שעטנ"ז ג"ץ

-א-

אם התגין הם מגוף האות

א. מנחות (כט:) שעטנ"ז ג"ץ, עי' מרדכי ריש גיטין שי' ריב"א דאפי' בגט צריך תגין וראייתו משבת (קה.) הא דבעי זיוני כו' דאי"ח משום כותב אם לא תייג האות שצריכה תגין. ושי' סה"ת דבגט אי"צ תגין וגם אין ראוי לתייג שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים וההיא דשבת הא דבעי זיוני כו' מפרש הא דרוצה לזיין וכגון בס"ת דצריך תגין או אפילו שלא בס"ת אם רוצה לתייג אי"ח כל זמן שלא תייג, הא דלא בעי זיוני שאינו כותב בס"ת ואינו רוצה לתייג וחשיב אות בלא תגין וחייב.

ובמרדכי הל' ס"ת תתקנ"ג כתב בשם סמ"ק דאי"צ תגין אלא קרנות האות הם במקום תיוג והגמ' שבת הא דבעי זיוני ע"כ יפרש כהריב"א דאות שצריכה קרנות אי"ח עד שיעשה כן.

ולשי' ריב"א מבואר שהזיונים הם מעיקר צורת האות, גם לדעת סה"ת לכ' לא פליג ע"ז דאם לא כן אפילו רוצה לתייג למה פטור עד שיתייג הא נגמרה האות וע"כ שגמר האות ע"י התיוג וכשרוצה לתייג לא נגמרה האות עד שיתייג [ולכן לא דמי לכותב שם משמעון דחייב] ומה שחייב בלא תיוג כשאינו רוצה לתייג משום שעכ"פ גם בלא תיוג אף ששינה בצורת האות אבל לא נשתבש צורתה לגמרי וכשר. והנה הב"י סי' ל"ו דייק דדעת סה"ת דאפילו בדיעבד מעכב בסת"ם אם לא תייג וצ"ל דחולק על הרא"ש בתשובה מובא בטור הל' תפילין, שצורת האות אינה מעכבת כל זמן שלא עשה היי"ן חיתי"ן, והיינו ע"כ כשלא נשתבש צורת האות לגמרי. ודעת סה"ת צ"ל דבסת"ם צורת האות מעכבת, אבל לא בגט.

[וכיון שמוכרחת דעת הריב"א וסה"ת שהתגין הם חלק מצורת האות יק' א"כ מה שאל משה כשראה להקב"ה קושר כתרים להאותיות מי מעכב על ידיך הא התיוג הוא מצורת האות. ולכ' היה אפש"ל דאיה"נ וקאי אהני זיוני דשימושא רבא וכיו"ב דכתב הרא"ש הל' תפילין בסופו שאינם התגים הקטנים של שעטנ"ז ג"ץ אלא תגים גדולים כעין מקלות וכ"כ בסה"ת ועי' לק' נבאר אי"ה שהתגים הקטנים דשעטנ"ז ג"ץ הם מצורת האות משא"כ התגים הגדולים דשימושא רבא הם דבר נוסף על האות וא"כ י"ל ששאלת משה היתה על אותם התגים.

ובלא"ה צ"ל כן לשי' הרמב"ם דליכא תגים אחרים כלל זולת התגים דשימושא רבא וכיו"ב במקומות מסויימים עפ"י המסורה עיין בהגר"א סי' ל"ו סע' ג' (והסוגיא דשבת עיין לק' מש"נ איך יפרנסנה הרמב"ם).

אבל במרדכי לא משמע כן עיין במרדכי כאן אחר שהביא שי' הסמ"ק דקרנות האותיות הם הזיונים הק' מהמעשה דמשה שהיה הקב"ה קושר כתרים לאותיות ותי' דמיירי בתגים גדולים שבשאר אותיות דהיינו בכיוצא דתגין דשימושא רבא, עוד תי' דמיירי בתגין דה' וק' ע"ש, עכ"פ מבואר דרק לשי' הסמ"ק צ"ל כן, אבל לאינך שיטות דבשעטנ"ז ג"ץ יש תגין ממש המעשה דמשה מתפרש בתגין דשעטנ"ז ג"ץ וק' כנ"ל וצ"ע.]

