הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי(נדה לא.)

הפוסקים דנו אי מתירים פקידה סמוך לוסתה דווקא ביוצא לדרך(יבמות סב: יו"ד קפד) או בכל דבר מצווה כגון אם סמוך לוסתה חל בליל טבילה או ביום חופתה. ועיין פת"ת (כב) שדעת הכנסת יחזקאל(לג) להתיר משום דהכי נולד דוד המלך שאמר (בנדה לא: על תהלים נא) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי.(ועיין מה שהעיר על זה בטה"ב קג). אבל כל האחרונים חלקו עליו וסברו דליל טבילה לא הוי מצווה. וכשביאה ראשונה חל סמוך לוסתה דעת ספר המקנה להתיר והנו"ב החמיר גם בזה. ובטה"ב כתב דנו"ב החמיר משום דסבר דפרישה מה"ת אבל לדידן דפרישה מדרבנן לכן במקום מצווה כגון ביאה ראשונה שרי (1) והרב צבי סובולפסקי שליט"א טען דלכאורה יש לאסור משום ס"ס להחמיר שמא רק במקום יוצא לדרך התירו ושמא רק התירו דברי ריצוי. לפיכל כשחל ליל טבילה סמוך לוסתה כתב הערוך השלחן(ס"ק מג) דכיון דאסור לבא עליה אין לה לטבול שלא יכשלו בדבר. אבל בטה"ב התיר דאין לנו לגזור גזרות מעצמנו ותטבול ותשתרי בשאר קריבות. וכשאין לה וסת קבוע התיר אפילו לשמש עם בעלה.(שם קי). וע"ע בפתחי הלכה (א: תה-תט).

1- נו"ב תנינא קיז אסר דשאני יוצא לדרך שהוא חובה ממצוה כגון ביאה ראשונה וכ"ש ליל טבילה וכן פסק בבן איש חי (צו:ו) מכיון דיכול לקיים ביאה ראשונה בלילה אחר. ורב שלמה קלוגר אסר משום דחשש לדם חימוד. אבל בספר המקנה התיר והביא ראיה מדאין חייב החתן שימור מכלתו אם חל סמוך לוסתה וכן פסק בטה"ב דהנו"ב החמיר משום דסבר דפרישה מה"ת. אבל להלכה כבר הבטיח הריטב"א דבמקום מצווה וידעת כי שלום ולא יחטא. ובשו"ת שבט הלוי (תנינא יו"ד קיב) כתב דהמקיל בכלה אין מזניחין. ובטה"ב סבר דעדיף שתקח כדורים ולא תכנס למצב כזה.
ועצם דמיון יוצא לדרך לשאר מצוות עונה נראה דתלוי אי היתר פקידה משום דלא גזרו חז"ל במקום מצווה והעמידהו אדאורייתא או דעצם יצאה לדרך מחייב פקידה משום שאותה שעה בעיא שלום דכתיב ואל אשך תשוקתך וא"כ לא דמיא לביאת מצווה וליל טבילה דאימא לא בעינן שלום באותה שעה. א"נ דביוצא לדרך התורה העידה דמסולקת דמים באותה שעה ולכן לא דמיא. ולכאורה יש להביא ראיה דיוצא לדרך שרי לאו משום דהוי עונת מצווה דא"כ מאי שנא אם הולך לדבר רשות או לדבר מצווה. אי משום עוסק במצווה פטור במצווה ה"מ בבין אדם למקום.(ברם עיין רש"י שם דהביא ב פירושים. ועיין בטה"ב דטעם ראשון משום שמא יתבטל מן המצווה וטעם ב משום עוסק במצווה פטור במצווה. ונראה דנחלקו ב טעמים אלו אי עוסק במצוה בין אדם למקום פטור ממצות בין אדם לאשתו) אלא משום דלדבר מצווה א"צ לפוקדה (ד"מ קפד:ה) מכיון דטרוד במצווה אשתו מוחלת לו עונתה משא"כ דבר רשות. (או דאיה"נ עוסק במצווה פטור ממצוות עונה דמצינו כמה תנאים דעזבו את נשים ללמוד תורה ובת"ת לא אמרינן עוסק במצווה וצ"ע.) אלא דמהב"י משמע דטעם דהתירו פקידה ביוצא לדרך דמקום מצווה לא גזור והחילוק בין דבר רשות לדבר מצווה משום דלא מיטרד בפקידה ויבטל מן המצווה כפשטות הגמרא והביא ראיה מדהשמיטו הראשונים חילוק זה מפני שאין זה שייך להל. נדה. וגדולה מזו הרמב"ם והרמב"ן השמיטו את כל דין זה ואפשר משום דפשוט הוא דמקום מצווה לא גזרו רבנן. וא"כ לא שנא יוצא לדרך משאר חיוב עונה וצ"ע. ובטהב"ק (י-יא)התיר בביאה ראשונה והחמיר בליל טבילה ומי כהחכם ומי יודע פשר.