Cleveland Wide

הקפת גויל

Speaker:
Ask author
Date:
Dec 22, 2005
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
318
Comments:
0
 
הקפת גויל

א. מנחות (כט.) דאמר ר' יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה... אמר אשיאן בר נדבך משמיה דר' יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו פסול, א"ר זירא לדידי מפרשה לי מיניה דר' הונא ור' יעקב אמר לדידי מפרשה לי מיניה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול... ראמי בר תמרי דהוא חמוה דרמי בר דיקולי איפסיקא ליה כרעא דוי"ו דויהרג בניקבא אתא לקמיה דרבי זירא א"ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש אי קרי ליה ויהרג כשר אי לא ייהרג הוא ופסול ע"כ. וקשה איך מתכשר הוי"ו ע"י קריאת תינוק וכן ירך הה"י ע"י שנשתייר בו כשיעור אות קטנה, הא כיון שנפסק בניקבא א"כ אינו מוקף גויל, וכל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחות פסולה.

ובב"י סי' ל"ב נאמרו בזה שני תירוצים, והם נקובים בפי הפוסקים התירוץ הראשון והתירוץ השני, התירוץ הראשון הוא דלא נאמר דין מוקף גויל כ"א לענין שתי אותיות שנוגעות זב"ז, וכן מדייק הב"י מלשון רש"י ד"ה שאין גויל מקיף לה שכתב וז"ל שמודבקת באות אחרת עכ"ל. והתירוץ השני, דפסול אינה מוק"ג נאמר רק כשבשעת כתיבה לא היתה האות מוק"ג, אבל אם בשעת כתיבה היתה מוק"ג ורק אח"כ ניקבה אין בזה פסול דאינה מוק"ג. והב"י הביא תשובה מהר' לוי ן' חביב שכתב כן בשם המאירי, והוא בקרית ספר מאמר ג' ח"ב.

ב. והנה בדינו של אשיאן בר נדבך דניקב תוכו של ה"י כשר, פרש"י שני לשונות, הלשון הראשון דתוכו של ה"י היינו רגל שמאל, וכן דעת הרא"ש. והלשון השני דתוכו היינו חללו, ולזה הסכים המרדכי. וכתב המרדכי עוד וז"ל ומיהו בירושלמי קאמר ליה גבי בי"ת דקאמר אמר נדבך נקב באמצע הבי"ת אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול. ומיהו תלמודן לא בעי היקף גויל וכל רבותי שוין בדבר עכ"ל. והוא מירושלמי פ"א מגילה ה"ט. ועיין בטור שם כתב וז"ל ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו, ואם לאחר שנכתב ניקב תוך האות כשר י"א אפילו ניקב כל תוכו ובירושלמי משמע דצריך גם מבפנים מוקף גויל הלכך ניקב כל תוכו פסול עכ"ל.

ומבואר בהדיא מדברי הטור דפלוגתת המרדכי והירושלמי מיירי בגונא שניקב האות אחר הכתיבה, והק' המפרשים הא בזה אפי' בנקב מחוץ לאות אינו פוסל, לתירוץ הראשון משום שלא נאמר פסול שאינו מוק"ג כ"א באותיות הנוגעות זב"ז, ולתירוץ השני משום שכל שנכתב בכשרות אינו נפסל אח"כ ע"י חסרון מוק"ג. וכן ק' על השו"ע שהביא שיטת הירושלמי.

והפרמ"ג (במשב"ז ס"ק ח') תירץ דבאמת מיירי כשניקב קודם הכתיבה, ולכן לתירוץ השני אם היה הנקב בחוץ היה פסול. ואף שהטור והמחבר כתבו בהדיא "ואם לאחר שניקב כו'" פי' הפרמ"ג דהכונה דכיון שבשעת כתיבה דעת הירושלמי שפסול לכן גם אחר כתיבה לכתחי' צריך לתקן, והוא דחוק כמובן.

והדה"ח והנוב"י (מובא בביאור הלכה שם סע' ט"ז ד"ה ואח"כ נפסק) תירצו דלעולם הטור ס"ל כהתירוץ הראשון שאין חילוק בין שעת כתיבה לאחר כתיבה, ומה דמכשרינן בניקב ירך הה"י ונפסק הוא"ו בניקבא הוא משום שאין פסול כשאינו מוק"ג אלא בנגיעת שתי אותיות, אבל בנקב בעלמא לית לן בה. אלא דטעמא דמילתא משום שהגויל שמצד השני של הנקב ג"כ מועיל להאות להחשיבו מוק"ג. אבל אם יש נקב מאות לאות באמת פסול גם לתי' זה. וכן אם ניקב האות באמצעו, לסברת הירושלמי דשייך דין מוק"ג באמצע אות, הוא כניקב מאות לאות, כי ניקב מצלע לצלע, אם עכ"פ אינו מוק"ג מבפנים משני צדדים.

אלא שהביאור הלכה שם הק' ע"ז שהרי המחבר פסק שם בסע' ט"ז דאם רגל כ"ף פשוטה מגיע עד סוף הקלף אם מתחילה נכתב כך פסול, ומבואר דאם מתחילה היה מוק"ג ורק אח"כ נחתך הגויל כשר, וכתבו הפוסקים דטעמא משום דממנ"פ לתירוץ הראשון ליכא שם חסרון מוק"ג כלל, דרק באותיות נוגעות פסלינן, ולתירוץ השני כל שבשעת כתיבה היה מוק"ג אינו נפסל אח"כ. אבל לסברת הנוב"י והדה"ח היה לנו לפסול גם בכה"ג, מחשש התירוץ הראשון, שהרי כשהכ"ף פשוטה מגיע עד סוף הקלף הוא כניקב מאות לאות שאין שם קלף מקיפו כלל. ולכן דחה הביאור הלכה את סברת הדה"ח והנוב"י.

