Sanofi HCP Wide

95 - כוונה בתפילה

Speaker:
Ask author
Date:
Jun 24, 2008
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
317
Comments:
0
 
כוונה בתפילה

איתא בגמ' (ל:) "א"ר יוחנן אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי, א"ל ר' ירמיה לר' זירא ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כוון דעתיה, א"ל חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עליה." וכתב הרא"ש (סי' כא) דמכאן משמע דמי שלא כוון דעתו לכל הפחות באבות צריך לחזור ולהתפלל. וביאור דבריו, דר' זירא משיב לר' ירמיה דבודאי ריו"ח דקדק בשמועתו, דר' ינאי התפלל ב' פעמים, א' לשחרית וא' למוסף, ולא התפלל ב' פעמים מפני שלא כיון דעתו בתפילה א'. והבין הרא"ש דע"כ קושית ר' ירמיה היתה דדילמא לא כיון דעתיה באבות (וכמו שפי' רבינו יונה), וכהא מסקינן בגמ' לקמן (לד:) דאף אם אינו יכול לכוין בכל התפילה, עכ"פ יכוין לבו באבות. וממילא משמע מדברי הגמ' בסוגיין דאילו לא היה מכוין דעתו באבות היה ניחא מה שהתפלל ב' פעמים.

שוב איתא לקמן בסוגיין "ר' חייא בר אבא צלי והדר צלי, א"ל ר' זירא מ"ט עביד מר הכי אילימא משום דלא כוון מר דעתיה, והאמר ר"א לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל, אלא דלא אדכר מר דריש ירחא וכו'." והק' מהרש"א דאמאי לא השיב ר' זירא לר' ירמיה כמו שאמר לר' חייא בר אבא דבודאי לא שייך שלא כיון ר' ינאי בתפילה הא', דהואיל ואמר ר"א לעולם ימוד וכו' מסתמא לא היה מתפלל אם לא היה יכול לכוין. ותי' המהרש"א בדוחק דצ"ל דבתחילה אכתי לא שמע ר' זירא הך דר"א.

וראיתי בס' משמרת מועד שתי' עפ"י מה שייסד הגר"ח ז"ל בספרו בגדר ענין כוונה בתפילה. דהנה כתבו התוס' (לד: ד"ה יכוין) דהך דינא דר"א דלעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוין וכו' מיירי באבות, דאין כוונה מעכבת אלא באבות. ולדבריהם באמת קשה קושית המהרש"א, דהא הך דינא דר"א וסברת ר' זירא דלעיל (לפי הבנת הרא"ש) תרוייהו מיירי בכוונה באבות.

אך מדברי הרמב"ם מבואר דב' עניני כוונה איתנהו בתפילה. שהרי כתב הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ד ה"א) דה' דברים מעכבים את התפילה, וא' מהן כוונת הלב. ושם (הט"ו) כתב "כוונת הלב כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו וכו'." ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דדין כוונה הוא על כל התפילה, ואילו בגמ' (לד:) מבואר דאין כוונה מעכבת בתפילה אלא באבות. וכבר תמה הלח"מ שם דאמאי לא דקדק הרמב"ם לומר שאין כוונה מעכבת אלא באבות.

אכן באמת אף הרמב"ם חילק בין אבות לשאר התפילה לענין כוונה. שהרי כתב (פ"י ה"א) "מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך." הרי מבואר דאין כוונת הלב מעכבת אלא בברכה ראשונה. ומקורו מדברי הגמ' לקמן (לד:), וכפי שציין הלח"מ שם. ומעתה צ"ע דאמאי לא חילק כן הרמב"ם לעיל. ונראה שזוהי כוונת הלח"מ לעיל שתמה על הרמב"ם שלא כתב דכוונה מעכבת רק באבות. כלומר, דמאחר שהרמב"ם בעצמו חילק כן לקמן בפ"י אמאי לא חילק כן לעיל בפ"ד.

וביאר בזה בחי' רבנו חיים הלוי הל' תפילה (פ"ד ה"א) דס"ל להרמב"ם דישנן ב' עניני כוונה בתפילה: הא', הוא כוונת פירוש המלים; והב', הוא כוונה שעומד בתפילה לפני ד', והוא מבואר בפ"ד (הט"ז) "כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה." ואין זה דין נוסף, דצריך להתכוין בשעת התפילה, אלא הוא מעצם התפילה, דכל שמתפלל ואינו רואה עצמו כעומד לפני ד' חסר בעיקר מעשה התפילה וחשיב כמתעסק בעלמא. והיינו מש"כ הרמב"ם דכל תפילה בלא כוונה אינה תפילה.

