04 - שיטת הרמב"ם בשותה שמן זית

Speaker:
Ask author
Date:
December 26 2007
Language:
Hebrew
Downloads:
2
Views:
723
Comments:
0
 
שיטת הרמב"ם בשותה שמן זית

א) איתא בגמ' (לה:) "גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' שמן זית מברכין עליו בפה"ע. היכי דמי אילימא דקא שתי ליה, אוזוקי מזיק ליה, דתניא שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש. אלא דקא אכיל ליה ע"י פת, אי הכי הויא ליה פת עיקר והוא טפל וכו', אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון וכו' הב"ע בחושש בגרונו."

והיה אפשר לפרש דאוזוקי מזיק ליה היינו שאינו נהנה כלל מן השמן כששותהו לבד. [וכמו גבי מעילה בהקדש, שהאיסור הוא ליהנות, כמו"כ בתרומה חייב חומש על ההנאה, ובלא הנאה ליכא חיוב חומש, וגם ליכא חיוב ברכה.] ואמנם כך פי' המאירי וז"ל "אינו מברך כלל, שאין כאן שום הנאה ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגוף." וכ"כ הריטב"א "ולא חשיבא הנאה כלל". וכ"כ המכתם דאזוקי מזיק ליה "ולא מתהני מיניה כלל". וצ"ל שהכוונה היא דאף אם נהנה מ"מ ההיזק הוא כ"כ גדול שאין ההנאה נחשבת לכלום.

אמנם רש"י פי' דאי שתי ליה לשמן לבד "אוזוקי מזיק לגופיה, ואין זו אכילה שטעונה ברכה, דגבי ברכה ואכלת כתיב." [ואע"ג דהך קרא כתיב לגבי ברכה אחרונה מ"מ ס"ל לרש"י דיש לסמוך לו גם ברכה ראשונה. ומעין זה כתב הכס"מ בהל' ברכות (פ"א ה"ב) לגבי מטעמת, דלדעת הרמב"ם אף אם בולע אי"צ לברך בפחות מרביעית משום דאין לו כוונת אכילה ובכה"ג לא הוי בכלל "ואכלת".] ומה"ט האוכל שמן של תרומה משלם את הקרן ולא את החומש מפני שאינו אלא מזיק בעלמא, ולגבי אכילת תרומה כתיב "ואיש כי יאכל קודש" פרט למזיק. ומזה שלא כתב רש"י שלא נהנה מן השמן משמע דס"ל לא מפני שאינו נהנה כלל מן השמן, אלא משום דעפ"י דין לא חשיב כאכילה, דהוי כאכילה שלא כדרכו. ומעין זה פי' רבינו יונה (כה. סוף ד"ה ומאי) "שאין זה דרך הנאה". ונראה שכוונתו למש"כ רש"י דכל אכילה שלא כדרך הנאה לא מיקרי אכילה עפ"י דין, וממילא אינו מברך אע"פ שנהנה.

והנה מדברי רש"י משמע שהשותה שמן לבד אינו מברך עליו כלל הואיל ולא חשיב אכילה. וכ"כ רבינו יונה שם שאם שותה שמן לבד אינו מברך עליו כלל. וכן פסק בשו"ע (סי' רב ס"ד). אמנם הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ח ה"ב) כתב "אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו (פי' אף אם אכלו ע"י אניגרון) מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן." ולכאורה צ"ע דאמאי יברך שהכל, הא מדברי הגמ' משמע דהיכא דמזיק ליה לא מברך עליו כלל [דממ"נ אם נהנה יברך כרגיל, ואם לא נהנה לא יברך כלל]. וכן תמה עליו הטור (סי' רב).

וכתב הב"ח שם (ס"ד, עמ' רצז ד"ה ומ"ש) דסבר הרמב"ם דכיון דנהנה בשעה דקא שתי ליה צריך לברך שהכל. ומשמע שהבין דשמן מזיק לבסוף אך בתחילה נהנה ממנו, ולפיכך חייב לברך עליו שהכל מפני שנהנה בתחילה. אמנם מלשון הרמב"ם לא משמע הכי, שהרי הוא כתב בפירוש דה"ט שאינו מברך בפה"ע מפני שלא נהנה מטעם השמן, והיאך אפשר לומר דס"ל להרמב"ם שנהנה בתחילה מן השמן.

