"מ הוו מדבריהם. דהיינו, דחזינן דבעצם הויא חלות ז' יה"מ ברגל לגמרי, דעצם חלות היום מהווה מצות הגברא, אלא דקילי ז' יה"מ רק משום דהוו דרבנן. משא"כ להרמב"ם דז' יה"מ הוו חלות ימים דאינה מהווה מצות שמחה, ולהכי שפיר שייכי בהו דברים שבצנעא כשכבר מת אביו של חתן וכו' מחמת דז' יה"מ הוו חלות גרועה מיו"ט, ולהכי ליכא לשווינהו ליו"ט בכה"ג כלל.
אלא קשה, דהרי איתא (כתובות ז. ושם) דאלמנה טעונה יום א' לברכה וג' לשמחה, ולא משמע בריטב"א דס"ל כהרמב"ם דלעולם איכא חלות נפרדת של ז' יה"מ לכל נישואין בעלמא, וא"כ היאך שייכא למימר דחלות היום מהווה מצות הגברא, שהרי בכה"ג ליכא יום ברכה או חלות שמחה כלל, ומ"מ איכא מחייב דשמחה? אולם נ"ל דלהריטב"א אין ימי המשתה חלות נפרדת (והרי לא הביא הריטב"א ורוב ראשונים דברי הירושלמי של תקנת משה רבינו), אלא דתקנת שמחה הויא דקבעו חכמים חיוב החתן לשמח את הכלה לז' או לג' ימים, וקבעו האי דינא ע"י קביעת יום של שמחה, דמצות שמחה אתיא מתקנת היום. (וכן הציע חבירי הרה"ג ר' חננאל הרבסמן שליט"א.)
ועי' בריטב"א (ז. ד"ה איבעית אימא) דפליגי הראשונים אי לכו"ע בחור שנשא אלמנה טעון ז' לברכה וג' לשמחה, שהרי ס"ל להרשב"א (ז. שם) ד"מנין דטעון ז' לשמחה, שהרי אינו נכון דהבחור ילך למלאכתו ביום ד' כשמברכין ליה ברכת חתנים" (ולהכי ס"ל להרשב"א דלעולם ימי ברכה לא בצירי מימי שמחה).
והריטב"א כתב דהגמ' משמע דחייב בשמחה רק ג', וכתב רק דיש להחמיר בה כהרשב"א. אולם מ"מ נראה דמעיקרא דדינא שפיר איכא רק ג' לשמחה. והיינו משום דנ"ל דס"ל להריטב"א דכל חלות שמחה ביום כלולה בתקנת שמחה, וכדאיכא מצות שמחה הרי איכא נמי יום של שמחה המחייבה, ולאחר יום ג' ליכא בחלות היום מצות שמחה כלל, והליכת החתן לאומנותו אינה פוגעת בדין שמחה כלל. וס"ל להריטב"א דכל דינא דמשתה אתיא מחיוב ברכה, דלא מצינו דס"ל דאיכא תקנת משתה לחוד, וכתב (שם) דדין ברכה תלוי בדידיה ובדידה, ונ"ל דס"ל מעין שיטת הר"ן (ב: בדפי הרי"ף ד"ה ואיבעית אימא) דברכה הויא משום שמחת הלב, ולהכי איכא למימר דחיוב ברכה מחייב המשתה ואי ליכא ברכה, איכא למימר דליכא דין משתה כלל.
ואפילו הרשב"א (שם) לא ס"ל כהרמב"ם דאיכא ליום משתה חלות בפני עצמה, אלא ס"ל דכיון דאית ליה לבחור שם חתן כל ז', חייב בשמחה ומשתה, והליכתו למלאכתו סותרת כל ז'. (והביא הוא יסודו וראייתו מפ' ר"א דמילה, "חתן דומה למלך מה מלך שמחה ומשתה לפניו אף חתן וכו'." ומוכח דס"ל דחיובי משתה ושמחה תרווייהו נתהוות משם חתן. והריטב"א הביא מימרא זו דחתן דומה למלך רק לסיוע דכל בתולה אית לה ז' לשמחה.)
