03 - ברכת בפה"ג על מיץ ענבים

Speaker:
Ask author
Date:
December 26 2007
Language:
Hebrew
Downloads:
5
Views:
274
Comments:
0
 
ברכת בפה"ג על מיץ ענבים

א) איתא בגמ' (לה:) "חוץ מן היין וכו', מ"ש יין אילימא משום דאישתני לעילויא אשתני לברכה, והרי שמן דאשתני לעילויא ולא אשתני לברכה וכו'. אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד וכו'. ומי סעיד כלל והכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד, נהמא הוא דסעיד חמרא לא סעיד, אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח. אי הכי נבריך עליה ג' ברכות, לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה."

והנה ממסקנת הגמ' משמע דה"ט דמברכין בפה"ג על היין משום דסעיד ומשמח. וכ"כ רבינו יונה (כה. בדפי הרי"ף ד"ה שמן) "דחמרא משום דסעיד ומשמח קובע ברכה לעצמו". וכ"כ הריטב"א בהל' ברכות (פ"א ה"כ) "שהיין ברכתו בפה"ג וכו' מפני שהוא חשוב וסועד ומשמח ונשתנה לעילוי גדול." וכן נקט המ"ב בפשיטות (סי' רב ס"ק ב). ומאי דלחם קובע ברכה לעצמו אע"פ שאינו משמח, י"ל דהואיל וקבעי אינשי סעודתייהו עלויה כמבואר בהמשך הגמ', ממילא חשיב טפי אע"ג דלא משמח.

ומעתה היה נראה לומר דלכאורה א"א לברך בפה"ג על מיץ ענבים, שהרי מיץ ענבים אינו משמח. והכי מבואר בגמ' סנהדרין (ע.) "תנן התם ערב ט"ב לא יאכל אדם ב' תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ותנא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו, בשר מליח עד כמה אמר ר' חנינא בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים, ויין מגיתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס." ופי' רש"י שם דכל זמן שהבשר לא עבר זמן אכילת שלמים עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מליח ומשמח את הלב, אבל בתר הכי מליח הוא, ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס היינו כל זמן שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ. הרי מבואר דעיקר האיסור הוא לאכול בסעודה המפסקת דברים המשמחים את הלב, ויין מגתו (שהוא מיץ ענבים שלא נעשה ליין) אינו משמח. וא"כ היה נראה לפי מסקנת הגמ' בסוגיין דאין לברך בפה"ג על מיץ ענבים, שהרי אינו משמח. [וכבר העיר הגרצ"פ פראנק במקראי קודש (פסח ח"ב עמ' קל) דמדברי רש"י בב"מ (סו:) מבואר ד"יין ישמח" היינו שמשכר, ומה"ט כלל אף שכר בהך קרא ד"יין ישמח".]

אך קשה, דהא איתא בב"ב (צז:) "אמר רבא סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום." הרי משמע דאף לכתחילה אפשר לקדש על יין מגתו דהיינו מיץ ענבים. ואילו בגמ' פסחים (קו.) מבואר ד"זכור את יום השבת לקדשו" פירושו "זוכרהו על היין" [ולדעת התוס' שם אין זה אלא מדרבנן, ודלא כרש"י ריש נזיר שהוא מה"ת]. ואם אין מברכין בפה"ג על מיץ ענבים היאך אפשר לקדש עליו לכתחילה, הא אינו בכלל יין. [ולא מסתבר דכוונת רבא היא דמקדשין עליו מדין חמר מדינה, חדא דכל דין חמר מדינה לא נאמר אלא כשאין היין מצוי ורבא לא חילק בזה, ועוד דדעת הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ט הי"ז) היא שאין מקדשין על חמר מדינה כלל אלא רק מבדילין.]