[והבית הלוי בקונטרס מוק"ג (בסוף ס' ביה"ל עה"ת) ס"ק ה' ג"כ הקשה כן ותי' דלעולם נכונים דברי הדה"ח והנוב"י שבניקב מאות לאות פסול אפילו להתירוץ הראשון, ורק בניקב האות ואין הנקב מגיע לאות אחרת הוא דכשר. אבל אין הטעם בזה משום דבעי' שכל אות תהיה מוקפת גויל ומצרפים את הגויל שמאחורי הנקב. אלא הביאור שדין הקפת גויל הוא שיהיה גויל מפסיק בין אות לאות, והביא ראיה לזה מלשון שימושא רבא שכתב וז"ל והא דאר"י א"ר כל אות שאין גויל מקיף לה פסולה ההוא לפרושי הא דתניא וחכ"א צריך שיהיה בין אות לאות כמלא חוט השערה ע"כ. ולכן, כשנקב מגיע מאות לאות פסול גם לתירוץ הראשון, שאין שם גויל מפסיק בין אות לאות. ולכן שפיר הביא הטור את סברת הירושלמי לפסול ניקב תוך האות לגמרי, דכמו דבעי' הפסק גויל בין אות לאות, כך בעי' הפסק גויל בין יריכות הה"י והבי"ת, לדעת הירושלמי. אבל בכ"ף פשוטה שמגיע עד סוף הקלף ל"ש לפסול כלל להתירוץ הראשון, דלתירוץ הראשון אי"צ שכל אות תהיה מוק"ג, רק שיהיה הפסק גויל בין אות לאות, ואי"ז ענין לרגל הכ"ף שמגיעה עד סוף הקלף. את"ד הבית הלוי.

ועדיין אין בזה מנוח דעי' בביאור הלכה סעי' ט"ו ד"ה אבל בירושלמי הק' על תירוץ הדה"ח והנוב"י שניקב תוכו הוא כמו ניקב מאות לאות, דלפ"ז הפסול הוא רק אם ניקב משני צדדים, ובירושלמי מבואר דאפילו אם ניקב מצד אחד פסול עד שיהיה מוק"ג מכל הצדדים. ולכאורה אי"ז קשיא כלל, הא בזה ודאי הירושלמי לשיטתו דאפי' בניקב ירך הה"י מבואר בהדיא בירושלמי שם דמשערים אם יש בו כדי לקלוף וישאר כדי שיעור אות קטנה, ולית ליה להירושלמי לא סברת התירוץ הראשון ולא סברת התירוץ השני. ומ"מ גם לדידן שאנו פוסקים כהבבלי דניקב ירך הה"י ונפסק הוא"ו אי"צ לקלוף, ואנו נזקקים או להתירוץ הראשון או להתירוץ השני, עכ"פ גם אנו צריכים לדון אם יש דין הקפת גויל בתוך האות, ולהתירוץ השני תהיה הנפק"מ בשעת כתיבה, ולהתירוץ הראשון ג"כ נפק"מ כשניקב בפנים משני צדדים דאם יש דין הקפ"ג בתוך האות א"כ הוא כניקב מאות לאות דפסול להתירוץ הראשון, לסברת הדה"ח והנוב"י. ובזה שפיר יש לנו ללמוד מהירושלמי דיש תורת הקפת גויל גם בתוך האות. אלא שזה תלוי בהבנת הסברא הזאת למה בניקב מאות לאות פסול להתירוץ הראשון, ובניקב מצד האות ואינו מגיע לאות אחרת כשר. דאם הביאור שבעצם כל אות צ"ל מוק"ג, אלא שהגויל שאחר הנקב מועיל להחשיב את האות למוק"ג א"כ אף שהירושלמי חולק ע"ז וס"ל שגויל שאחורי הנקב אינו מועיל לדין הקפת גויל, עדיין אנו יכולים ללמוד מהירושלמי את עצם היסוד דגם בפנים האות נאמרה תורה הקפ"ג. אבל אם הביאור כסברת הבית הלוי משום שדין הקפת גויל הוא כדי שיהיה גויל מפסיק בין אות לאות, וזהו עיקר גדר הקפת גויל, א"כ כשאנו דנים אם גם בתוך האות בעי' הקפת גויל נידון השאלה היא אם גם בתוך האות בעי' גויל מפסיק בין ירך לירך. וא"א ללמוד דבר זה מהירושלמי, שהרי להירושלמי דין הקפ"ג הוא גדר אחר לגמרי, כדחזי' דס"ל להירושלמי דאפי' בנקב מצד האות יש דין הקפת גויל, וע"כ דהירושלמי ס"ל שדין הקפ"ג הוא שכל אות צ"ל מוק"ג מצד האות עצמה, ופליגי הבבלי והירושלמי ביסוד גדר דין הקפ"ג. וא"כ אף דשמעי' מהירו' דלשיטת הירושלמי שכל אות צ"ל מוק"ג צריך היקף גויל זה להיות גם בפנים האות, עדיין איך אפשר לדון מזה לדידן (להתירוץ הראשון) שגדר דין הקפ"ג הוא שצריך הפסק גויל בין אות לאות, לפשוט שכמו"כ צריך הפסק גויל בין צלע לצלע.