יוצא דלהריטב"א, כל הדין דימי שמחה הוי מתקנת דין שמחה, דתיקנו דדין שמחה מהווה יום שמחה, ודין ברכה מהווה חיוב משתה. להרשב"א דין שמחה ודין משתה אתיין משם חתן, וברכת חתנים נמי אתיא משם זה. ולהכי ס"ל דלא בצירי ימי שמחה מימי ברכה. (ועי' לקמן ליתר ביאור.)
אולם כבר ביארנו דלהרמב"ם, יום משתה הוי חלות לעצמה דניתקנה ע"י מ"ר, ומצות שמחה הויא דין נפרד לגמרי, ולהכי שפיר ס"ל (הל' אישות י:יב) דבחור ואלמנה טעונין ז' לברכה וג' לשמחה דאין הליכת החתן למלאכתו ביום ד' סותרת דין שמחה כלל, דלא שייכא לימי משתה. [והא דמותר לילך למלאכתו בכה"ג תוך ימי משתה להרמב"ם והריטב"א היינו משום דרק שמחה בעיא יום דביטול מלאכה (עי' ברמב"ם הל' אישות שם וברשב"א שהבאנו לעיל), ומשתה לא בעי יום ביטול ממלאכתו.]
אולם איכא לאקשויי היאך ס"ל להרשב"א דשם חתן מהווה שמחה ומשתה, שהרי מ"מ אלמון ואלמנה טעונין א' לברכה וג' לשמחה. אלא צ"ל דס"ל להרשב"א דאיכא ב' דיני שמחה, שמחת הכלה, דאתיא מתקנת שקדו, ושמחת החתן דאתיא משם חתן, כדמוכח מחתן דומה למלך, ואין דין זה בא מכח הכלה, שהרי בטל שם חתן תוך ימי הברכה, כדמוכח עוד בדברי הרשב"א.
וע"פ זה נ"ל דכשם ששמחת החתן אתיא משם חתן דידיה, ה"נ אין שם חתן עליה כל ז' להרשב"א, שהרי כתב דלא בצירי ימי שמחה מימי ברכה, ואי שם חתן מהווה שמחה דידיה, הרי לעולם בעי למהווי בטל ממלאכתו כל ז' אי שם חתן חל עליה כל ז'. אולם נראה דברכה קובעת עליה שם חתן ומוכיח עליו, ושיעור חלות שם חתן משתנה לפי החתן (אם הוא בחור או אלמן ואי נשא בתולה או אלמנה). ונראה עוד דשם חתן תלוי אשמחת לבו (שהרי שיעור ברכה נקבע כנגד זה, עי' בראשונים בסוגיין). וכך מברכין וקובעין עליה שם חתן להרשב"א, ומשום זה אתי' מצות שמחת דידי', דהיא שמחה נפרדת משמחת הכלה המחייבת עליו משום תקנת שקדו.
ולהריטב"א נראה דחשיב חתן כל זמן דאיכא עליה מצות שמחה או ברכה (ומה דדומה למלך הוא בענין שמחת הכלה), ויוצא דינא דמי שנשא חייב בשמחת כלתו ומברכין עליה איזה זמן וקורין סתם לאיש זה חתן, אלא דאין שם ממש קבוע עליה מחמת היום (כשיטת הרמב"ם) או מחמת שמחת לבו (כהרשב"א), ושם חתן היינו רק מליצה בעלמא על מי שנשא ואיכא עליה מצות שמחת הכלה או דמברכין עליו. וכתב הריטב"א דמברכין מחמת שמחת לבו או שמחת לבה, ובכה"ג דהוא אלמון והיא בתולה ומברכין ז' מחמת דהיא בתולה, הרי הוא אינו המחייב דברכה כל ז', ומ"מ נקרא חתן. ומוכח מזה דשם חתן הוי מליצה בעלמא, דאין שמחת לבו מחייב כלום אחר יום א', ואין חלות בעצם היום לגביה אלא לגבי דין שמחה, ומ"מ נקרא חתן בנוסחא דברכת חתנים.
