Goldscheider Website

רפואות שנתערבו בהם גליצערי"ן

Speaker:
Ask author
Date:
Feb 18, 2009
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
119
Comments:
0
 
א) בזמנינו ישנן הרבה תרופות שמערבים בהם כמה מיני מאכ"א, ודנו הפוסקים האם יש לחוש בבליעתם ושתייתם ע"י חולה שאין בו סכנה, או בריא שיש לו מיחוש בעלמא. ונראה להוסיף קצת לדיון הנ"ל, ולחלק ולדון על כל סוג רפואה בפנ"ע.
בראשונה יש להעיר דבהני תרופות שעומדים לבליעה שנתערבו בהם מאכ"א כבר הורה הגרמ"פ ז"ל, (אגר"מ ח"ב או"ח סי' צ"ב) דהם מותרים, שהרי יש בהם טעם מר מאד ונפסלו מאכילה לגמרי, וכתב הרמ"א (יו"ד פז:י) דכל שנפסל מאכילת אדם פקע ממנו איסורו. ורק יש מקום להחמיר לפי דברי התשו' נודבי"ק (יו"ד סי' כ"ו) שדייק מלשון הרמב"ם (פי"ד מאכ"א ה"י) שהוא ס"ל כר"מ בגמ' ע"ז (סז:), דכל שהיתה ראויה לאכילה מעיקרא ורק אח"כ נסרחה, לא פקע ממנו שם מאכ"א. ואף שדבריו אינם מוסכמים לגמרי שהרי כבר האריכו האחרונים בשיטת הרמב"ם. ועי' בתשו' מנחת ברוך (סי' מ') ובתשו' דבר יהושע [(אהרנברג) ח"ג סי' י"ט]. אבל הנה עדיין נראה להקל שהרי אף הנודב"י הסכים דכל מה שנפסל מאכילת הכלב שפיר פקע ממנו איסורו, שהרי כתב הרמב"ם (טומאת אוכלים ב:יח) לגבי טומאת אוכלין, "דאע"ג דמה שנפסל מאכילת האדם לא פקע ממנו השם אוכל, אבל מה שנפסל מאכילת הכלב שפיר פקע ממנו השם אוכל לגמרי ואינו מקבל טומאה." ותפסו כמה פוסקים דהני תרופות שהם עומדים לבליעה הוי אפילו נפסלו מאכילת הכלב. ולכן נראה יותר דאע"ג דאיתא בגמ' פסחים (מה:) דחמור חמץ בפסח משאר איסורים דלכו"ע בעי ג"כ נפסל מאכילת הכלב, אבל הרי יש להקל במקום שאין תרופות כשרות ליקח הני תרופות בפסח שנתערבו בהם חמץ שהרי נפסלו ג"כ מאכילת הכלב, והדברים עתיקים.
ואע"ג שכתב הרא"ש לפסחים (פ"ב סי' א') והשו"ע (או"ח תמב:ט) דאפילו מה שנפסל מאכילת אדם ואכילת הכלב אסור באכילה משום אחשביה, אבל זה אינו נוגע לנידון דידן מב' טעמים: א', שהרי כתבו כמה פוסקים, ועי' בתשו' אגר"מ (ח"ב או"ח סי' צ"ב) והחזו"א (או"ח סי' קט"ז אות ח') ועוד, דכל שהוא דרך רפואה אין בו משום אחשביה, ודלא כהתשו' שאגת אריה (סי' ע"ה). ב', אפילו את"ל דמה שהוא אוכל אותו לרפואה אסור משום אחשביה, הרי כתב בתשו' אחיעזר (חיו"ד סי' י"א אות ג') ובחזו"א (שם) ובתשו' הר צבי (יו"ד סי' פ"ג) דכל שהוא בתערובת לא שייך עליו אחשביה, שהרי דעתו ארפואה ולא אשאר התערובת.
והני טעמים הנ"ל שייכים אפילו במי שיש לו רק מיחוש בעלמא, אבל בחולה שאין בו סכנה הרי יש עוד צד להקל, שהרי בליעת הני תרופות הוי ג"כ שלא כדרך אכילה. ואיתא בשו"ע (יו"ד קנה:ג) ובש"ך (שם) דכל שהוא שלא כדרך אכילה מותר לחולה שאין בו סכנה. ויש להקשות ע"ז מהגמ' בפסחים (קטו:) דבלע מצה יצא, ולכאורה חזינן מכאן דגם בליעת תרופות חשיב כדרך אכילתן (ועי' בפת"ת יו"ד סי' קנ"ה סק"ו).