וא"כ ממנ"פ קשיא, אם כונת התירוץ הראשון שדין הקפ"ג הוא רק בנגיעת ב' אותיות היא כפשוטו, שרק נגיעת ב' אותיות ממש פוסלת אבל חוץ מזה אין דין הקפ"ג כלל, קשיא איך הביאו הטור והשו"ע את דין הירושלמי כלל. ואם הביאור בתירוץ הראשון שלעולם כל אות צ"ל מוק"ג אלא שמצרפים את הגויל שאחורי הנקב, א"כ קשיא איך הקיל המחבר בכ"ף פשוטה המגיעה עד סוף הקלף כשנכתבה בכשרות, הא להתירוץ הראשון היא צ"ל פסולה. ואם הסברא כדעת הבית הלוי דבעי' הפסק גויל בין אות לאות, יקשה הא הירושלמי ודאי ס"ל שאי"ז גדר דין הקפ"ג, ויק' איך ס"ל להטור והשו"ע ללמוד דין ניקב תוך האות אחר כתיבה מדברי הירושלמי.]

ג. עוד תמוה דפשטות לשון הטור מש"כ "ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו, ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר, י"א אפילו נקב כל תוכו ובירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוק"ג" ע"כ, משמע דרק אם ניקב לאחר שנכתב הוא דכשר כשניקב כל תוכו לדעת הי"א, וכשמוקף גויל מבפנים לדעת הירושלמי. אבל כשניקב קודם הכתיבה פסול בכל גונא. והיתר ניקב תוכו של ה"י שהוזכר בגמ' הוא בניקב אחר כתיבה דוקא. וזה תמוה, דכשמוקף גויל מבפנים איזה טעם יש לפסול אפי' אם ניקב קודם הכתיבה. ואפשר לדחוק דלא נקט הטור לשון זה כ"א משום דעת הי"א המתירים אפי' אם אינו מוק"ג מבפנים, דהיתר זה הוא דוקא בניקב אחר הכתיבה. אבל גם זה ק' שהרי הי"א ס"ל דבתוך האות ליכא דין מוק"ג כלל, וא"כ גם לדידיה למה יפסל אפי' אם ניקב קודם הכתיבה.

[ובפרמ"ג דחק דלא נקט הטור לשון זה כ"א משום דקודם הכתיבה לכתחילה אין לכתוב במקום הנקב, ולא שיפסל מחמת כן בדיעבד. ובבית הלוי שם ס"ק ג' תי' דמה שהי"א ס"ל דליכא פסול מוק"ג בתוך האות היינו משום שדייקו כן מסתימת לשון הגמ' שלנו שסתמו דניקב תוכו כשר דמשמע אפי' כל תוכו. אבל לתי' השני בב"י דמחלק בין שעת כתיבה לאחר כתיבה, א"כ אין מזה ראיה ואפשר שבשעת כתיבה יש דין מוק"ג אפילו בתוך האות. והטור מחמיר כחומרי מתניתא, שאם ניקב בשעת כתיבה צריכים לחוש להתירוץ השני דלתירוץ זה אין מקום להקל בניקב בתוך האות. שהרי בירושלמי מבואר דגם תוך האות צריך היק"ג, ומהבבלי שסותם דניקב תוכו כשר אין ראיה שחולק ע"ז כ"א אחר כתיבה, דאחר כתיבה ס"ל להבבלי דכלל לא שייך פסול אינו מוק"ג, אבל בשעת כתיבה שצריך הקפ"ג אנו למדים מהירושלמי דבתוך האות ג"כ צריך הקפ"ג. ורק אם ניקב אחר כתיבה, דלתירוץ השני כשר, ואנו באים לחוש להתירוץ הראשון שאין חילוק בין שעת כתיבה לבין אחר כתיבה, בזה הוא שיש לסמוך על סברת המרדכי שסתימת הש"ס שלנו משמע שאפילו ניקב תוכו לגמרי כשר שאין דין מוק"ג בתוך האות. וכל זה דחוק טובא, לעשות את הטור כמסתפק בשני תירוצי הב"י, וגם פשטות לשון הטור מורה שבשעת כתיבה פסול אם ניקב תוך הה"י אפילו אם הנקב מוקף גויל לגמרי, אשר זה תמוה מאד ולא יתיישב עפי"ד הבית הלוי.]

ד. אבל הנלענ"ד בזה, בהקדם קושיא אחרת, דהנה הראשונים הביאו ירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מאן דאמר פסול מלמעלה כגון ארצנו תפארתנו אבל ארצך ותפארתך צריכא. ופירשו שהירושלמי מחלק בין אות הדבוקה בחברתה בראשה, דפסול כיון שנדבקה האות לפני שנגמרה, לבין אות הדבוקה בחברתה בסופה, דכשר כיון שנגמרה האות לפני שנדבקה. ובדבוקה באמצעיתה היא בעיא דלא איפשיטא. ולכ' יש בירושלמי זה סעד גדול לתירוץ השני של הב"י, שהרי דין הירושלמי הוא ממש דינו של התירוץ השני, דאם כבר נכתבה האות בכשרות ואח"כ נדבקה כשרה, עכ"פ כשאפשר לקלוף. ובירושלמי יש חידוש טפי שאפי' לא סילק ידו אלא מיד עם גמר כתיבת האות נדבקה בחברתה מ"מ אנו דנים שנגמרה האות לפני שנדבקה ואין שם פסול מוק"ג.

ולדינא הרשב"א הסכים עם דין הירושלמי, אבל המרדכי בסוגיין כתב שהש"ס שלנו אינו סובר דין זה שהרי סתמא אמרו שכל אות שאינה מוק"ג מד' רוחות פסולה. ולכאורה מוכח מזה שהמרדכי אינו סובר כהתירוץ השני של הב"י, שהרי לתירוץ השני של הב"י ע"כ צ"ל שאף שסתמא אמרו בגמ' דכל אות שאינה מוק"ג כו' מ"מ הכונה דוקא בשעת כתיבה, אבל לאחר כתיבה אם נדבקה לית לן בה, וכיון שבאנו לחלק כן למה לא נקבל סברת הירושלמי דאפי' לא סילק ידו חשיב שנגמרה האות לפני שנדבקה. וע"כ שהמרדכי סובר שאין הש"ס שלנו מחלק כלל בין נדבקה קודם כתיבה לבין נדבקה לאחר כתיבה. ולענין קושיית הב"י מנפסק האות בניקבא יצטרך המרדכי לתרץ כהתירוץ הראשון שדין מוק"ג הוא רק באותיות דבוקות זב"ז.