ואכתי צ"ל דפליגי הרמב"ם והרשב"א עוד בקביעות שם חתן. להרמב"ם חלות דז' יה"מ בכל נושאין קובעת שם חתן אכל נושא, בין בחור בין אלמון, כל ז', אע"ג דאין ברכה לאלמון שנשא אלמנה אלא יום א'. אולם עי' ברשב"א, דכתב דכל שקורין לו חתן ומברכין לו ב"ח אסור לצאת למלאכתו וכו'. לפיכך צ"ל דס"ל דאלמון שנשא אלמנה נקרא חתן רק יום א', דב"ח מוכיחה דשם חתן עליה. דהיינו דס"ל דשם חתן נקבע ע"י דין שמחת הזיווג, ולכך באלמון שנשא אלמנה נקבע שם חתן עליה רק יום א' בלבד.
ואיכא עוד נ"מ לדינא בין הרשב"א להריטב"א בענין דין שמחת החתן. הרי ס"ל להגרע"א דדחיית ז' ימי אבילות כשמת אביו של חתן או אמה של כלה תלוי' בימי חיובו דהחתן בשמחת הכלה, ולהכי פסק דאי הכלה אלמנה (דטעונה רק ג' לשמחה), תיכף ומיד אחר יום ג' חלין ימי אבילות. אולם נראה דאתיא שיטתי' רק לפי סברת הריטב"א, דלית ליה להריטב"א דינא בשמחת החתן מתורת עצמו (שהרי פירש דחתן דומה למלך ... שמחה ומשתה לפניו וכו' דהשמחה הויא חיוב לשמח את הכלה), ולהכי רק דין שמחה זו ולא דין שמחה מתורת שם חתן (שהוא לז' לבחור) ולא חלות ימי המשתה (כשיטת ברמב"ם) דוחה את האבילות. [עי' בריטב"א ד"ה ואיבעית אימא (ז.) דמשמע דימי ברכה (יה"מ) לא שייכי לשמחה כלל.] ולהכי אם הכלה הויא אלמנה, שפיר נדחית האבילות רק לג', שהם ימי חיוב שמחה, דליכא חלות ימי שמחה או דין שמחה אחרת כלל.
אולם כבר ביארנו דהרשב"א ס"ל דשם חתן מחייב שמחה עליה, ולהכי כל דאית עליה שם חתן אית עליה דין שמחה. וע"פ דא מסתברא דס"ל להרשב"א דד"ת ז' ימי אבילות אתיא מכח דין שמחה דהחתן, ולהכי כל דאית לי' שם חתן לז', אפילו אי אית לי' חיובא לשמח את כלתו רק ג', שפיר נדחית האבילות בכה"ג עד לאחר סוף ימי המשתה, ולא כרע"א דמסתמא ס"ל כהריטב"א.
[ורק בענין אלמון ואלמנה דאיכא א' לברכה וג' לשמחה אפשר דיסכימו עם הרשב"א והריטב"א דאית דחיי' רק לג'. אולם כבר ביארנו דהרמב"ם ס"ל דלעולם איכא חלות של ז' ימי המשתה, ולפיכך לכאורה בכה"ג לעולם נדחית האבילות עד לאחר ז', דאית בכל ימי המשתה שם שמחה הסותר ימי אבילות. והכי מדוייק מהלכות אבל (יא:ז-ח) דכתב, וז"ל, ז' ימי החתונת הרי הן כרגל ומי שמת לו מת תוך ימי המשתה אפילו אביו ואמו משלים ז' ימי המשתה וכו', עכ"ל.]
והשתא דאתינן להכי, נראה לבאר תקנת ברכת חתנים תוך ימי המשתה ושייכותן לימים אלו. הכי כתב הרמב"ם (הל' ברכות ב:י), וז"ל, ... אבל אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ביה"מז ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין. והוא שיהיה י' וחתנים מן המנין, עכ"ל.