ועיי"ש בכס"מ שביאר שהרמב"ם מפרש דמאי דאמרינן אי דשתי ליה אוזוקי מזיק ליה לא בא אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בפה"ע [דהיינו שפי' דברי הגמ' באופן ג'], אבל כיון דעכ"פ הוא נהנה חייב לברך. ולכאורה צ"ע, שהרי הרמב"ם בעצמו כתב שלא נהנה בטעם השמן, והיאך כתב הכס"מ שנהנה מן השמן.


ב) ונראה ליישב [ומעין זה כתב באגלי טל (טוחן סי' סב אות ב-ג), ובאבנ"ז (או"ח סי' קכד אות ג')] דישנן ב' מיני הנאה: הנאת גרונו (דהיינו הנאת הטעם), והנאת מעיו. ומאי דאמרינן בגמ' דשמן מזיק לאדם פירוש הדבר לא שמזיק לו במעיו אלא שכואב לו בחיך מפני שטעמו רע. כלומר, דאין לו הנאת גרון (דהיינו הנאת החיך). אבל לעולם בודאי נהנה במעיו ע"י אכילת השמן, וכדמוכח מהא דאמרינן בגמ' לעיל דמשחא מיזן זיין (sustains). ואף אם יאכל הרבה שמן דבודאי יזיק לו במעיו, מ"מ גם יהנה ממנו מפני שהוא מיזן זיין. [וכל זה דלא כדעת המאירי שהשותה שמן זית לבדו אינו נהנה כלל, ולכאורה הוא יצטרך לפרש דמאי דאמרינן דשמן מיזן זיין היינו רק כשאוכלו ע"י אניגרון.]

ונראה שזוהי כוונת הרמב"ם דהואיל ואינו נהנה בטעם השמן, פירוש הדבר שאין לו הנאת גרון, ממילא אינו מברך עליו בפה"ע, אך הואיל ויש לו הנאת מעיו חייב לברך שהכל. אלא דזה גופא צ"ע, דאם איתא דהנאת מעיים חשיבא הנאה א"כ יברך בפה"ע, ואם לא חשיב הנאה בלא הנאת גרון אמאי יברך אפי' שהכל.

ונראה לומר בביאור הדבר דיש לעיין בגדר המחייב בברכה ראשונה. דהנה מבואר בגמ' (לה.) דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. אך לכאורה צ"ע, דא"כ אמאי אינו חייב לברך אם סך שמן על בשרו, הרי נהנה מן השמן, ואם סך בשמן של ערלה חייב. וצ"ל שחכמים לא תיקנו ברכה ראשונה אלא על אכילה ושתיה. כלומר, דלעולם המחייב בברכה ראשונה אינו הנאה אלא הנאה בדרך אכילה ושתיה. ומה"ט אין מברכין על סיכת שמן.

והיה נראה לומר דמה"ט לא רק שאין מברכין על הסיכה, אלא ה"ה נמי אין מברכין על כל אכילה ושתיה שלא כדרכו משום דכלל הוא בכל התורה כולה דאכילה ושתיה שלא כדרכו לא שמה אכילה ושתיה. וכ"כ הרמב"ם בהל' מאכ"א (פי"ד ה"י) "כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנייה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה." הרי דכל היכא דכתיב אכילה לא חשיב אכילה אלא כדרכו. ואפשר לומר דמאחר שלא תיקנו חכמים ברכת הנהנין אלא על הנאה בדרך אכילה ושתיה, מ"מ כל שנהנה שלא כדרכו אינו מברך. ונראה שכך סוברים רוב ראשונים שהשותה שמן לבד אינו מברך עליו כלל, דזה לא חשיב אכילה כדרכו.

אמנם הרמב"ם סובר שב' תקנות תיקנו חכמים בברכת הנהנין [הר"צ שכטר שליט"א בספרו בעקבי הצאן (סי' ו אות ב') העלה מעין זה לגבי השותה שמן, אך לא בדעת הרמב"ם] – א', על אכילה כדרכה, דהיינו אכילה גמורה, מברכין ברכה מפורטת הראויה לאותו דבר כגון בפה"א ובפה"ע וכו'; וב', על אכילה שלא כדרכה, אין מברכין ברכה מפורטת הואיל ולא חשיב זה כאכילה עפ"י דין, אבל מ"מ מברכין עליו שהכל הואיל ועכ"פ נהנה הוא בדרך אכילה ושתיה, ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. [כלומר, שנחלקו רש"י והרמב"ם אי מיקרי הנאה בדרך אכילה ושתיה רק אם עפ"י דין חשיב כאכילה ושתיה (דהיינו אם אוכל או שותה כדרכו), או אף אם אוכל ושותה שלא כדרכו, דכל שבולע נחשב כאוכל ושותה במציאות אף אם עפ"י דין לא חשיב כאוכל ושותה, אלא דהואיל ולא חשיב כאוכל ושותה עפ"י דין ממילא אינו מברך ברכה המפורטת.]