ולפי התירוץ השני של הב"י, אין לנו טעם לדחות דין הירושלמי, שהרי כיון שגם אנן נקטי' שיש חילוק בין נגמרה האות בכשרות לבין לא נגמרה האות בכשרות, למה נדחה סברת הירושלמי שגם אם לא סילק ידו ונדבקה האות מיד עם גמרה ג"כ חשיב שנגמרה בכשרות ואין בה משום פסול מוק"ג. וכן נקטו החזו"א (סי' ח' אות ב') והבית הלוי (קונטרס מוק"ג ס"ק י"א) בפשיטות דלתירוץ הב' של הב"י אין טעם לדחות סברת הירושלמי, רק שהקשו ע"ז מדברי המחבר שם סע' ט"ז שפסק וז"ל הא דמכשרינן כשנפסק אות דוקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסל אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו או אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיו"ב מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו פסול עכ"ל. וקשה הא כשרגל הכ"ף הפשוטה מגיע עד סוף הקלף היה צ"ל כשר ממנ"פ, דלתירוץ הראשון הרי אין פסול שאינו מוק"ג כ"א בשתי אותיות הנוגעות זב"ז. ואילו לתירוץ השני הרי אין לנו מקור לדחות סברת הירושלמי דדביקת האות בסופה אינה פוסלת כיון שנגמרה לפני שנדבקה, והכא נמי הרי נגמרה רגל הכ"ף לפני שהגיע עד סוף הקלף. ונדחק החזו"א דחיישי' שמא רגל הכ"ף הוא בשיעור מצומצם וא"כ כשנגמרה כבר לא היתה מוק"ג.

ה. וקשה דלפי הנחה זו, שלפי התירוץ השני אין לדחות סברת הירושלמי, שהיא כשלעצמה נראית נכונה ומוכרחת, נמצא שדברי המאירי סתרי אהדדי, שבקרית ספר מאמר ג' ח"ב חילק בין ניקב קודם כתיבה דפסול לבין ניקב אחר כתיבה דכשר, וכמו שהביא הב"י בשמו. וקשה מדברי המאירי שם מאמר ב' ח"ב שהביא דברי הירושלמי דאם נדבקו שתי אותיות למעלה כשרה למטה פסולה וכתב ע"ז וז"ל ומ"מ יראה בתלמוד שלנו שהכל פסול ובהדיא אמרו שיהא גויל מקיפה מד' רוחותיה עכ"ל לענינינו, הרי דס"ל דסתימת לשון הגמ' שלנו דמצריך הקפת גויל משמע שאין לחלק בין דיבוק למעלה לבין דיבוק למטה, וכדעת המרדכי. וק' שהרי הוא עצמו ס"ל שפסול מוק"ג הוא דוקא בשעת כתיבה, אף שבאו הדברים סתומים בתלמוד שלנו, וכשנדבקו האותיות למטה הרי בשעת כתיבה היתה כשרה רק דתיכף נדבקה, ואף שיש לחלק בין כשסילק הסופר את ידו לבין כשלא סילק את ידו, אבל מנא פשיטא ליה להמאירי כן עד שיוכיח מסתימת הש"ס דלית לן סברת הירושלמי.

ו. האמת שאף שהב"י הביא מתש' ר' לוי ן' חביב שכונת המאירי לחלק בדין מוק"ג בין קודם כתיבה לאחר כתיבה, אבל המעיין בדברי המאירי עצמו יראה שכשחילק המאירי בין קודם כתיבה לבין אחר כתיבה לא הזכיר שם ענין הקפת גויל כלל. דע"ש בקרית ספר מ"ג ח"ב וז"ל ונראין הדברים בפירוש סוגיא זו שכל שנכנס הקרע בתוך האות אין לו תקנה בתפירה שהרי מ"מ אין כאן אות שלימה הרי אף בניקב אמרו שאם ניקב מתחלתו ר"ל קודם כתיבה אם הדיו אינו עובר עליו פסולה, אלא שכל שהדיו עובר עליו אינו נקב. אבל אם נקב אחר שכתבו אמרו ע"ז בגמ'... ניקב תוכו כשר ירכו אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשרה ואם לאו פסול... וכן שנו עוד שם רמי בר תמרי אפסיק ליה כרעא דו"ו דויהרג בניקבא אתא לקמיה דר' זירא א"ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי ויהרג כשר ואי קרי ייהרג פסול עכ"ל.

והמעיין יראה שלא הזכיר המאירי הדין שצריך האות להיות מוקף מד' רוחות כלל, רק הזכיר הדין המבואר בשבת (קח.) כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב, ושהדיו אינו עובר עליו הוי נקב. ומכח זה הוא שהק' המאירי על דין ניקב יריכו ונפסק הוא"ו בניקבא ותירץ לחלק בין קודם כתיבה לבין אחר כתיבה. ואם איתא דס"ל להמאירי שטעם הדין שנקב שהדיו אינו עובר עליו פוסל הוא משום שאינו מוק"ג, למה לא הזכיר את הדין של מוק"ג שהוא באותו סוגיא עם דין ניקב יריכו ונפסק הוא"ו. ולמה הוצרך להביא מרחוק מסוגיא דשבת.