אבל נראה דזה אינו, שהרי כתב בתשו' מנחת שלמה (ח"א סי' י"ז) לחדש דזה רק במאכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול אז אמרינן דגם בליעה חשיב כדרך אכילה, אבל בדבר דלא חזי לאכילה ועומד רק לבלוע, וגם רק לחולים, שפיר חשיב לכו"ע שלא כדרך אכילה לבולעם, ומותר לחולה שאין בו סכנה.
ב) ובנוגע להני רפואות שעומדים לשתייה שבתחילת עשייתם עירבו בהם מאכ"א שנפסלו מאכילה, ורק אח"כ מערבים דברים מתוקים (שהם כשרים) כדי לייפות את טעמו, ועכשיו חזר המאכ"א להיות ראויים לאכילת אדם, יש לדון בכה"ג אי אמרינן דהמאכ"א שכבר נתערבו ונפסלו חוזרים לאיסורם או לא. והנה כבר פסק החוו"ד (סי' ק"ג ס"ק א') בזה דיש לחלק בסוגי דברים הפגומים, דדבר הפוגם כ"כ עד שנסרח גוף האיסור ונפסל מאכילת האדם, אינו חוזר לאיסורו שהרי פקע ממנו שם אוכל. אבל דבר שרק יש בו טעם מר חיצוני, ע"י שנתנו בו דברים המרים, ולא נסרח גוף האיסור עצמו, אז לא פקע ממנו השם אוכל ממנו, ואם שוב נתנו בו דברים מתוקים או הוציאו דבר המר ממנו ונעשה ראוי לאכילה שפיר חוזר לאיסורו,[‎1] וכ"כ ג"כ החזו"א (חאו"ח סי' קט"ז סק"ב). אולם בפ"ת (סי' פ"ז ס"ק כ"א) הביא מח' האחרונים בעצם חידושו של החוו"ד, דאף היכא שנסרח גוף האיסור ואח"כ תיקנו וחזר להיות ראוי לאכילת אדם, יש אחרונים דס"ל שהוא חוזר לאיסורו. אבל נראה להקל בזה שהרי כתב הגר"ע יוסף שליט"א בקובץ תושבע"פ (שנת תשנ"ג) דנקטו רוב האחרונים להקל בזה, דלאחר שנפסל שוב אינו חוזר לאיסורו, וכן נקטו הרבה פוסקים למעשה. ובהני דברים שנפסלו אפילו מאכילת הכלב נראה דלכו"ע אינו חוזר לאיסורו לעולם; וכ"כ בתשו' הר צבי, (שם) שהרי כבר הוכיח בתשו' נודב"י הנ"ל דמהרמב"ם נראה דהיכא שנפסל מאכילת הכלב בודאי פקע ממנו השם אוכל ואינו חוזר לאיסורו. וכ"כ ג"כ בתשו' חלקת יואב (חיו"ד סי' י"א) ע"ש.
[ועי' בחי' הגר"ח על הש"ס (סי' ת"ט) שכתב לחדש בדעת הרמב"ם דרק מה שהסריח מאיליו חשיב כנפסל מאכילת אדם אבל לא מה שפוגמים אותו בידים, אולם הרי לא משמע כן מהחוו"ד והחזו"א הנ"ל. וע"ע בזה במאמרו של מו"ר הגר"צ שכטר שליט"א, בקובץ מסורה (חוברת ה' עמ' ס"ו-ז') מש"כ בשם הגרי"ד בזה].[‎2]
ג) ובהני רפואות שיש בהם מאכ"א, שלעולם לא נפסלו מאכילת אדם, אז נראה דהיכא שיש ששים כנגדו יש להקל. ואף בהני מאכ"א שהם עבידי לטעמא ואין בטילים בששים, כגון כמה מיני 'פלייוערז,' לכאורה עדיין יש להקל היכא שמעצמו אין בו הכח ליתן טעם טוב לכל התערובת אלא בהצטרפות עם פלייוערז אחרים. וזה משום דהוי כזה וזה גורם, וכמש"כ הרמ"א (פז:יא) דכל שאין בו כח להעמיד מעצמו אלא בהצטרפות עם דברים אחרים, אינו אוסר משום דהוי זה וזה גורם, וכדאיתא במס' ערלה (ב:טו), "תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לקדירה, לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל, ונצטרפו ותיבלו מותר לכהנים."[‎3] ונראה דה"ה בנידון דידן, דהנה ברוב הפעמים אין בו כח של שום אחד מהפלייוערז ליתן טעם מעצמו לכל התערובת אלא בהצטרפות עם טעמים אחרים.