וכבר מצינו ב' עניני כוונה אלו גם בדברי השו"ע (סי' צח ס"א) דצריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו. אך השו"ע (סי' קא ס"א) כתב שאם אינו יכול לכוין בכל הברכות, אם כיון לבו באבות יצא. הרי משמע שלא חילק בין ב' סוגי כוונה אלו, אלא ס"ל דשניהם מעכבים רק באבות. [ומקור השו"ע הוא מהטור שם.] אבל הרמב"ם סובר דרק כוונת עומד בפני התפילה מעכבת בכל התפילה ולא רק באבות.

ועוד נפק"מ בין ב' סוגי כוונה אלו, דלדעת הרמב"ם צריך למוד עצמו לפני שמתפלל אם יכול לכוין שעומד לפני ד'. והיינו מש"כ דאם מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. וכתב הכס"מ שם דמקורו מגמ' עירובין דאם אין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל. ויתכן שהרמב"ם סובר דגם הך דר"א דלעולם ימוד אדם דעתו וכו' קאי אהך כוונה דעומד לפני ד'.

והכי נמי מסתבר אם נפרש דכל החילוק בין ברכה ראשונה לשאר התפילה אינו אלא לענין כוונת פירוש המלים, דאמאי צריך למוד דעתו אם יכול לכוין לפירוש המלים, הא אם יכול לכוין שעומד לפני ד', מסתמא יוכל לכוין לפירוש המלים. אלא ע"כ דר"א קאי אכוונה שעומד לפני ד', והיינו מאי דקאמר דצריך למוד עצמו אם יכול לכוין וכו', ולא קאמר אם יכול לכוין באבות (וכמו שדחקו התוס' לפרש בספ"ה), משום דכוונה זו שעומד לפני ד' מעכבת בכל התפילה.

[ועי' בטור (סי' קא) שכתב דצריך לכוין עכ"פ באבות, דאמר ר"א לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין באבות יתפלל. והעיר הב"י דאין תיבות אבות מדברי ר"א, אלא דמאחר שמוכרחין לפרש כן בדבריו, לפיכך כתב הטור כאילו אמר כן להדיא. ובאמת לפי הבנת הגר"ח בדעת הרמב"ם קאי ר"א על כוונה בכל התפילה וכמו שנתבאר.]

ומעתה ניחא דברי ר' זירא, דבתחילה קאמר ר' ירמיה דדילמא ר' ינאי התפלל פעמים מפני שלא כיון כראוי בפירוש המלות באבות. ועל זה השיב ר' זירא חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עליה. כלומר, דבודאי גברא רבא כיון בפירוש המלות דדבר קל הוא. [והוא דלא כפירוש רש"י שכתב דמסתמא ר' יוחנן שהוא גברא רבא דקדק כראוי במה שראה דר' ינאי התפלל פעם ב' משום מוספין.]

ומש"ה לא הק' ר' זירא לקמן מהא דפירוש המלות. אלא הוא הק' לר' חייא בר אבא דאולי התפלל פעם ב' מפני שלא התכוין כראוי שעומד לפני ד', וזה דבר יותר קשה לעשות, למנוע טירדת המחשבה בכל השמו"ע. ומה שלא הק' כן לעיל אולי היינו מפני שהבין דמסתמא ר' יוחנן ראה ר' ינאי מפנה את לבו קודם התפילה, ולכן לא השיב אלא מכוונת פירוש המלות שא"א לידע מזה. אבל במעשה דר' חייא בר אבא אולי ר' זירא לא ראה אותו בתחילה, ולכן הק' לו על כוונת עומד לפני ד' המעכבת בכל התפילה.

Gemara:

References: Berachot: 30b 

More from this:
Comments
0 comment
Leave a Comment
Title:
Comment:
Anonymous: 

Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today for a refuah shleimah for Yehuda Baruch Noam ben Tova Batya betoch shar cholei Yisrael and by the Cohen, Kraut and Silver families in memory of Elaine Bienenfeld Silver z”l and by the Polinsky family in memory of Leslie Lefkowitz, Zev Ben Yehoshua, for his 16th Yahrzeit