ונ"ל ברור שהמאירי מעולם לא הוקשה לו מדין הקפת גויל. דהנה יש לעיין מ"ש גבי נפסק ירך הה"י דמשערים אם נשאר בו כשיעור אות קטנה, ומ"ש בנפסק הוא"ו דמשערים ע"י ראיית תינוק. והמרדכי תירץ בזה שבנפסק הוא"ו אינו מועיל לשער אם נשאר בו אות קטנה, דאפי' נשאר בו כן אבל עי"ז אינו אלא יו"ד, וצריך הוא לצאת מכלל יו"ד ולהכנס לכלל וא"ו ולזה צריך ראיית תינוק. משא"כ בנפסק ירך הה"י אי"צ ראיית תינוק ואנו לבד יכולים לשער אם נשאר בו כשיעור אות קטנה. אבל המאירי שם תירץ באופן אחר, והובאו דבריו בב"י שם, וז"ל נזכרו בו שני תקונים אחד נשתייר בו כמלא אות קטנה, והשני כל דינוקא דלא חכים ולא טיפש קוראו כתקנו, ונראין הדברים על שני תיקונים אלו שעל ב' מיני נקבים הם... ותחלה דברו בנקב שהפסיק שפת רחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב אבל ארכו נשאר קיים מצד רחב האחר וקאמר שמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה, ר"ל דקה כגון וא"ו או יו"ד כשרה שהרי אם עשה הרגל מתחילתו דק כשר. ואח"כ דברו בשניקב באמצע הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותקון זה תלוי כשיהא הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק הבינוני... עכ"ל. והנה מבואר מדבריו שני חידושים, חדא שמפרש שהדין של ניקב הירך שמשערים אם נשאר בו כמלא אות קטנה, מיירי כשלא ניקב בכל רוחב הירך, ומצד שני נשאר כל אורך הירך קיים, ואנו משערים אם רוחב הירך הנשאר הוא כשיעור אות קטנה דהיינו אות דקה. וגם מבואר מדבריו שכשנפסק הירך לגמרי משערים בראיית תינוק לראות אם הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה, אשר מוכח מזה שקריאת התינוק מועיל לצרף גם את מה שמתחת הנקב אל האות, אף שנפסק ע"י הנקב לגמרי. ודלא כהט"ז שם ס"ק י' דס"ל דאין ראיית תינוק מועיל לצרף חלק האות שנפסק לגמרי. [ועי' בפרמ"ג שם כתב שהוא מחלוקת המרדכי עם המאירי ולא הבנתי מנ"ל שהמרדכי חולק על המאירי בפרט זה וצל"ע.]

והנה כבר הזכרנו ששיטת המאירי מפורש שאי"צ הקפת גויל בתוך האות. ומעתה נראה שלמאירי לא קשה כלל מדין הקפת גויל על דין ניקב ירך הה"י או נפסק הוא"ו. שהרי נקיבת ירך הה"י הוא מפרש שהיה נקב בתוך הה"י שפגע בירך, אבל לא עבר את כל רוחב הירך, ונשאר אורך הירך שלם מצד שני. וא"כ לא פגע הנקב בהקפת גויל כ"א בפנים הה"י, והרי בפנים ס"ל להמאירי שאי"צ הקפת גויל כלל. וכן בנפסק הוא"ו בניקבא דמשערים ע"י תינוק, הרי כיון דס"ל להמאירי שראיית התינוק מועיל גם לצרף את מה שמתחת הנקב, נמצא שהוא"ו הוא מוקף גויל מכל צדדיו, רק באמצע הוא"ו במקום הנקב המפסיק בין החלק העליון של הוא"ו והחלק התחתון הוא שאינו מוקף גויל. ונראה ברור שמקום זה דינו כתוך האות, וכמו שתוך הה"י אי"צ להיות מוקף גויל, גם בתוך הוא"ו במקום שהוא נפסק ומצטרף ע"י ראיית תינוק, אותו מקום הקרע בפנים אי"צ להיות מוקף גויל. ואין אנו צריכים לא לתירוץ הראשון של הב"י, ולא לתירוץ השני.

[ותירוצי הב"י נצרכים לדעת המרדכי הסובר דניקב ירך הה"י שמשערים באם נשתייר בו כשיעור אות קטנה, היינו שניקב לגמרי, וא"כ אינו מוק"ג מתחתיו. וכן להשיטות שבנפסק הוא"ו אין ראיית התינוק מועיל לצרף את מה שמתחת לנקב.]

ומשה"ק המאירי מדין כל נקב שאין הדיו עובר עליו, נראה שהיא קושיא אחרת לגמרי. דס"ל שהדין של נקב שאין הדיו עובר עליו אינו כלל מלתא דהקפת גויל, דשמיע לי' שלשון שהדיו עובר עליו משמע שהנקב הוא באמצע הירך והדיו עובר מצד אחד לצד שני. והרי סתמא אמרו דכל נקב שאין הדיו עובר עליו הוי נקב ופסול, ומשמע דאפי' אם תינוק יכול לקרותו והכל אות אחת והנקב בתוך האות. וגם משמע דאפילו הנקב בתוך הירך ממש ומוקף דיו מכל צדדיו דג"כ פסול. והרי דעת המאירי דבתוך האות אי"צ הקפת גויל כלל, ואפילו בוא"ו שנפסק לגמרי ומצטרף ע"י קריאת תינוק ס"ל שמקום הקרע באמצע האות אי"צ להיות מוקף גויל. ומה שאמרו בגמ' דכל נקב שאין הדיו עובר עליו הוי נקב, אין הכונה כלל מצד דין הקפת גויל, אלא הוא דין אחר לגמרי, דכשיש נקב באמצע האות חסר בכתיבה תמה. וכן באמת נראה מבואר מסוגיא דמנחות (לה.) דאמר אביי האי קולפי דתפילי צריך למבדקיה דלמא אית בה ריעותא ובעינן כתיבה תמה וליכא. [ופרש"י ריעותא היינו נקב.] ור"ד אמר לא צריך קולמוסא בדיק לה, וכ' הנמוק"י דכיון שהקולמס אינו מתעכב ניכר שאין בו נקב. והתוס' והרא"ש כתבו דהו"ל נקב שהדיו עובר עליו. עכ"פ מבואר דכולהו פירשו דריעותא היינו נקב. ולא הוזכר באותה גמרא טעם דהקפת גויל כלל, רק קאמר הגמ' דבעינן כתיבה תמה וליכא. והיינו כנ"ל משום דמיירי בנקב שבתוך ירך האות ממש, והאות מוקף גויל מכל צד. אלא שמ"מ כיון שיש נקב בתוך האות חסר בכתיבה תמה.