אולם היכא שמערבים בו מאכ"א שיש בו כח ליתן טעם מעצמו ואינו בטל, לכאורה יש לאסור הני רפואות. ומטעם זה, יש שהחמירו בכמה מיני 'סירופ' שמערבים בהם גליצערי"ן, שהרי הגליצערי"ן לפעמים נעשה משומן בהמות טריפות ונבילות, ונותנים אותו לרפואה משום שהוא נותן בו אריגה יותר חלקה (‎erutxet htooms), וברוב פעמים אע"פ שיש רוב כנגד הגליצערי"ן ברפואה, אבל עדיין אין בו ששים לבטלו.[‎4] והגליצערי"ן ג"כ טעמו מתוק ואינו מר כלל ולכן בעי ששים לבטלו וכל היכא שאין בו ששים יש לאסור התערובת. ואע"ג שג"כ מערבים בהני סירופים עוד דברים לחלק הרפואי של הסירופ, שיש בהם טעם מר ופוגמים את כל התערובת, ואולי עושה אותו לאינו ראוי לאכילת אדם. אבל עדיין אין להקל, שהרי עוד מערבים ג"כ פלייוערז מתוקים להני סירופים להסיר הטעם מר שלהם. א"כ לכאורה כל הסירופ לא הוי נפסל מאכילת אדם, וכל היכא שאין בו ששים כנגד הגליצערי"ן, יש שהחמירו לאסור כל הסירופ.
ד) אבל נראה להעיר על כמה צדדים להקל אף בזה. הטעם הראשון הוא משום שבמציאות, אע"פ שיש טעם מתוק קצת בהני סירופים מחמת הפלייוערז שמערבים בהם. אבל נראה שהם רק מכסים במקצת את הטעם המר של החלק הרפואי, וברוב פעמים טעמם של הני רפואות עדיין נשאר גרוע ביותר. ובשעת אכילתם וגם לאחר שתייתם, הני רפואות נותנים טעם מר בפיו ואולי דינו עדיין כנפסל מאכילת אדם. אולם הנה כתב הגרשז"א בתשו' מנחת שלמה (ח"א סי' י"ז; ח"ב סי' ס"ד) דטעם מר כזה לא הוי פגום כ"כ להיות נפסל מאכילת אדם אלא בעי טעם מר יותר חזק. שהרי קיי"ל בגמ' בכורות (ז.) דאסור לשתות מי רגלים של חמור, ולא חשיב כנפסל מאכילת אדם (ועי' רמב"ם וראב"ד בהל' מאכ"א ד:כ). ועוד שהרי כתב הרמב"ם (הל' טו"א י:ב) דמי האף מי האוזן ומי רגלים של אדם מכשירים לקבלת טומאה ולא חשובים כנפסלו מאכילת אדם, ולכאורה טעמם של הני רפואות לא הוי גרוע יותר ממי האף ומי האוזן או מי רגלים של חמור.[‎5]
אולם בלא"ה נראה דכל שאין אוכלים אותו מחמת שטעמו פגום, אע"פ שלא הגיע לדרגא של נפסל מאכילת אדם אפ"ה חשיב כאוכל שלא כדרך אכילה דאין רגילים לאכול מאכלים כאלו, ומותר לחולה שאין בו סכנה. וראיתי שנסתפק הפמ"ג בשפתי דעת (סי' ק"ג ש"ד ס"ק ד') בנידון זה, בהני דברים שנאכלים רק ע"י הדחק אי חשיב כשלא כדרך אכילה או לא, דאולי רק היכא שנתנו בו דברים מרים עד שאינו נאכל כלל חשיב כשלא כדרך אכילה, (אף היכא שלא הסריח גוף האיסור). אולם שוב מצאתי מנוח בתשו' דבר יהושע (ח"ג יו"ד סי' י"ט אות י"ט-כ') שהעיר על הפמ"ג בזה, דבתוס' ע"ז (יב:) איתא בהדיא דמה שרק נאכל ע"י הדחק הוי שלא כדרך אכילה ולא בעי שיהיה אינו נאכל לגמרי. ועוד כתב לדחות ספקו של הפמ"ג שהרי אכילה גסה דינו כשלא כדרך אכילה אע"ג שהוא נאכל ע"י הדחק, ולכאורה אין סברא לחלק בין היכא שהאדם האוכלו אינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, ובין היכא שהמאכל אינו ראוי אלא ע"י הדחק. אבל בזה י"ל דהכל לפי המציאות, דאם יעשו רפואות שבאמת יש להם טעם טוב כ"כ עד שטעמו הוי כשאר מאכלים הרגילים לאינשי לאוכלם אז ממילא אזלא לנו הקולא הנ"ל, וצריך לדון על כל נידון בפנ"ע. [ועי' בקובץ מסורה (חוברת י"ד עמ' צ"א) שהביא הר"ר דוד העבער שליט"א, בשם הגר"מ היינעמאן שליט"א, דאפילו מאכל שיש בו טעם טוב ורק שאין לו שום תועלת לקיום הגוף ג"כ חשיב כשלא כדרך אכילה אע"ג שטעמו אינו פגום כלל.]