והרמב"ם נמי לא הביא דין הגמ' (ז:) דביהודה מברכין ב"ח בשעת אירוסין, (וצ"ל דפירש האי דינא בע"א דלא מברך לפני ייחוד שהוא זמן רחוק מחופה). ונראה דס"ל דב"ח הויא ברכה לחתן וכלה ע"י השמחין עמהן, ולהכי רק אי לא עמדו שם בשעת ב"ח בשעת החופה, אז מברכין בשבילם, וכיון דהויא ברכה לחתן וכלה הרי לא שייכא כלל בשעת אירוסין, דליכא חתן וכלה ומצוה לשמחן אז כלל (אא"כ הוא ממש קודם החופה, דאז מברכין בשביל הנישואין כדאיתא בהלכות אישות). ושמעתי שמרן הגרי"ד הלוי זצ"ל פירש כן. יוצא מזה דלא שייכא ברכה לחלות ז' ימי המשתה, והרי דייקנו כזה כבר ברמב"ם לעיל. (ועוד נראה דלא מצריך הרמב"ם פנים חדשות, שהרי חתן מן המנין והוא הי' מבני החופה מעיקרא.)
ועי' בריטב"א (ז: ד"ה ת"ר) דפנים חדשות הוו מי שלא הי' שם בשעת ברכת חתנים אע"ג דהוו התם בשעת שמחה, ומברכין ב"ח בשבילם. ולא מסתברא דס"ל כהרמב"ם דב"ח הויא ברכה לחתן וכלה ע"י השמחין עמם, שהרי ס"ל נמי דמברכין ב"ח ביהודה קודם ייחוד (וזמן רחוק מחופה, לכאורה), וא"כ משמע דב"ח הויא ברכת שבח לנישואין. (וצ"ל דשייכא ב"ח ביהודה קודם ייחוד אחר האירוסין או בשעתן משום דאירוסין מכוונין לנישואין.) וע"ע בריטב"א (ח. ד"ה לימא) דס"ל דמברכין כל ז' ברכות חתנים כל יום דנשארו פ"ח דהוו התם בשעת הברכות. ושיטתי' צ"ב.
ואפשר למימר דס"ל דדינא דפנים חדשות הוי דבז' יה"מ יכולים לחדש את שמחת הנישואין, וכשעושין כן, ויש מי שלא הי' שם כבר בשעת הברכות, הרי הוא חייב בברכות כל היום דמשתתף בשמחה, בתורת ברכת השבח. ולהכי מדמי ליה הריטב"א לאבל החולץ תפילין כשבאין פ"ח ומניחן כשיוצאין, וחולץ עוד מחמת פ"ח כל פעם דבאין, שהרי הוי כחידוש בעיקר (תחילת) האבילות כל פעם לגבי פ"ח, ובפרט ע"פ מאי דפסק הריטב"א דמברכין כל ז' ברכת אפילו כמה פעמים ביום החופה בשעת כל סעודה (שמחה), משום דיום החופה הוי חלות מיוחדת. ולהכי נמי כל חידוש של שמחת החופה הוי לשיעור יום שלם, דומיא דיום החופה עצמה.
ואיכא עוד פלוגתא בענין ב"ח כל ז', שהרי ס"ל להריטב"א (ח: ד"ה אי איכא) דלא בעינן י' וחופה כדי לברך 'אשר ברא' ו'שהשמחה במעונו,' אע"ג דבעינן דקבעו אותה סעודה להילולא. אולם הרמב"ן והרשב"א ס"ל דשפיר בעינן י' וחופה אפילו ל'אשר ברא.' ונראה דפליגי ואזלי כפי שיטתן דנתבארן לעיל. להריטב"א, אין בז' יה"מ דין שמחה בעצם ולית דין שמחה על החתן נמי. אולם כשמחדשים שמחת החופה תוך יה"מ, שפיר מברכין 'אשר ברא' ו'שהשמחה במעונו,' וכיון דהויא שמחה חדשה ולא הויא שמחת החופה (שהרי שמחת החופה לא נמשכת תוך יה"מ), לא דבעינן י' וחופה, והכל נחשב ברכת השבח בכה"ג.