[אמנם אפשר דאלמלא דין הקפ"ג הייתי אומר שמה שמצד א' של הנקב הוא האות, ומה שמצד שני כנטול דמי, אלא דכיון דבעי' הקפ"ג א"א לדון כן וצריך לצרף את מה שמצד שני של הנקב, וא"כ האות נקובה בתוכה ואינה כתיבה תמה. אבל עכ"פ הא מיהת מבואר דנקב בתוך האות יש בו פסול מיוחד דכתיבה תמה.]

ולכן הוקשה לו להמאירי נהי דבתוך האות לא בעינן הקפת גויל, ולכן אם ניקב כל תוך הה"י כשר, וכן אם נפסק ירך הה"י קצת מבפנים, או אפילו נפסק הוא"ו לגמרי ומצטרף ע"י קריאת תינוק, בכל זה לא פסלי' מטעם חסרון הקפת גויל, שהקפת גויל הוא רק מבחוץ ולא מבפנים, אבל עכ"פ היה לנו לפסול מטעם אחר שכל שיש נקב בתוך האות חסר בכתיבה תמה. ולא רק בוא"ו או בירך הה"י שנפסקו אלא אפילו כשניקב תוכו של ה"י אפשר דס"ל להמאירי דהיינו צריכים לפסול מטעם כתיבה תמה, דעכ"פ יש נקב באמצע הה"י. ולזה הוצרך המאירי לחדש שדין כתיבה תמה לא נאמר אלא בשעת כתיבה, שהוא דין במעשה כתיבה. אבל אם נכתב בכשרות ואח"כ ניקב אין אנו צריכים לדון מדין כתיבה תמה כלל.

אבל בדין הקפת גויל לא סבירא ליה להמאירי לחלק בין שעת כתיבה לבין אחר כתיבה כלל. ואף שבירושלמי חילקו כן אבל הגמ' שלנו סתמא קאמר דכל אות שאינה מוקפת גויל מד' רוחות פסול. ולא דמי לדין כתיבה תמה שהוא רק בשעת כתיבה, והחילוק מבואר שדין כתיבה תמה הוא דין במעשה הכתיבה של האות, אבל דין הקפת גויל הוא דין בעצם האות. עכ"פ ניחא מאד מה שהמאירי כתב שסתימת הש"ס שלנו משמע שאין חילוק בדין הקפת גויל בין שעת כתיבה לבין אחר כתיבה, ואף שהוא עצמו מחלק כן לענין ניקב תוך הה"י או יריכו או וא"ו, שהמאירי מחלק כן רק בדין כתיבה תמה, ולא בדין הקפת גויל. ולענ"ד הוא נכון מאד בדברי המאירי, אף שתש' הר' לוי ן' חביב שהביא הב"י לא הבין כן.

ז. ומעתה יתיישבו דברי הטור כמין חומר. שכתב וז"ל ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו, ואם לאחר שנכתב ניקב תוך האות כשר י"א אפילו ניקב כל תוכו ובירושלמי משמע דצריך גם מבפנים מוקף גויל הלכך ניקב כל תוכו פסול עכ"ל. ומשמע שהכשר ניקב תוכו שהוזכר בגמ' הוא רק בניקב אחר הכתיבה, אבל אם ניקב קודם הכתיבה פסול. ותמהנו הא ממנ"פ להי"א אין דין הקפת גויל בתוך האות כלל. ולהירושלמי מה דמכשרינן אחר כתיבה הוא רק כשבאמת מוקף גויל בפנים. וא"כ לשתי הדעות איזה טעם יש להחמיר טפי כשניקב קודם כתיבה. אבל למבואר הוא נכון דקודם כתיבה אם ניקב הה"י פסול משום כתיבה תמה, ואפי' אם הנקב מוקף גויל מכל הצדדים, דמ"מ יש נקב באמצע הה"י ואי"ז כתיבה תמה. וכמה שנתבאר מדברי המאירי דגם נקב באמצע הה"י פוסל בשעת כתיבה מדין כתיבה תמה.

והוא מדוייק הפלא ופלא בלשון הטור שהקדים שהאות צריכה להיות שלם משום דין כל נקב שהדיו אינו עובר עליו, שזהו מדין כתיבה תמה כמבואר בסוגיא דמנחות (לה.) וכנ"ל. ולכן אם בשעת כתיבה היה נקב בתוך האות הוא פסול בכל גונא. ורק אם אחר שנכתב ניקב האות, דאזי לא שייך לפסול מעטם כתיבה תמה, בזה אנו צריכים לדון אם עכ"פ פסול מטעם הקפת גויל, ובזה אנו באים לידי מחלוקת הי"א והירושלמי אם צריך הקפת גויל בתוך האות.