ובענין אכילת מאכ"א שלא כדרך אכילה, כתב הש"ך (יו"ד סי' קנ"ה ס"ק י"ג) שהוא מותר אפילו למי שיש לו רק מיחוש בעלמא, אלא שאנו מחמירים לדעת החכמת אדם הו"ד ברכ"ת (ס"ק ט"ז), דאכילה שלא כדרך מותר רק לחולה שאין בו סכנה. אולם אפילו לדעת החכמ"א, הרי נראה להעיר דחולה שאין בו סכנה בהל' שבת היינו כמש"כ השו"ע (שכח:יז) שהוא נפל למשכב או שיש חולי בכל גופו. ושמעתי בזה כמה פעמים ממו"ר הגר"צ שכטר שליט"א, דנפל למשכב היינו כל מי שיש בו חולי או צער כעת שמונע אותו מלעשות דברים הרגילים לאינשי דזה הוי כאילו הוא נפל למשכב. וא"כ נראה דרוב החולים הלוקחים הני רפואות הוי שפיר בגדר חולה שאין בו סכנה במה שא"א להם לישון וכדומה. ועוד כתב בתשו' מנחת שלמה (שם) להסתפק אי הגדר לחולה שאין בו סכנה כאן הוי שוה עם הל' שבת, דדילמא אפילו מי שיש לו רק מיחוש בעלמא להל' שבת חשיב כבר כחולה שאין בו סכנה לענין שמותר לאכול מאכ"א שלא כדרך אכילה, וצ"ע בזה למעשה.
ה) ונראה להציע עוד טעם שני להקל בהני סירופים שיש בהם גליצערי"ן. דהרי ידוע לכל מאן דבעי דיש כמה מקורות לעשיית הגליצערי"ן, דיש שעושים אותו משומן בהמות נבילות וטריפות, וג"כ עושים אותו משומן של ירקות שהוא כשר, וג"כ עושין אותו מדברים שאינם מאכלים כלל (‎secruos laicifitra), שכנראה שהם ג"כ כשרים. ובחפשתי בזה נראה שזה הוי ספק שא"א לברר אי יש כאן רוב של אחד מהם, ומתי ישתמשו בגליצערי"ן האסורה ומתי ישתמשו בגליצערי"ן המותרת. והואיל והוא רק הוי ספק איסור דאורייתא, כתב הר"ר דוד העבער שליט"א, בקובץ מסורה (חוברת י"ד עמ' צ"ג) דמותר לבטלו ברוב לכתחילה, דספק איסורים מבטלים לכתחילה וכמש"כ הש"ך (סי' צ"ב ס"ק ח'), ע"ש.
אבל ג"כ יש לדון על הגליצערי"ן מפאת אחרת, משום שנראה שבעשיית הגליצערי"ן האסורה, הא הוי נשתנה לגמרי מהשומן בהמה שממנו לוקחים אותו. והרא"ש לברכות (פ"ו סי' ל"ה) הביא את דברי רבינו יונה דס"ל דבמאכ"א שנשתנו מותרים דהוי כפירשא בעלמא. דאע"פ שמתחילה היה מאכ"א, בתר השתא אזלינן ומותרת אפילו היכא שנותן טעם לשבח בהתבשיל, והרא"ש (שם) חולק עליו שאיסורו עדיין עליו. ובמשנ"ב (סי' רט"ז ס"ק ז') פסק דזה הוי כספיקא דדינא, ומחלקינן דבדינים דאורייתא אזלינן לחומרא ובדינים דרבנן אזלינן לקולא. וממילא אי הגליצערי"ן הוי בכלל איסור שנשתנה אולי יש להקל מפאת ס"ס: ספק אחד במציאות אי יש כאן הגליצערי"ן האסורה או הגליצערי"ן המותרת, ואפילו את"ל שנעשית מגליצערי"ן האסורה הרי הוי איסור שנשתנה.
