בעניני חרישה וזריעה
-א-
א. מו"ק (ב:) אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום חורש ור' יוסף אמר משום זורע כו' איתיביה רב יוסף לרבה, המנכש והמחפה לכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים, בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים, אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא. אמר ליה משום מקיים. והא מדקתני סיפא ר"ע אומר אף המקיים מכלל דת"ק לא משום מקיים הוא. כולה ר"ע ומ"ט קאמר, מ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר"ע אומר אף המקיים ע"כ הסוגיא.
ומבואר דלרבה דחיוב מנכש בשבת הוא משום חורש א"א לחייב מלקות למנכש (ומחפה) בכלאים כ"א לר"ע דמחייב אפילו במקיים.
וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק בפ"ח מהל' שבת דחיוב מנכש משום חורש ומ"מ פסק בפ"א כלאים ה"ה וז"ל ואחד הזורע או המנכש או המחפה כו' הרי זה לוקה עכ"ל. וכן הקשו האחרונים.
ואין לומר דחיוב מנכש ומחפה בכלאים דקאמר הרמב"ם הוא באמת משום מקיים, ונאמר דפסק כר' עקיבא, זה אינו שהרי לקמן ה"ג כתב הרמב"ם וז"ל ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן, ואם קיימן אינו לוקה ע"כ, הרי דאינו לוקה משום מקיים, ודלא כר"ע. ואין לומר דזהו במקיים שלא ע"י מעשה, אבל במקיים ע"י מעשה לעולם פסק הרמב"ם כר"ע דלוקה משום מקיים, גם זה אינו דא"כ למה ליה להרמב"ם למנקט גונא דמחפה ומנכש הא משכח"ל קיום ע"י מעשה אפילו בבונה גדר כמה שכתבו רש"י ותוס' ע"ז (סד.), [ועיי"ש בתוס' הוכיחו כן מהברייתא הנ"ל דהמנכש והמחפה לוקה ר"ע אומר אף המקיים, הרי דר"ע מחייב מלקות אפילו בקיום שאינו בגוף הזרע כמנכש ומחפה, אע"ג דר"ע עצמו אית ליה במכות (כא:) שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, אלא ע"כ דהוא בכה"ג שבנה גדר סביב ע"ש.].
ב. מקור מחלוקת ר"ע וחכמים הוא בתוספתא פ"א כלאים ה"י הזורע והמנכש והחופה עובר בל"ת ר"ע אומר אף המקיים עובר בל"ת ע"כ. וזהו הברייתא שהובא בגמ' מו"ק הנ"ל אלא דלפנינו בתוספתא איתא הלשון "עובר בל"ת" ואילו בגמ' הנוסחא הוא "לוקה".
ג. במשנה פ"ח כלאים מ"א כלאי הכרם אסורים מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה. כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה כו' ע"כ. ובירושלמי שם איתא בזה"ל: כלאי הכרם אסורין כו' כתיב לא תזרע כרמך כלאים, אין לי אלא הזורע מקיים מנין, ת"ל לא כלאים [וגי' הפ"מ והגר"א: ת"ל שדך כלאים לא]. מה כר"ע, דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת [פ"מ: ושואל הש"ס מה, אם כר"ע הוא דאתיא המתני' דקתני "והמקיים", דאיהו הוא דס"ל המקיים כלאים עובר בל"ת], אמר ר' יוסי דברי הכל היא, הכל מודים באיסור שהוא אסור [פ"מ: וקאמר ר' יוסי דמתני' דברי הכל היא, דלא קתני אלא אסור, והכל מודים באיסור שהוא אסור]. בשלא קיים ע"י מעשה, אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה [פ"מ: והא דאמרינן דאינו אלא באיסור, בשלא עשה מעשה בקיומן אלא שראה כלאים בתוך שלו והניחן ולא עקרן, אבל אם קיים אותן ע"י מעשה לוקה]. כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה ע"כ הסוגיא.