ובאמת כי כן מבואר גם בדברי הב"ח שם שכתב שבשעת כתיבה פסול לא רק בניקב האות אלא גם אם נפסק שלא ע"י נקב, ואינו מועיל בזה ראיית תינוק. ואם כל הפסול בשעת כתיבה הוא מטעם הקפת גויל א"כ מה זה ענין להפסק שלא ע"י נקב. אבל לדברינו הוא נכון מאד כי בשעת כתיבה בעי' כתיבה תמה, ואין בזה חילוק בין נפסק ע"י נקב לבין נפסק שלא ע"י נקב. [אלא שהב"ח מיירי בנפסק האות עצמה, שהרי דן לענין ראיית תינוק, וזה ודאי חסר בכתיבה תמה, אבל בניקב תוך הה"י בשעת כתיבה אפשר לדעתו דלא שייך דין כתיבה תמה. ומ"מ הדבר כשלעצמו אינו רחוק לומר דכמו דבניקב תוך האות ממש, אע"פ שהתינוק קורא אותו והכל אות אחת, מ"מ בשעת כתיבה פסול מדין כתיבה תמה, וכמבואר מדברי המאירי, הה"נ כשניקב תוך הה"י, הרי יש נקב באמצע האות וחסר בכתיבה תמה.]

[ואין להקשות אם איתא דגם נקב בחלל הה"י פוסל בשעת כתיבה מדין כתיבה תמה, א"כ מאי קאמר ר"ד בגמ' מנחות (לה.) הנ"ל דאי"צ לבדוק הקלף לפני כתיבה דקולמוסא בדיק לה, הא מ"מ צריך בדיקה שמא יש נקב בתוך האות וזה לא יהיה נבדק ע"י הקולמוס. אבל לק"מ, דבאמת בלא"ה הק' הבית הלוי שם בסוף הקונטרס דלמה לא נחוש שמא יש נקב מצד האות ואינו נבדק ע"י הקולמוס, ולא יהיה האות מוק"ג (להתירוץ השני דיש דין הקפ"ג גם בנקב שמצד האות). ונראה דאי"ק כי נקב שאינו בתוך האות הוא נראה לעין גם אחר כתיבה, ואי"צ לבדוק לפני כתיבה. ובדיקה לפני הכתיבה הוא רק מחשש נקב שבתוך האות, שאפילו אם אין הדיו עובר עליו מ"מ אינו ניכר כ"כ. ובזה אמרי' שפיר דהקולמוס בדיק לה. וממילא דהה"נ דלק"מ למה לא נחוש לנקב שבחלל הה"י, כי זה יהיה ניכר לאחר כתיבה.]

ועיין רמב"ם פ"א תפילין הי"ט-כ' כתב וז"ל וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מד' רוחותיה פסול... עור שהיה נקוב לא יכתוב ע"ג הנקב, וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו... ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר... ניקב בירך של אות עד שנפסקה אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת עכ"ל. והבית הלוי שם (ס"ק ט') דייק ממה שפתח הרמב"ם בדיבוק וסיים דבריו ונתן כלל דכל שאין מוקף לה גויל פסולה, דמשמע דס"ל דאף שגם נקב פוסל אבל היינו מדין דיבוק והייינו כשנקב מגיע לאות שני. אלא שהקשה דא"כ למה כתב בה"כ שהכשר ניקב העור בתוך המ"ם או בירך אם נשתייר כשיעור אות קטנה הוא רק בניקב אחר הכתיבה. ע"ש מה שתירץ שגם הרמב"ם חשש לחומרת שני התירוצים בב"י, והוא דחוק כמובן. אבל לדברינו הוא נפלא מאד שמה שכתב הרמב"ם שבשעת כתיבה א"א לכתוב ע"ג נקב אי"ז כלל מדין הקפת גויל, רק מדין כתיבה תמה, והוא דין אחר לגמרי, דאפילו במקום של"ש לפסול מטעם הקפת גויל, מ"מ בעי' שבשעת כתיבה לא יכתוב ע"ג נקב, וכמש"נ בדברי המאירי והטור וק"ל.

ח. ובביאור החילוק למה בנפסק הירך משערים באם נשאר בו כדי אות קטנה, ובנפסק הוא"ו משערים ע"י תינוק, שנחלקו בזה המרדכי והמאירי וכנ"ל, דייק הדרכי משה שם שדעת הטור כדעת המאירי, שכתב הטור וז"ל ניקב הרגל הימיני [של הה"י] אם נשאר ממנו מלא אות קטנה כשר וא"ל פסול, ואם נפסק אחת מהאותיות אם תינוק דלא חכים ולא טפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול עכ"ל, ומבואר שדין שאלת תינוק הוא בכל האותיות ולא רק באותיות הפשוטות, ולמה אין משערים באותיות הכפופות אם נשאר בהם כדי אות קטנה, אלא ע"כ שכדי אות קטנה הוא רק כשנפסק הירך קצת לרחבו, ונשאר כל ארכו שלם מצד שני, ומשערים כדי אות קטנה היינו אם הרוחב הנשאר הוא כדי אות דקה. ולענין מה שמבואר בדברי המאירי שגם מה שמתחת לנקב מצרפים ע"י ראיית התינוק לכ' אין לנו ראיה גמורה מדברי הטור. והפרמ"ג במשב"ז ס"ק י' כתב דכיון שהטור מפרש כהמאירי א"כ ס"ל שמצרפים גם מה שמתחת לנקב, ולא הבנתי ההכרח לזה. ונראה שהוא מח' הב"ח והט"ז כי הב"ח כתב שבשעת כתיבה אינו מועיל להראות לתינוק, והט"ז כתב שאינו מובן אם הסופר מסופק אם האריך כשיעור למה לא יראנו לתינוק, ופשוט דהט"ז לטעמי' דס"ל שאין ראיית התינוק מועיל לצרף מה שמתחת לנקב, ולא נאמר ראיית תינוק כ"א לשער מה שלמעלה מן הנקב אם הוא כשיעור יו"ד או וא"ו או נו"ן פשוט. אבל הב"ח ס"ל שראיית התינוק מועיל לצרף גם מה שמתחת לנקב, ובזה מחלק שפיר דבשעת כתיבה אינו מועיל זה דעכ"פ אינו כתיבה תמה וכמש"נ.