אולם בגדר מה חשיב כנשתנה יש לדון קצת. ועי' בתשו' הר צבי (יו"ד סי' ק"ב) דבעי ב' תנאים להיות חשיב כנשתנה. בעי שישתנה בעצם הדבר לגוש אחרת, וכמו בשר שנתערב בדבש, שמטבע של הדבש להחליף את המעורב בתוכו שיהפך לגוש כמותו. אבל שינוי שהוא רק במראה ולא בעצם הדבר, כגון חטין שעשאן לקמח בודאי לא חשיב כנשתנה. ועוד בעי שישתנה בטעמו, שהרי איתא בגמ' ע"ז (כט:) דסתם יינם שנשתנה לחומץ לא פקע איסורו, וביאר מו"ר בס' בעקבי הצאן (עמ' קס"ז) בשם התשו' אמרי יושר (ח"ב סי' ק"מ) דלא חשיב כנשתנה הואיל ועדיין נשאר טעם חריפות של היין בו כשהשתנה לחומץ. והנה בנידון של הגליצערי"ן הרי שונה הוא בעצם מהותו מסתם שומן בהמה שבתהליך עשייתו הנקרא ‎sisolordyh הם מוציאים את הגליצערי"ן מהשומן, אבל עצמותו אין בו הדדית לעצם השמן שממנו הוציאוהו אותו.[‎6] ובזה שונה הוא במראיתו משמן, שהרי הגליצערי"ן נראה יותר כדבש משמן. ואף נשתנה טעם הגליצערי"ן מטעמו של השמן, שהרי גציצערי"ן יש בו טעם מתוק, ושמן אינו מתוק כלל. וא"כ שפיר נראה להציע דאולי הגליצערי"ן דידן שפיר חשיב כנשתנה ויש להקל עפ"י הס"ס הנ"ל, אבל צ"ע יותר בזה.
ועוד יש להסתפק במציאות עשיית הגליצערי"ן אי נפסל הוא מאכילה באמצע תהליך עשייתו או לא, דאת"ל שהוא נפסל מאכילה ורק אח"כ חזר להיות ראוי לאכילה עוה"פ בסוף תהליך עשייתו, אז לא בעי לכל הס"ס הנ"ל, שבכה"ג הרי כתב החזו"א (יו"ד סי' י"ב אות ז') דכל שנשתנה ונפסל מאכילה באמצע עשייתו לכו"ע הוי מותר דבודאי אין בו הצטרפות עם האיסור הראשונה. (ועי' בחי' הגר"ח הל' מאכ"א ג:יא בביאור הגמ' בתמורה דף ל"א ע"א.)[‎7] ואע"ג שבשעה שהוא נפסל מאכילת אדם הוא עומד לחזור ולהיות ראוי לאכילה עוה"פ, ובכה"ג לא חשיב כנפסל מאכילה שהרי איתא בגמ' בביצה (ז:) דשאור אסור בפסח אע"ג שהוא אינו ראוי לאכילה הואיל וראוי לחמץ בו עיסות אחרות. אבל כבר העיר בזה החזו"א (סי' י"ב אות ז', ד"ה יש לעיין) דזה לא דמי לנידון דידן, דשאני התם שכל מינו של השאור הוי עומד לכך ע"ש. (וע"ע בתשו' אחיעזר יו"ד סי' י"א אות ג'.)[‎8]
ו) ונראה להציע עוד צד להקל בנידון דידן. דהנה פסק הרמ"א (רס"י צ"ח) דבדין ביטול בששים אין נוהגים עכשיו לסמוך אטעימת קפילא. אולם הנה בדבר שאינו נותן טעם כלל וכלל, חידש הגרמ"פ בתשו' אגר"מ (ח"ב יו"ד סי' כ"ד) להקל דלא בעי ששים אפילו לדעת הרמ"א, דרק בעי ששים לבטל מה שהוא עכ"פ נותן טעם במקצת, דאמרינן מסתמא הוא נותן טעם עד ששים, אבל במה שאינו נותן טעם כלל, לא בעי ששים אלא סגי ברוב, וע"ש במה שהביא מהש"ך (סי' ק"ג ס"ק ב'). וא"כ היה נראה לומר דה"ה בנידון דידן דלא בעי ששים כנגד הגליצערי"ן אלא סגי ברוב, שהרי ברוב הני רפואות שיש בהם הגליצערי"ן ג"כ נותנים שמה הרבה מיני פלייוערז