ומבואר מסוגיא זו ב' דברים, חדא דאף שלחכמים אינו לוקה במקיים, אבל איסורא עכ"פ איתא. ועוד מבואר, דפלוגתתם במקיים שלא ע"י מעשה אבל במקיים ע"י מעשה לכו"ע לוקה. ולכ' הם שנים שהם אחד, דכיון שמודים חכמים במקיים ע"י מעשה דלוקה הרי שמודים שיש איסור ל"ת במקיים, ומה דאין לוקין בשלא עשה מעשה משום שכללא הוא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, וממילא דנהי דאינו לוקה בשלא עשה מעשה אבל מ"מ עבר על הל"ת ויש בזה איסורא דאורייתא.
והוא דלא כסוגיית הבבלי מו"ק הנ"ל דמקשה מהברייתא דהמנכש והמחפה לרבה דס"ל דחיובם בשבת משום חורש, ומוקי לה כר"ע, ואילו לפי הירושלמי במקיים ע"י מעשה אפילו חכמים מודי.
והגר"א מגיה סוגיית הירושלמי הנ"ל קצת ולפי גירסתו הצעת הסוגיא היא כך: מתני':כלאי הכרם כו'. גמ': מה כר"ע [וקאי על המשנה דכלאי זרעים אסורים לקיים] דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת. [ומתרץ] הכל מודים באיסור שהוא אסור [פי' דלא פליגי רבנן ור"ע אלא לענין מלקות אבל לענין איסור אפילו רבנן מודי, ובמתני' לא קתני אלא אסורין. ושוב מביא הירושלמי ברייתא:] כתיב שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע מקיים מנין, ת"ל כלאים שדך לא. מה כר"ע [ופי' הגר"א דהא הכא לענין מלקות קיימינן. ונראה כונתו דהמשנה דקתני איסורא בעלמא י"ל דהוא איסורא דרבנן, אבל הכא בברייתא מוכח שיש איסורא דאורייתא, ולכ' זה כר"ע. ומשני:] בשלא קיים ע"י מעשה [פי' אזי פליגי רבנן וסברי שאין לוקין, אבל בשקיים ע"י מעשה אף רבנן מודי שלוקה]. כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה ע"כ.
וגם לפי' זה ולגי' זו יוצאות ב' תוצאות הנ"ל, האחד דחכמים מודים שיש איסור במקיים, אף שאינו לוקה. ועוד דבמקיים ע"י מעשה מודים חכמים דלוקה.
ד. וקשה טובא מסוגיית הירושלמי שם בהמשך וז"ל: אמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי המחפה בכלאים לוקה. א"ל ר' יוחנן, ולאו מתני' היא, כלאים בכרם [פ"מ: ולאו מתני' היא בפ' אלו הן הלוקין (כא:), דתנינן שם יש חורש בתלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין ובכלאים בכרם כו', וקתני כלאים, וכי האיך אפשר כלאים ע"י חרישה, לאו במחפה אלמא מחפה בכלאים לוקה. וכן פי' הגר"א]. והוה רבי יניי מקלס ליה כו', א"ל רשב"ל בתר כל אילין קילוסא יכיל אנא פתר ליה כר"ע, דר"ע אומר המקיים כלאים עובר בל"ת [פ"מ: אחר כל השבחים אומר אני דלא מוכחא מהתם מידי, שיכול אני לפרש להאי מתני' במקיים להכלאים לחוד, ור"ע הוא דאמרינן לעיל דס"ל דעובר בל"ת]. כלום אמר ר"ע אלא לעבור שמא ללקות, והכא ללקות אנן קיימין [פ"מ: ומדחי להא דר"ל דכלום אמר ר"ע אלא לעבור בל"ת, שמא ללקות היא דקאמר, בתמיה], ע"כ.
ומבואר מסוגיא זו דריש לקיש רצה לאוקמה להמשנה דפ' אלו הן הלוקין (דמחייב מלקות במחפה כלאים) כר"ע, ודחי הגמ' דאפילו לר"ע ליכא חיוב מלקות במקיים, רק איסור ל"ת גרידא, אלא ע"כ דהמשנה דפ' אלו הן הלוקין דמחייב מלקות במחפה אינו משום מקיים כלל כ"א משום זריעה, ושפיר מביא מזה ר' יוחנן סייעתא לר' ינאי. וכן פי' הגר"א שם ע"ש.