ובאמת היה נראה ליישב דמרהיטת לשון הגמ' משמע דאף בלא הך טעמא דמשמח ניחא מאי דחכמים קבעו ברכה מיוחדת על היין משום דסעיד. דלכאורה עיקר קושית הגמ' מדכתיב ויין ישמח לבב אנוש הוא דלא מצינו שיין סעיד אלא רק משמח. וכן פי' רש"י שם (ד"ה והכתיב) "משמע אבל יין אינו אלא משמח, ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח, אבל יין סועד ומשמח." ומשמע שהגמ' באה רק לתרץ דיין גם סועד ולא רק משמח. וא"כ שפיר מצינן למימר דלעולם אף אם אין היין משמח, מ"מ הואיל והוא סועד שפיר מברכין עליו בפה"ג. [ולפ"ז ניחא בפשיטות מה שהקשינו דאם יין קובע ברכה לעצמו רק מפני שהוא סעיד ומשמח, אמאי פת קובע ברכה לעצמו אם אינו משמח, דלעולם כל דבר שהוא סועד קובע ברכה לעצמו.]

וראיתי בס' שלמ"נ (סוף סי' י, עמ' לג) שהעיר דבתשו' גינת ורדים (או"ח כלל א' סי' יט) כתב כן להדיא, וז"ל "והטעם שנשתנה היין בברכתו יותר מן השמן וכו' משום דהיין אשתני לעילויא, שכיון שנעשה יין ניתוסף בו עילוי גדול דמסעד סעיד כמו הפת." הרי להדיא דמברכין בפה"ג על היין רק משום דסעיד ולא משום דמשמח. אמנם שאר הפוסקים לא הבינו כך, ולדידהו הדרה קושיא לדוכתה דהיאך אפשר לברך בפה"ג ולקדש על מיץ ענבים.


ב) וכתב הגרש"ז במנחת שלמה (סי' ד ד"ה הן, וכיון) דכיון דמיץ ענבים ראוי להיות שכר שמשמח ומשכר, לפיכך אף שעכשיו אינו משמח מ"מ מברכין עליו בפה"ג הואיל ועכ"פ ראוי הוא לשתיה ולא נשתנה לגריעותא. וכן מבואר ברשב"ם לב"ב (צז: ד"ה יין) דיין קוסס שהוא יין הנמכר בחנות (פי' שהתחיל להחמיץ) פסול לגבי מזבח משום דלא הוי שכר "ולא ראוי להיות שכר כיין מגתו דסופו מיהא להיות שכר." הרי להדיא דה"ט דיין מגתו חשיב כשכר משום דסופו להיות שכר. ואע"ג דהתם קאי לענין נסכים, מ"מ נראה דה"ה לענין ברכה.

אך צ"ע דמיץ ענבים שלנו הוא מפוסטר, ולאחר תהליך הפיסטור שוב אינו ראוי להיות משכר ומשמח, דהוי כמבושל ולעולם לא יהפך ליין. [עי' באג"מ (יו"ד ח"ג סי' לא) שכתב דפיסטור חשיב כבישול אף אם אינו מגיע אלא ל165°, ושוב אין בו משום מגע עכו"ם, דכל שהגיע ליד סולדת בו חשיב כמבושל, וכ"כ גם בתשו' אחרת (יו"ד ח"ב סי' נב), אלא ששם העלה דשיעור יס"ב הוא 175° לחומרא.] וא"כ לכאורה היה מסתבר דעל מיץ ענבים שלנו המפוסטר אין לברך אלא שהכל ואין לקדש עליו, ולא דמי לסוחט אדם אשכול ענבים. ואמנם בס' שבות יצחק הל' פסח (סי' יא אות ג') הביא בשם הגרי"ש אלישיב דאין לברך בפה"ג על מיץ ענבים מפוסטר הואיל ושוב אין בכחו לתסוס. וע"ע בס' "וזאת הברכה" (בירור הלכה סי' לד).