חזקים שמכסים לגמרי כל הטעמים האחרים בהתערובת חוץ מהני פלייוערז. ואולי בכה"ג נעשה הגליצערי"ן כדבר שאינו נותן טעם כלל דהוא במצב שא"א לבוא לידי נתינת טעם, ובכה"ג יש להקל בביטול ברוב ולא בעי ששים. א"נ י"ל באופן אחרת קצת, דמצטרף הני מיני מתיקה שמבליעים את טעם הגליצרעי"ן בכדי לבטלו, ובכה"ג סגי לזה במקום ששים, דרק בעי ששים כשהוא בתערובת עם מאכלים רגילים דאינם עבידי לטעמא כ"כ, אבל כשהוא בתערובת עם דברים אחרים שהם עבידי לטעמא ביותר ומכסים טעם המאכ"א מכל וכל, אולי זה עומד במקום ששים.
ורק יש מקום להחמיר לדעת רש"י לחולין (צח.) ד"ה בס', שס"ל דאף היכא שאין בו טעם של המאכ"א אפ"ה בעי ששים לבטלו, דדין ששים הוי דין בביטול ברוב, ואינו שיעור בנתינת טעם. ויש שהבינו שזה הוי כונת הרמ"א (צח:א) שכתב דאין אנו נוהגים בזה"ז לסמוך אטעימת קפילא משום דאנו חוששין לשיטת רש"י דלעולם בעי ששים, אבל הנה רוב האחרונים לא הבינו כן בדעת הרמ"א. ועוד הרי נראה דאף להמחמירים לדעת רש"י, זה אינו מעיקר הדין אלא בתורת חומרא, וא"כ במקום הדחק בודאי יש להקל. ובסניף זה להקל, הסכים על ידי בזה מו"ר הגר"צ שכטר, ומו"ר הגר"מ וויליג שליט"א.
ז) ובתורת עוד סניף להקל, נראה להעיר בדברי הגר"ש קולגר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' ר"ב) שכתב דחשאב"ס מותר לאכול רפואות שאין בהם אלא איסור חצי שיעור, דאיסור חצי שיעור קיל הוא מאיסורים דרבנן דמותר לחשאב"ס. [ועי' בתשו' יביע אומר (ח"ב סי' י"ב) בדבריו]. ועוד כתב הגרש"ק להקל שחצי שיעור בתערובת לא הוי אלא איסור מדרבנן, וכמש"כ הר"ש למס' טבול יום (ב:ג), והפר"ח (סי' תמ"ב) והמנחת כהן (שער התערובת ח"א פ"ד), ואע"פ שכתב הרמ"א (יו"ד קנה:ג) מדעת הרמב"ן בס' תורת האדם, דחשאב"ס אסור לאכול איסורים דרבנן. אבל במג"א (סי' שכ"ח ס"ק ט') חולק עליו וכ"ה בתשו' הרמ"א (סוס"י קכ"ד) שחשאב"ס מותר לאכול איסורים דרבנן, וא"כ ה"ה בהני ברפואות שיש בהם ח"ש בתערובת. ובתשו' מנחת שלמה (ח"ב סי' ס"ד) הביא הגרשז"א את דברי הגרש"ק הנ"ל כסניף להקל, ונראה דה"ה לנידון דידן דהוי עכ"פ סניף להקל. ובסיכום נראה דמי שהוא חשאב"ס מותר לשתות הני רפואות שטעמם פגומים בקצת, ואפילו מי שיש לו רק מיחוש בעלמא הבאנו צדדים להקל, ורק באתי להעיר והדבר צריך הכרע.

Halacha:

More from this:
    Comments
    0 comment
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today l'zecher nishmat דב בער בן שמעון and by Philip & Tamar Gross l’iluy nishmas their grandparents Rachel Leah bas Menachem HaKohen and Simcha Ben Tuvya whose yahrzeits are today and Thursday and in memory of Elaine Bienenfeld Silver z”l by her children and grandchildren