ב. וע"ע בר"ן פ"ב דמגילה כתב דמגילה אי"צ תגין והביא ראיה ממ שהיה הקב"ה יושב וקושר כתרים כו' דמגמ' זו משמע שאין התגין מעצם צורת האות אלא דבר נוסף ומיוחד לס"ת. ובבהגר"א תרצ"א סע' ב' הק' ע"ז מהגמ' שבת הנ"ל דאי"ח משום כותב בשבת עד שיתייג ע"ש. ולכ' מאי קושיא שמא הר"ן מפרש כסה"ת שרק אם רוצה לעשות תגין הוא דאי"ח עד שיעשה תגין, והגר"א עצמו מביא דברי סה"ת בסי' ל"ו. אבל הוא כנ"ל דאף לשי' סה"ת מוכח שהתגין הם מצורת האות, אף שאינם מעכבים זולת בס"ת, כי אם אינם מצורת האות לא היה פטור בשבת אם לא תייג אפילו אם רוצה לתייג.

ולדעת הר"ן קשה סוגיא דשבת וכקו' הגר"א.

ג. והנה הרמב"ם ס"ל דלא בכל שעטנ"ז ג"ץ צריך תיוג רק בכיוצא דהנך דנמנו בשימושא רבא עיין בבהגר"א או"ח סי' ל"ב סע' ג' מדייק כן בדעת הרמב"ם וא"כ לכ' לדידיה אי"ז ענין לצורת האות כלל ויקשה טובא איך יפרנס סוגיא דשבת הנ"ל הא דבעי זיוני כו'. ולכ' אפש"ל דלהרמב"ם ג"כ הוא מצורת האות היינו דבאה ההלכה באותם המקומות שצריך לשנות צורת האות וכמו האותיות מלופפות שהזכיר הרמב"ם בפ"ז ה"ח, וסוגיא דשבת מפרש כסה"ת הא דבעי זיוני שאם רוצה לתייג ולא תייג פטור, וטעמא משום שאי"ז הצורה שרצה לעשות. אבל באמת ז"א דהא בלא"ה אינו רוצה לכתוב זי"ן, שהרי נתכוון לכתוב חי"ת, ומה שייך לומר דנתכוון לכתוב זי"ן עם תג. [ולסה"ת ניחא דסתם כותב בס"ת כונתו שכל הזייני"ם יהיו מתוייגים אבל להרמב"ם אינו כן.]

עו"ק דבאמת הרמב"ם פי"א שבת הי"א פסק דנתכוין לכותב ח' ועלה בידו שתי זיינין פטור וכן בשאר אותיות ע"ש וזה קשה דהוא נגד הגמ' דרק במקום דבעי זיוני פטור והרי שאר אותיות אי"צ תיוג וגם אות זיי"ן גופיה לשיטת הרמב"ם אי"צ תיוג כ"א בקצת מקומות וכנ"ל ואיך סתם הרמב"ם דפטור בכל גונא.

[ועיין אבנ"ז ח"א סי' ר"ט תי' דממנ"פ אם נתכוין לכתוב בלא תגין א"כ אי"ז מלאכ"מ ואם נתכוין לכתוב הס"ת עם תגין א"כ לא נעשית מחשבתו את"ד ותמוה חדא דהרמב"ם כתב וכן כיו"ב בשאר אותיות אם נתכוין לכותב א' ועלה בידו ב' פטור, ועוד דבזיי"ן גופיה ס"ל דאי"צ תגין כ"א באותם מקומות שיש בהם קבלה כמו במזוזה בהני דנמנו בשימושא רבא כו' וכמו שדייק הגר"א וכנ"ל.]