ותמוה מאד, שסותר הסוגיא דלעיל מיניה בד' דברים:
חדא, דלפי הסוגיא הזאת האחרונה יוצא דאינו לוקה במקיים אפי' לר"ע, רק עובר בל"ת. וא"כ לחכמים דפליגי אר"ע אפי' ל"ת ליכא. וסותר להסוגיא דלעיל הראשונה דקאמר דמודים חכמים לר"ע במקיים ע"י מעשה דלוקה, והרי אם במקיים ע"י מעשה לוקה ע"כ במקיים שלא ע"י מעשה איכא איסור ל"ת.
ועוד, דלפי הסוגיא האחרונה אפי' ר"ע אינו מחייב מלקות במקיים, ואילו לפי הסוגיא הראשונה אפי' חכמים מודים שיש איסור תורה במקיים, וע"כ דפלוגתתם עם ר"ע לענין מלקות.
ועוד, דלפי הסוגיא הראשונה דאפי' חכמים מודים שיש איסור ל"ת, ופלוגתייהו ללקות, ע"כ צריכים לגרוס בברייתא "המנכש והמחפה לוקה, ר"ע אומר אף המקיים", [וכגי' הבבלי במו"ק, כנ"ל (אות ב')]. ואילו לפי הסוגיא האחרונה דלכו"ע אינו לוקה ופלוגתייהו באיסור ל"ת צריכים לגרוס "המנכש והמחפה עובר בל"ת, ר"ע אומר אף המקיים" [וכגי' התוספתא, כנ"ל]. וא"כ הירושלמי סותרת את עצמה בגירסת הברייתא.
ועוד, דלפי הסוגיא האחרונה מחפה חייב משום זורע, כמה שאמר ר' ינאי. וא"כ איך הביאו בסוגיא הראשונה ראיה דמודים חכמים במקיים ע"י מעשה דלוקה מהא דתניא המחפה בכלאים לוקה, הא שאני התם דחייב משום זורע.
ו. והנה בעיקר איסור מקיים לר"ע, יש לעיין אם גדר האיסור הוא מה שע"י שמניח הזרעים הם מתקיימים בשדה, זאת אומרת שהאיסור הוא מה שהוא סובל את הכלאים דעי"ז יש לו קיום. או דילמא האיסור הוא עצם הניחותא שלו הנכרת מתוך מה שמניח את הכלאים, דהתורה אסרה ניחותא זו.
ובאמת הוא מוכרע בסוגיא דע"ז (סד.) דמייתי ראיה דכל למעט את התפלה שרי, ממה שמותר לקבל שכר מן הגוי לעקור כלאים בשדה הגוי אפי' לר"ע, דאי לאו הסברא דכל למעט את התפלה שרי היה צ"ל אסור לר"ע, דכיון שמקבל שכר לעקור הכלאים הרי רוצה בקיומו כדי שיוכל לעקרו ולקבל שכרו ע"ש. והרי התם אינו סובל הכלאים כלל אלא אדרבא מקבל שכר לעקרו, ומ"מ היה צ"ל אסור לר"ע (אלמלא טעמא דכל למעט את התפלה שרי) דע"י שמקבל שכר נעשה רוצה בקיומו עד שיגיע לעקרו, ומוכרח שאיסור קיום לר"ע הוא עצם הניחותא הניכר מתוך מעשיו.
ז. וכל זה לר"ע, אבל חכמים דפליגי על ר"ע לית להו איסור זה. כמבואר בגמ' מו"ק הנ"ל ובסוגיית הירושלמי האחרונה דחכמים ס"ל דליכא ל"ת במקיים כלל.
ונראה עוד, דאף שבסוגיא הראשונה בירושלמי אמרו שמודים חכמים לר"ע במקיים ע"י מעשה דלוקה, כגון מחפה, אבל אי"ז דומיא דחיוב ר"ע במקיים שלא ע"י מעשה. דלר"ע החיוב מצד עצם הניחותא, ואפילו אינו עושה שום מעשה רק מניח הכלאים בשדה, כיון שניכר מתוך כך ניחותא דידיה עובר בל"ת. אבל חכמים לית להו איסור בניחותא דידיה כלל [כמבואר בסוגיא דע"ז הנ"ל דלחכמים אין מקום כלל לאסור לקיחת שכר מן הגוי לעקור כלאים], ומה שמודים חכמים במקיים ע"י מעשה שלוקה הוא ענין אחר, דחכמים מודים שאם עושה מעשה לסייע להגידול דאסור מן התורה, אבל הוא גדר אחר של איסור קיום, דאינו מצד הניחותא, כ"א מצד שמסייע לגידול הכלאים.