אולם ביארנו דהרשב"א ס"ל דאית על החתן דין שמחה, וה"נ נראה דשמחת החופה נמשכת לימי המשתה, ולהכי כשמברכין 'אשר ברא' שפיר בעינן י' וחופה, שהרי מברכין על אותה שמחה ממש כדין ברכתה בשעת החופה, וכשמחה אחת אריכתא הויא. ולהכי שפיר ס"ל להרשב"א דאית על החתן דין שמחה, דדין שמחה דחופה נמשכת על בני החופה ושייכא להו כל יה"מ. אולם להריטב"א, דין הוא דיכולין רק לחדש שמחתייהו מחמת החופה, וחידוש שמחה זה מהווה חיוב לברכת שבח ד'אשר ברא,' וה"נ כל מי דלא שמע ב"ח בשעת השמחה דמעיקרא ישמע השתא, דמ"מ הוי יום שמחת חתן וכלה דבעי לברוכי עליה.
ועי' בר"ן (ריש ג: בדפי הרי"ף) דפליג אהרשב"א והריטב"א וס"ל דמברכין 'אשר ברא' ואומרין 'שהשמחה במעונו' אפילו אי לא קבעו לשמחת החופה, ואפילו אכלו החתן והכלה עם בני ביתן שפיר מברכי. ונראה דס"ל דדין ב"ח דז' יה"מ דחייבין הן בשבח מחמת החופה, וחיוב זה נמשך לז' ימים (חוץ מאלמון ואלמנה דטעונין יום א' בלבד), ולהכי חייבין בשבח זה כל זמן דמברכי ברכת המזון, כשבח נוסח 'על הנסים.' ומשום הכי ליכא חלות דין שמחה דימי המשתה, ורק שמחת לבן דהחתן והכלה מחמת החופה מחייבתן בשבח תוך יה"מ. אולם כבר ביארנו דהרשב"א ס"ל דדין שמחת החופה נמשכת כל יה"מ, והריטב"א ס"ל דדין ברכת ימי המשתה הוי דחידוש שמחת החופה תוך זמן זה מחייב ברכת שבח לכל מי דלא בירך על שמחה זו כבר.
ואיכא עוד פלוגתא בין הרשב"א להריטב"א בזה, שהרי הרשב"א ס"ל דפנים חדשות הוו מי שלא הי' שם כלל, והריטב"א ס"ל דהוו מי שלא הי' שם בשעת הברכות. ונראה דאזלי עוד בשיטתן, שהרי להרשב"א הוי דין דפ"ח המחייב כל ז' ברכת חתנים דין דריבוי שמחה, דהיינו, כל זמן דשייכין לשמחת החופה הנמשכת לימי המשתה, מברכין 'אשר ברא,' וכשבא מי שלא שמחו עמהן כלל, איכא ריבוי שמחה המחייב כל ז' ברכות. אולם להריטב"א, לא תלוי דין דז' ברכות ופ"ח בריבוי שמחה, דליכא שמחה הנמשכת מן החופה כלל, ולהכי ס"ל דכל דין דפ"ח הוי רק דין שבח למי שמשתתף בחידוש השמחה דחופה דלא בירך עליה כבר.
[ונראה דמצות 'ושמח את אשתו' ושאר דינים השייכים לחתן וכלה לאחר יה"מ לא תלויין אשם חתן וכלה ממש, ובפרט להרשב"א, דליכא שמחה ומשתה לפני החתן לאחר ז' יה"מ. ונראה דלפי הרמב"ם והרשב"א, הוו דינים לאיש ואשה שנזדווגו מחדש ולא דיני חתן וכלה; או אפשר דשם חדש דחתן וכלה שייכא לדינין אלו הנוהגין אחר ז' יה"מ. אולם להריטב"א, לק"מ, שהרי כבר ביארנו דס"ל דשם חתן (וכלה) הוי רק שם דקרינן להו לפי המעשים ולא לפי עצם חלות עלייהו.]