וכבר מצינו סמוכין לכך בדברי הראשונים, דמברכין שהכל על הנאה אף כשאינו אוכל ושותה עפ"י דין: א', עי' בתוס' לקמן (מג. ד"ה ועל ההדס) שכתבו דאם אינו יודע אם הבשמים שלפניו הם ממין עץ או ממין אדמה י"מ שמברך שהכל דעל כולן אם בירך שהכל יצא. והעיר הרצ"ש שם דמזה מבואר שיש לברך שהכל על הנאה אף אם אינו אוכל ושותה עפ"י דין. ומה שאין מברכין על סיכת שמן צ"ל דהיינו מפני שסיכה אינה הנאה בדרך בליעה (הכנסה לתוך הגוף), אבל בריח שמכניס הריח לתוך גופו זה כבר חשיב כעין אכילה ושתיה, וממילא מברכין עליו. ועי' במ"ב (סי' רטז ס"ק יג) שהביא מח' אחרונים בזה, ולדעת המגן גבורים אינו יוצא בברכת שהכל מפני שלא תיקנו ברכת שהכל אלא על אכילה ושתיה. אמנם נראה שאף הוא יכול להודות ליסוד הנ"ל שמברכין שהכל על הנאה באכילה שלא כדרכה דיתכן שזה חשיב כהנאה בדרך אכילה ושתיה וכמו שנתבאר, ורק על ריח שאינו אכילה ושתיה כלל לא מברכין שהכל עליו.

ב', רבינו יונה (כז: בדפי הרי"ף ד"ה אני) כתב דעל אכילה פחות מכשיעור אין לברך אלא שהכל כדי שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה, ודלא כתוס' (לט.). [ובב"י (ריש סי' רי) הביא בשם הכל בו שעל פחות מכשיעור אינו מברך כלל.] הרי להדיא דס"ל לרבינו יונה שנאמרו ב' תקנות בברכה ראשונה – על אכילה גמורה מברך ברכה מפורטת, ועל אכילה פחות מכשיעור, דעפ"י דין לא חשיב כאכילה גמורה, ומה"ט אין לוקין עליו משום מאכ"א [עי' בחולין (קב.) דאבר מן החי צריך כזית משום דאכילה כתיבה ביה, וכן במכות (יז.) דאוכל טבל אינו לוקה אלא בכזית לרבנן דר"ש], מברך רק שהכל. ואע"ג דלא קיי"ל הכי אלא אף על אכילה פחות מכשיעור מברכין ברכה מפורטת יתכן דהיינו משום דסבירא לן דכל שאוכל כדרכו שפיר חשיב אכילה גמורה לענין ברכות, ורק חסרון בעצם האכילה מגרע הברכה.

ונראה דלפ"ז יתבארו היטב דברי הרמב"ם. דמש"כ שהשותה שמן לבד אינו מברך בפה"ע מפני שאינו נהנה מטעם השמן, כוונתו דאין לו הנאת גרון (פי' הנאת החיך) שהרי השמן מזיק לו בטעמו, וממילא הוי אכילה שלא כדרכה דלא חשיב אכילה, ולא תיקנו חכמים ברכות מפורטות כמו בפה"ע אלא על מעשה אכילה ושתיה עפ"י דין. אבל מ"מ הואיל ועכ"פ נהנה הוא במעיו שפיר יש לברך שהכל, דעל כל הנאה דרך אכילה ושתיה תיקנו חכמים לברך ברכת שהכל, אף אם אינו עושה מעשה אכילה ושתיה עפ"י דין.

Gemara:

Collections: Rabbi Koenigsberg: Brachos 2007

References: Berachot: 35b  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by the Goldberg and Mernick Families in loving memory of the yahrzeit of Illean K. Goldberg, Chaya Miriam bas Chanoch