זאת אומרת דר"ע למד מהריבוי דמקיים דאסור שיהיה לו ניחותא (הנכרת מתוך מעשיו) בהכלאים. וזה משכח"ל אפי' שלא ע"י מעשה רק כיון שמניח את הכלאים בשדה שלו הרי מגלה דעתו דניחא ליה בו. ואפילו ליקח שכר מן הגוי לעקור כלאים של הגוי היה מקום לאסור, דעי"ז יש לו ניחותא בהכלאים דרוצה בקיומו שיוכל ליטול שכר על עקירתו (רק דשרי משום דכל למעט את התפלה שרי). אבל חכמים דר"ע למדים מהרבוי דאסור לסייע להגידול, וכגון ע"י חיפוי וניכוש, אבל כל שאינו מסייע להגידול רק שיש ניחותא בעלמא אין בו איסור כלל לחכמים דר"ע.
ח. ומעתה נפרש שתי סוגיות הירושלמי הנ"ל, ותהיינה עולות בקנה אחת. סוגיא קמייתא מביא המשנה דאסור לקיים כלאי זרעים, ושואל "מה כר"ע", דאילו לחכמים ליכא איסורא דאורייתא במקיים כזה שאינו מסייע להגידול כלל. ומתרץ דמודים חכמים דאיסורא מיהא איכא, היינו איסור דרבנן. ושוב מביא הברייתא ד"שדך כלאים לא" דיליף מיניה איסור קיום, ועל זה שואל "מה כר"ע", שהרי בברייתא מבואר שיש איסור דאורייתא במקיים, ולא רק איסור דרבנן בעלמא. ומתרץ דחכמים מודים שיש איסור דאורייתא וגם מלקות במקיים ע"י מעשה, כדתני שחייב מלקות במחפה, והיינו משום שמסייע להגידול, אבל במקיים שלא ע"י מעשה ליכא איסור דאורייתא לחכמים כלל, כיון שאינו מסייע להגידול. ואף שמראה ניחותא דידיה במה שאינו עוקר הכלאים אבל חכמים לא איכפת להו (מדאורייתא) במה שמראה ניחותא, ואין איסור קיום לחכמים כ"א במחפה וכיו"ב שמסייע להגידול ממש.
[ביארתי הסוגיא לפי גי' הגר"א, שהוא מרווח יותר לפי' הנ"ל, אבל גם לגי' ס"ש בירושלמי הפירוש הוא עד"ז, דמה שאמרו דמודים חכמים באיסור שהוא אסור היינו איסור דרבנן. ואף דבמקיים ע"י מעשה לוקה, אבל שלא ע"י מעשה שאינו מסייע להגידול ליכא איסור דאורייתא כלל כ"א איסור דרבנן. רק דלגי' ס"ש קצת דוחק, דפשטות הסוגיא משמע דמה שאמרו דבשקיים ע"י מעשה לוקה הוא נתינת טעם למה מודים חכמים באיסור שהוא אסור אפילו שלא ע"י מעשה, דכיון דע"י מעשה לוקה הרי דמודים חכמים שיש כאן ל"ת וממילא דגם שלא ע"י מעשה אסור מה"ת עכ"פ. ואינו מוכרח. ולגי' הגר"א ניחא ברוחא.]