ד. והיה נראה דהרמב"ם מפרשה הסוגיא דשבת באופן אחר דרש"י ותוס' פירשו שכונת הגמ' דהמשנה דנתכוין לכתוב חי"ת ועלה בידו שתי זייני"ן פטור היינו משום דהזייני"ן צריכים תיוג וכיון שהוא לא תייג אותם פטור. אבל הרמב"ם נראה דמפרש להיפך, דהמשנה מיירי בזייני"ן שאי"צ תיוג, והרמב"ם לשי' שאין שעטנ"ז ג"ץ צריכים תיוג ברוב המקומות רק במקצת המקומות שבאו בקבלה, והטעם דפטור במשנה דכיון שלא נתכוין אלא לכתוב אות א' הוא כנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דפטור [והתוס' שבת שם באמת נתקשו מ"ש נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו ב' דחייב במקום שאי"צ תיוג ומ"ש נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' ע"ש מה שתירצו דהמשנה מיירי באמת שהיה בדעתו לכתוב עוד אות אחת ג"כ ע"ש] והברייתא דחייב מיירי באותיות הצריכות תיוג, שאחר שעלו בידו שתי אותיות בטעות חזר ותייג אותם בכונה, ובכה"ג חייב, כיון דבאמת כתב ב' אותיות, ואף דלא נתכוין כ"א לכתוב אות א', והיינו צ"ל דאין כאן מלאכ"מ, שלא נתכוין לשיעור ב' אותיות, לזה מועיל התיוג שעושה לבסוף, והביאור, דגם הכונה לכתוב אות א' היא עכ"פ כונה לחצי מלאכה, דהוא חצי שיעור שאסרה תורה, וכמו שמבואר בספרא פ' אחר"מ פ"ז מ"ח דכותב אות א' אסור מה"ת משום חצ"ש, וא"כ יש כאן שפיר כונה להתחלת מלאכה, רק שלא נתכוין לגמרו, וכל זה כשלא תייג, אבל באותיות דבעי זיוני כשחוזר לבסוף ומתייג את שניהם, נמצא שגם בגמר המלאכה היתה לו כונה, וכיון שיש לו כונה תחילה וסוף חייב שפיר.

וצריך להוסיף שהתגים אף שאינם חלק מצורת האות אבל עכ"פ מצטרפים להאות באופן שעשיית התגים הוא גמר כתיבת האות.

ולפ"ז עלה שפיר מש"פ הרמב"ם דנתכוין לכתוב חי"ת ועלה בידו שתי זייני"ן וכן בשאר אותיות כיו"ב פטור דמיירי בסתם אותיות דלא בעי זיוני או אפילו באותיות הצריכות תיוג רק שלא חזר ותייג אותם, ובכה"ג באמת פטור דהוא כנתכוין לזורק ב' וזרק ד'.

רק דמ"מ ק' מה שלא הביא הרמב"ם להדין דבמקומות דבעי זיוני אם חזר ותייג את שני האותיות דחייב וצ"ע.

ומעתה י"ל דגם הר"ן הסובר דמגילה אי"צ תגין דלא ניתנו כ"א בס"ת, מפרש הסוגיא דשבת כמש"נ אליבא דהרמב"ם וניחא קושיית הגר"א עליו.

ה. אלא דקשה דממוצא הדבר ממה שהוצרך הר"ן לכתוב דבמגילה אי"צ תגין מבואר דס"ל דבס"ת כל שעטנ"ז ג"ץ צריכים תיוג, ולא רק מקצתם, ודלא כהרמב"ם, וא"כ המשנה דנתכוין לכתוב חי"ת ועלה בידו שתי זייני"ן הוא ע"כ בכלל הא דבעי זיוני, שצריך תיוג, ואמאי קתני דפטור. אבל אי"ק כי שעטנ"ז ג"ץ לא בעי תיוג להר"ן כ"א בס"ת ובמגילה אי"צ כ"ש בשאר דברים וא"כ המשנה מיירי חוץ מס"ת שאי"צ תיוג והיינו דקאמר הגמ' דהמשנה היא בכלל הא דלא בעי זיוני.