ותי' הגרש"ז שם (ד"ה הן) דכיון דמיד כשנסחט כבר חל עליו שם יין לענין קידוש וברכה, לכן שפיר נשאר בברכת בפה"ג אף לאחר שנעשה מבושל או מפוסטר, כיון שגם עכשיו טוב הוא לשתיה (דלא אישתני לגריעותא), לאפוקי יין קוסס שנתקלקל ועכשיו אינו כ"כ טוב לשתיה.

ושמעתי עוד דאפשר ליישב [ושוב ראיתי שכך תי' גם השלמ"נ (סי' י אות ג')] דמאי דמברכין בפה"ג על מיץ ענבים אין זה מפני שראוי להיות שכר בפועל, וכדמשמע מלשון הרשב"ם, אלא מפני שקבעו חז"ל דהואיל ויין הוא סועד ומשמח, ממילא כל שהוא ממין זה (דהיינו מה שיוצא מן הענבים) מברכין עליו בפה"ג אע"פ שאינו סועד ומשמח (ואף אם אינו ראוי להיות סועד ומשמח).

וכך משמע קצת מלשון הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ח ה"ב), דז"ל "הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחילה שהכל וכו' חוץ מן הענבים והזיתים, שעל היין הוא מברך בתחילה בורא פרי הגפן וכו'." ומדקדוק לשונו משמע שמברכין בפה"ג על מה שנסחט מן הענבים, ויין נקרא מה שנסחט מן הענבים. דאם איתא דאינו מברך בפה"ג אלא על יין המשכר ולא על יין מגתו, לא הו"ל למימר דעל מה שנסחט מן הענבים אין מברכין שהכל, דלא פסיקא ליה מילתא, אלא הו"ל להזכיר הטעם שמברכין בפה"ג על היין מפני שהוא סועד ומשמח, ומזה היינו יודעים שאין מברכין בפה"ג על כל מה שאינו משמח. ומזה שלא כתב הכי משמע קצת דס"ל דכל דבר שהוא ממין היין, דהיינו מה שנסחט מן הענבים, אינו מברך עליו שהכל הואיל ויש דבר הנסחט מן הענבים (דהיינו יין) שהוא סועד ומשמח.


ג) אלא שיש להוסיף דכל טעמים אלו לא יועילו למיץ ענבים משוחזר (דהיינו שנעשה מרכז מיץ ענבים – concentrate), דהואיל והוציאו את המים המעורבים ביין מצד הטבע, ואח"כ הוסיפו מים אחרים לתוך התמצית, י"ל דאותם מים אין דינם כיין, וא"כ רוב המשקה (אפי' יותר מב' שליש) לא הוי יין. ואע"ג דלגבי יין אמרינן שנשאר דין יין גם כשהוסיפו הרבה מים אפי' יותר מרוב י"ל דהיינו רק כשמערבים מים ביין ממש, משא"כ במיץ ענבים שהוא יין מגתו דלא חשוב לגמרי כיין, אלא מפני שיש בכוחו להיות משכר, א"כ מסתבר דרק מה שיצאו ממש מהענבים נקראו יין ולא מים שהוסיפו אח"כ שיש להם טעם מיץ ענבים.

ומה"ט אין להקשות מהא דאמרינן בב"ב (צו:) דכל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא (פי' דבלא מזיגה של ג' חלקים מים לחלק א' יין לא חשיב יין), דהתם מיירי ביין המשכר דיש לו דין יין גמור, ולכן יש אף למים הנותנים עליו דין יין, משא"כ במיץ ענבים שאין לו דין יין גמור, א"כ אין למים דין יין כשיש להם רק טעם מיץ ענבים. ועוד דדרכו בכך למזוג היין במים וא"כ הרי המים נחשבים כחלק מן היין משא"כ במיץ ענבים שהוציאו מים מתוכו.

Gemara:

Collections: Rabbi Koenigsberg: Brachos 2007

References: Berachot: 35b  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by the Goldberg and Mernick Families in loving memory of the yahrzeit of Illean K. Goldberg, Chaya Miriam bas Chanoch