והסוגיא השניה לכ' מתפרשת כך, דר' ינאי קאמר המחפה בכלאים לוקה, פי' לוקה משום מקיים, כיון שמסייע להגידול, וכמה שאמרו בסוגיא קמייתא דחכמים מודים במקיים ע"י מעשה שלוקה, והכל הולך אל מקום אחד. ומביא ר' יוחנן ראיה לר' ינאי מהא דתנן בפ' אלו הן הלוקין דלוקה בחורש, דהיינו ע"י שמחפה. ורשב"ל משיג דיכולים לאוקמה להמשנה כר"ע דאית ליה איסור מקיים אפילו כשאינו מסייע להגידול, רק מניח הכלאים בשדה, וכל שכן במחפה. אבל לחכמים דר"ע שמא אין איסור במקיים אפי' כשמסייע להגידול. [וק"ק מה יעשה רשב"ל עם התוספתא דקתני המחפה בכלאים עובר בל"ת, ושמא יפרש כרבה בסוגיא דמו"ק דכולה ר"ע ומה טעם קאמר]. והגמ' דוחה לדברי רשב"ל, דכלום אמר ר"ע ללקות, פי' אפילו במקיים ע"י מעשה ל"ש מלקות מדין מקיים דר"ע, שהרי יסוד האיסור לר"ע הוא הניחותא דידיה, ואפילו אם עושה מעשה כגון מחפה אין המעשה חיפוי האיסור כ"א הניחותא שניכר מתוך המעשה, וע"ז ל"ש מלקות כיון שהניחותא אינו שייך למעשה [וכעי"ז עיין רמב"ם פ"א גזלה ה"ט ובמ"מ שם לענין הלאו דלא תחמד]. וע"כ דהמלקות במחפה אינו משום מקיים דר"ע, דהיינו משום ניחותא, כ"א משום מקיים דחכמים דהיינו מה שמסייע להגידול.
וגי' הירושלמי במחלוקת חכמים ור"ע "המנכש והמחפה עובר בל"ת, ר"ע אומר אף המקיים", וכגי' התוספתא. דלר"ע ליכא מלקות כלל. ומ"מ לחכמים יש מלקות במחפה ומנכש וכהמשנה בפ' אלו הן הלוקין, דמקיים דחכמים שהוא סיוע הגידול יש בו מעשה. ומה דקאמר הברייתא "המנכש והמחפה עובר בל"ת", ולא קאמר רבותא טפי דלוקה, הוא משום ר"ע דסיפא דקאמר אף המקיים, דלר"ע אין מלקות במקיים כ"א ל"ת לחוד.
[ובבונה גדר וכיו"ב אף שעובר על איסור מקיים לר"ע, שניכר מחשבתו מתוך מעשיו דניחא ליה, אבל אינו עובר על איסור מקיים דחכמים, דהוא רק ע"י סיוע הגידול כגון במנחפש ומחפה.]
ט. ועיין בגמ' מכות (כא:) א"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה, א"ל ר' יוחנן לאו משנתנו היא זו יש חורש... א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. א"ל ריש לקיש לר' יוחנן, אי לאו דקלסא גברא רבה הו"א מתני' מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה... ע"ש. והיא כעין סוגיית הירושלמי השניה, אלא דבירושלמי דחו לדברי ריש לקיש, דכלום אמר ר"ע ללקות אלא לעבור. והירושלמי לשיטתו דגורס בדברי ר"ע המקיים עובר בל"ת, והבבלי לשי' שגורס המקיים כלאים לוקה, וכנ"ל.
י. אבל קשה, דעיין בסוגיית הירושלמי השניה הנ"ל בהמשך איתא בזה"ל: ועוד מן הדא דתנינן שביעית, אית לך למימר שביעית דר"ע. פתר לה שביעית כרבי לעזר דרבי לעזר אומר לוקין על החרישה בשביעית ע"כ.
פירוש, דמביא עוד ראיה דהמחפה בכלאים לוקה, וכדעת ר' ינאי ור' יוחנן, ממה שהמשנה בפ' אלו הן לוקין דיש חורש תלם אחד ולוקה ח' כו' מנה בין השמונה חיובים גם שביעית, ואיזה חיוב מלקות יש בחורש בשביעית. דכאן ל"ש לומר דר"ע היא ומשום מקיים, דר"ע אינו מחייב מקיים בשביעית כ"א בכלאים. אלא ע"כ הוא ראיה לר' ינאי ור' יוחנן דהמחפה בכלאים לוקה, אפילו לחכמים דר"ע. ושוב דוחה הראיה, דלעולם י"ל דהמחפה בכלאים אינו לוקה זולת לר"ע ומשום מקיים, ומה דהמשנה חייבה גם החורש תלם אחד בשביעית היינו מדין חרישה, וכשיטת ר' לעזר דהחורש בשביעית לוקה. והוא מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן במו"ק (ג.) אם החורש בשביעית לוקה ע"ש. ובסוגיית הבבלי לא נתבאר בהדיא איזה מהם סובר דלוקה ואיזה סובר דאינו לוקה, ועיי"ש בתוס' ריש עמ' ב', אבל בסוגיית הירושלמי הנ"ל מבואר דר' אלעזר הוא דס"ל דלוקה, ומיניה דר' יוחנן הוא דס"ל דאינו לוקה.