[ולכ' אדאתית להכי י"ל דלעולם הר"ן מפרש הסוגיא בשבת כדעת סה"ת, הא דבעי זיוני שאם רוצה לתייג הוא פטור כל זמן שלא תייג, ובמשה"ק הגר"א הא דעת הר"ן שהתגין אינם מגוף האות י"ל דלעולם הוי התגין שפיר מגוף האות רק שהיינו דוקא בס"ת שנשתנה צורת האות שיהיה עם תגין וכשדעתו לתייג א"כ הוא רוצה לכתוב אותם אותיות שבאו בשינוי דהיינו בתגין. אבל באמת אי"ז עולה יפה דכיון שגם בלי תגין הוי האותיות מתוקנות לגמרי רק בצורה אחרת א"כ אמאי פטור הרי בלא"ה אינו רוצה לכתוב אותה האות שהרי נתכוון לכתוב חי"ת ולא זי"ן. ועוד דמ"ש מכותב שם משמעון דחייב. ולדעת סה"ת ניחא כי כל שלא עשה תגין חסר בצורת האות רק שעכ"פ לא נשתבשה צורת האות לגמרי [ולכן בגט אי"צ תגין שאי"צ שהאותיות תהיינה מתוקנות כ"כ] אם נתכוין שלא לתייג נגמרה האות בלא תגין ובס"ת שדעתו לכתוב בתיקון תגין אם כן כל שלא עשה התגין לא נגמרה האות כלל ול"ד לשם משמעון דשם הוא דבר שלם מצד עצמו ואינו תלוי בכונתו [וקצ"ע מחק קפיזא בקבא]. אבל להר"ן דבמגילה אי"צ תגין דמעיקרא לא אתיהבו התגין כ"א בס"ת א"כ גם בלא תגין הוי האותיות שלימות וגמורות מצ"ע וא"כ אמאי אי"ח כל זמן שלא עשה התגין. וזה באמת קו' הגר"א.

אבל אם נאמר שהר"ן מפרש הסוגיא כמש"נ אליבא דהרמב"ם ניחא שפיר דבודאי אפילו אם רוצה לתייג וכותב בלא זיונים חייב שפיר ולא גרע משם משמעון, והמשנה דנתכוין לכתוב חי"ת ועלו בידו שתי זייני"ן דפטור לאו היינו טעמא משום שחסר התגין, כ"א משום שלא נתכוין לכתוב אלא אות א' והוי כנתכוין לזורק ב' ונח בסוף ד' דפטור. והגמ' דקאמר הא דבעי זיוני כו' הפירוש כנ"ל דמ"מ אם חזר ועשה תגין בשתי הזייני"ן האלה חייב כיון שתחילת המלאכה וסופה נעשו בכונה.]

-ב-

תגין דשימושא רבא

א. מנחות (כט:) שעטנ"ז ג"ץ כו' עיין ברא"ש סוף הל' תפילין הביא משימושא רבא דח"ץ ו"ס ש"י ל"מ ע"ת בפ' קדש בפ"ר הז"ם א"ך ד"ק חכ"ה ט"ט בפ' והי' כי יבאך ושעטנ"ז ג"ץ דמזוזה צריכים תיוג ע"ש דלא בכל מקום אלא בהנך שנמנו בשימו"ר וק' הא כל שעטנ"ז ג"ץ צריכים תיוג כדברי רבא בסוגיין ותי' הרא"ש דהשימו"ר מיירי בתגים גדולים ורבא מיירי בתגים קטנים.

והב"י סי' ל"ו כתב בשם סה"ת וז"ל שעטנ"ז ג"ץ אלו ז' אותיות הם צריכות זיינים בכל הס"ת צריך לשי"ן להראש שלישי ג' תגין וכן לעי"ן וטי"ת וצד"י לראש שני ב' תגין [עיין דברי חמודות על הרא"ש הל' תפילין סעיף קל"ח הגיה דצ"ל ג' תגין דהא רבא קאמר ג' זיוני] אבל בראש ראשון של אות אי"צ כלום. והא דאמרינן בשימו"ר דתפילין שעטנ"ז ג"ץ צריכין זיינין וחשיב ש"ע של שמע משמע דשאר ש"ע אי"צ כלום התם מיירי בתגין גדולים שהם כעין מקלות וגם מיירי בכל ג' ראשי השי"ן צריך תגין וכן בשני ראשי עי"ן וטי"ת וצד"י עכ"ל. ולכ' הסברא השניה שכתב דהני דשימו"ר צריכות תגין בכל הראשים בא ג"כ ליישב הקושיא מ"ש הני דשימו"ר טפי מכל שעטנ"ז ג"ץ, אבל תמוה דתרצת ש"ע דשמע וט' דלטטפות וצ' דהארץ אבל אכתי יק' נ' דנפשך וז"ז דמזוזות וג' דדגנך וכן ז' דהזכרים בפ' והיה כי יבאך שנמנו ג"כ בשימו"ר ואין להם אלא ראש אחד ומ"ש מכל שעטנ"ז ג"ץ וע"כ צריכים אנו להתירוץ הראשון דהני דשימו"ר הם תגים גדולים וכל שעטנ"ז ג"ץ הוא בתגים קטנים וא"כ קשה מנ"ל לסה"ת לחדש עוד חילוק נוסף דהני תגים גדולים דשימו"ר הם בכל הג' ראשים.