ואם נאמר שהטור סובר כהמאירי בזה, שראיית תינוק מצרף גם מה שמתחת לנקב, א"כ נראה לתרץ גם משה"ק המפרשים דהיאך הביא הטור לדינא את מחלוקת הירושלמי והמרדכי בניקב תוך האות אם בעי' הקפ"ג מבפנים, ומשמע הא אם ניקב בחוץ לכו"ע פסול, ותמוה דהא אפי' אם ניקב חוץ להאות ע"כ כשר הן לתירוץ האחד והן לתירוץ השני של הב"י. אבל כבר נתבאר שלשיטת המאירי אין אנו צריכים לא לתירוץ הראשון של הב"י, ולא לתירוצו השני. וכל שניקב האות מחוצה לה פסול אפי' אחר הכתיבה כיון שעכשיו אינו מוקף גויל. ולא דמי לניקב הה"י בתוכו או ירך הה"י שאינו חסר בהקפת גויל מבחוץ. ולא דמי לנפסק הוא"ו שמתכשר ע"י ראיית תינוק, כי ראיית התינוק מצרף את מה שלמטה ולא נפסק אלא באמצע ושם אף שאינו מוקף גויל אבל הוא כמו בתוך הה"י דכשר.

רק דמ"מ ק' עדיין סוכ"ס איך הביא הטור את שיטת הירושלמי שגם בתוך האות בעי' מוקף גויל, הא זה ודאי מוכח מדין ניקב יריכו של הה"י דכשר אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה, וכן מדין נפסק הוא"ו, דבתוך האות לא בעי' מוק"ג.

ונראה, דבאמת עיקר הקושיא איך אנו מכשירים בנפסק האות בניקבא הא אינו מוקף גויל, נראה שאינו אלא מדין נפסק הוא"ו בניקבא שמראים אותו לתינוק. אבל מדין נפסק ירך הה"י היה נראה דלק"מ, דכמו בניקב תוכו של הה"י הביא הטור את שיטת הירושלמי דאינו כשר אא"כ הוא מוקף גויל. ואף שבגמ' שלנו באו הדברים סתומים. אשר מכח סתימה זו באמת ס"ל להמרדכי שהש"ס שלנו חולק על הירושלמי. מ"מ ס"ל להטור שאין זה הכרח גמור וראוי להביא שיטת הירושלמי לדינא ג"כ שלא נאמר הכשר זה אלא כשיש בו לקלוף כדי שיהיה מוק"ג מבפנים. [אבל הב"י כתב דהטור הביא את שיטת הירושלמי משום שללשון ראשון ברש"י ניקב תוכו היינו ירך שמאל, ולא חללו, וכן דעת הרא"ש, וללשון זה לא הוזכר דין ניקב חללו בש"ס שלנו ויש ללמדו מהירושלמי.] כמו כן בדין ניקב ירך הה"י אף שבגמ' שלנו באו הדברים בסתם שאם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר, מ"מ אפשר שהכונה באמת כמו דאי' בירושלמי בהדיא דהיינו אם יכול לקלוף כדי שיהיה מוקף גויל ועדיין ישאר בו כשיעור אות קטנה. רק הקושיא הגדולה העומדת נגד הטור הוא דין נפסק הוא"ו בניקבא שמראים אותו לתינוק, וכי התינוק יכול לשער אם יש בו כדי לקלוף כדי שיהיה מוק"ג. אמנם אפשר דבאמת קולפים אותו ואח"כ מראים אותו לתינוק, אבל לשיטת המאירי שראיית התינוק מצרף גם את מה שמתחת לנקב א"א לומר כן. גם בלא"ה לא משמע בגמ' כן שהיו צריכים לקלוף אותו לפני ראיית התינוק. אבל בזה י"ל דאף הירושלמי הסובר דבעי' שיהיה מוק"ג בתוך האות, היינו בפנים הבי"ת והה"י, אבל מקום הנקב באמצע ירך הוא"ו אף הירושלמי מודה דאי"צ להיות מוק"ג. וא"כ שפיר הביא הטור לשיטת הירושלמי בזה.

ט. אלא דמ"מ קשה בדעת המחבר שפסק דאם הכ"ף הפשוטה יוצא חוץ לקלף אינו פסול אא"כ מתחילה היה כן, אבל אם נהיה כן אחר הכתיבה כשר. והיינו ע"כ משום דממנ"פ לתירוץ הראשון ל"ש פסול מוק"ג דהקפת גויל הוא רק בנגיעת ב' אותיות. ולתי' הב' דין הקפת גויל הוא רק בשעת כתיבה. ומ"מ הביא גם את דעת הירושלמי לדינא עם דברי המרדכי החולק. ומשמע שיש מקום לחוש להירושלמי. ומי גרע ניקב הה"י בתוכו לאחר כתיבה, מדין כ"ף פשוטה שיצא אל שפת הקלף אחר כתיבה. הא גם הכ"ף אינה מוקפת גויל עכשיו, ומ"מ אנו מכשירים כיון שבשעת כתיבה היתה מוקפת גויל. וה"נ נאמר לענין ניקב תוכו של הה"י, [ולסברת הבית הלוי לעיל (אות ב') ניחא, אבל כבר כתבנו שם מה שק' על זה קושיית הביאור הלכה ע"ש ואי"צ לכפלו כאן,] וצ"ע.


Gemara:
Halacha:
STAM 

References: Menachot: 29a 

More from this:
    Comments
    0 comment
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by Michael & Yael Buckstein l'ilui nishmas Raizel Shayna bas Meir Mendel and Yisrael Zvi ben Zev