ב. ונראה דמש"כ סה"ת דהני תגי דשימו"ר הם בכל הג' ראשים משא"כ כל שעטנ"ז ג"ץ אי"ז מכח הקושיא דמ"ש הני דשימו"ר דנמנו בפנ"ע דזה כבר תירץ שפיר דהתגין דשימו"ר הם תגין גדולים משא"כ הני דרבא רק מסברא קאמר כן סה"ת והביאור דעיין שבת (קד:) דבהני אותיות דבעי זיוני כל זמן שלא תייג פטור מחיוב כותב בשבת ומבואר מזה שהתגין הם חלק מגוף האות. [ועי' לעיל (ענף א') באורך.] ונראה שזהו החילוק בין הזיונים דשימו"ר שהם בזיונים גדולים לבין הזיונים דכל שעטנ"ז ג"ץ שהם בזיונים קטנים והוא דהזיונים דכל שעטנ"ז ג"ץ הם חלק מצורת האות ולכן הם קטנים שהם חלק מהאות וצריכים להיות טפלים להאות משא"כ הזיונים דשימו"ר אינם חלק מהאות ואי"צ להיות טפלים להאות ולכן הם גדולים.

ומעתה י"ל דמש"כ סה"ת דהזיונים דשימו"ר הם בכל ראשי האות משא"כ הני דשעטנ"ז ג"ץ סברא קאמר דהזיונים דשעטנ"ז ג"ץ הם חלק מצורת האות וא"כ מסתבר שהם בתחילת האות כמו קוצו של יו"ד וכיו"ב שהם דרך סלסול בראש האות אבל הנך דשימו"ר שאינם חלק מצורת האות אלא הם עומדים בפנ"ע רק שקשורים להאות [וכי הא דמצא משה להקב"ה קושר כתרים להאותיות דמתסבר דקאי אהנך דשימו"ר שאינם חלק מגוף האות כי התגין דכל שעטנ"ז ג"ץ הם חלק מצורת האות שהרי פטור בשבת אם החסירם ומה מקום יש לשאלת משה, וכמו שהק' באמת הר"ן פ"ב דמגילה וכמש"נ לעיל (ענף א')] אין סיבה לתלות שיהיו נקשרים ברגל שמאל טפי מרגל ימין ומדסתם השימו"ר מסתבר שהם נקשרים בכל ראשי האות וק"ל.

-ג-

עוד בהנ"ל

א. שם תוס' ד"ה שעטנ"ז ג"ץ בסו"ד כתוב בשימו"ר דמשמע טט דלטטפת צריכה ג' ג' זיונים ור"ת כתב בתיקון ס"ת שלו שהוא שיבוש ע"כ. יל"ע בכונתם, אם הכונה להקשות מ"ש ט"ט דלטטפת דנקט השימו"ר טפי משאר ט' דכולן צריכות תיוג כדברי רבא, א"כ למה לא הקשה ג"כ על מה דאי' בשימו"ר דצ' דחמץ צריכה ד' זיוני וכן ז' דהזכרים צריכה ג' זיוני וכן ש"ע של שמע ונ' של נפשך וז"ז דמזוזות וג' דדגנך וצ' דהארץ כולם צריכים תיוג כדאי' ברא"ש ובטור. אבל על ש"ע דשמ"ע אי"ק כ"כ דע"ש שצריכות ד' זיונים וא"כ בזה נבדל משאר ש"ע דצריך ג' ג' זיונים אבל אינך ק'.

ואם הכונה להקשות דמשמע דלכל ט' אי"צ כ"א ג' זיונים ואילו דעת ר"ת כדעת הנמוק"י דכל ט' צריך ו' זיונים דהיינו ג' לכל ראש, ג"כ יקשה כנ"ל דאדהכי הו"מ להקשות על ש"ע דשמע וצ' דהארץ.

וגי' הצ"ק דבשימו"ר אי' דטט דלטטפת צריכות ה' ה' זיוני, ונראה דכונתו לטטפת דפ' והי' כי יבאך דבאמת אי' ברא"ש ובטור בשם שימו"ר דצריכה ה' ה' זיוני, ולפ"ז נראה דכונת ר"ת להקשות דאילו רבא בסוגיין קאמר דצריך ג' ג' זיוני, וכן היה אפשר לגרוס בתוס' דט"ט דלטטפת צריכות ד' ד' זיוני ותהיה הכונה לטטפת דפ' שמע [ואולי גם והי' אם שמוע] דאף שהטור כתב דלטטפת דפ' שמע צריכה ג' ג' זיוני [ואולי גם והי' אם שמוע ואינו ברור בדברי הרא"ש והטור אבל מהרמב"ם מבואר דשניהם שוים ע"ש] אבל ברא"ש הגי' ד' ד' זיוני. ומה שלא הק' תוס' על ש"ע דשמע דאי' בשימו"ר דצריך ד' ד' זיוני שמא באמת גרס שם ג' ג' זיוני [וכן הרמב"ם כתב דש"ע דשמע צריך ג' ג' זיוני במזוזה ועיין בבהגר"א סי' ל"ו סע' ג' דמשמע דהרמב"ם למד זה משימו"ר, אלא דהרמב"ם סובר שם ט"ט דלטטפת צריך ג' ג' זיוני בפ' שמע ובפ' והיה אם שמוע, וע"כ גרס כן בשימו"ר או יש לו מקור אחר לזה (כי הזיונים בתפילין שכתב הרמב"ם אינם עפ"י שימו"ר כלל)].

ב. אלא דקשה כי באמת הרא"ש בהל' תפילין בסופו הק' מ"ש כל הני דהזכיר השימו"ר הא כל שעטנ"ז ג"ץ צריכות ג' זיוני כדברי רבא ותי' דהשימו"ר מיירי בתגין גדולים, והב"י סי' ל"ו הביא מסה"ת שהוסיף דכל שעטנ"ז ג"ץ צריכות ג' זיוני רק בראש השמאלי וכפרש"י בסוגיין [ודלא כנמוק"י] משא"כ הני דשימו"ר צריכות זיונים בכל הראשים, עכ"פ מבואר דהזיונים דשימו"ר אינם אותם זיונים דרבא וא"כ מאי קשיא ליה לר"ת.

ולכ' דע"כ דעת ר"ת כשי' הרמב"ם דלא הזכיר כלל שצריך תיוג בכל שעטנ"ז ג"ץ רק באותם דבשימושא רבא וכן בס"ת כתב שיש אותיות שכותבים עליהם תגים עפ"י הקבלה, וכתב הגר"א סי' ל"ו סע' ג' דסובר הרמב"ם דרבא לא מיירי בכל שעטנ"ז ג"ץ אלא באותם שבשימושא רבא לבד, וא"כ י"ל דגם דעת ר"ת כן ושפיר כתב דע"כ צריכים לגרוס בשימו"ר ט"ט דלטטפת צריכות ג' ג' זיוני וכדברי רבא. וכן אי' ברמב"ם דשעטנ"ז ג"ץ שבמזוזה הנמנים בשימו"ר כולם צריכות ג' ג' זיוני ע"ש.

ולפ"ז צריכים לגרוס בתוס' דבשימו"ר אי' דצריך ד' ד' זיוני, ולא כצ"ק דגרס ה' ה' זיוני, דמה דאי' בשימו"ר ה' ה' זיוני היינו בלטטפת דפ' והיה כי יביאך, והתוס' ע"כ לא קאי ע"ז כלל, כי הזיונים דפ' קדש והיה כי יבאך אינם בסימן שעטנ"ז ג"ץ כלל, רק הזיונים דפ' שמע והיה אם שמוע [וברמב"ם מבואר יותר דרק במזוזה הוי הזיונים בסימן שעטנ"ז ג"ץ אבל אותם פרשיות עצמם בתפילין אינם בסימן שעטנ"ז ג"ץ כלל אלא בסימן אחר לגמרי וע"ש בבהגר"א פי' שרבא נקט הזיונים דמזוזה דוקא כי הזיונים דתפילה שוים לאותן פרשיות בס"ת ע"ש מדקדק כן בלשון הרמב"ם] אלא ע"כ לגרוס בתוס' ד' ד' זיוני, והיינו בט"ט דלטטפת דפ' שמע, וכגי' הרא"ש בשימו"ר וכנ"ל.