והנה בשביעית ודאי ל"ש חיוב משום מקיים, אפילו ע"י מעשה. וא"כ תינח לר' לעזר דס"ל החורש בשביעית לוקה, מתישבת המשנה דפ' אלו הן הלוקין (כא:) דיש חורש תלם אחד כו' ומונה שם שביעית, דלר' לעזר החורש בשביעית באמת חייב מלקות. אבל לר' יוחנן דפליג עליה וס"ל דאינו לוקה משום חרישה צ"ל דהמשנה מיירי במחפה, וחיובו משום זורע. [וכ"כ התוס' פסחים (מז:) ד"ה ושביעית]. ור' יוחנן לשיטתו בסוגיא דמכות (כא:) ובסוגיא השניה בירושלמי כלאים הנ"ל, שהביא ראיה מאותה סוגיא דהמחפה בכלאים לוקה. ולא ניחא ליה במה שדחה ריש לקיש דחיובו משום מקיים וכר"ע. דאי"ז מועיל לענין שביעית. [וריש לקיש ע"כ יסבור כר' אלעזר דהחורש בשביעית לוקה.]
וא"כ מוכח מזה דחיוב מחפה אינו משום מקיים ע"י מעשה, כ"א משום זורע. ויקשה מהסוגיא הראשונה בירושלמי שם דקאמר דהמקיים ע"י מעשה לוקה לכו"ע, והביאו ראיה מהמחפה בכלאים דלוקה.
וצ"ל דאותה סוגיא פליג וס"ל דהמחפה אינו בכלל זורע. וחיובו משום מקיים ע"י מעשה. [והחיוב בשביעית משום חורש בשביעית, וכר' אלעזר]. אבל ר' יוחנן לית ליה סברא זו דמודים חכמים במקיים ע"י מעשה, וס"ל שהחיוב במחפה בכלאים הוא משום זורע. וכן בשביעית.
וכן בסוגיית הבבלי מכות שם, דפריך עולא לרב נחמן ולילקי נמי משום זורע ביום טוב כו', קושיא זו היא ג"כ אליבא דשיטה זו דחיוב מחפה היא משום זורע, וכדעת ר' יוחנן.
ומסתבר דתליא במחלוקת רבה ור' יוסף במנכש ומשקה, שהרי גם מחפה תרווייהו אית ביה, דמצמיח פרי וגם מרפה ארעא. וכן משמע בסוגיא דמו"ק הנ"ל דמייתי ברייתא דהמנכש והמחפה לכלאים לוקה כו', ומשמע דכי הדדי נינהו. [ובפרט לדעת רבה דהברייתא מה טעם קאמר, שר"ע אומר המקיים כו', הרי מוכרח דמחפה אינו בכלל זורע.] וא"כ סוגיא קמייתא בירושלמי ס"ל כרבה, דהמחפה הוא בכלל חורש, ומה דחייב בכלאים משום שהוא מקיים ע"י מעשה. [ומה דחייב בשביעית הוא משום חרישה וכר' אלעזר]. ור' יוחנן בסוגיא השניה כר' יוסף דמחפה משום זורע ולכן המחפה בכלאים [ובשביעית] חייב משום זורע. וע"ע לקמן.
יא. ונחזור למש"פ הרמב"ם דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה, אף דלענין שבת פסק דמנכש בכלל חורש. ולנ"ל מבואר ברוחא, דחיוב מנכש בכלאים אינו משום זורע כלל, כ"א משום מקיים ע"י מעשה. ואף דסוגיית הבבלי במו"ק לא שמיע ליה איסור זה, דהא מוקי להברייתא דהמנכש והמחפה לוקה כר"ע, הרמב"ם דחה לה לסוגיית הבבלי במו"ק מקמי סוגיית הירושלמי בכלאים, חדא שהיא סוגיא במקומה, ועוד דתירוץ הבבלי דכולה ר"ע ומה טעם קאמר הוא דחוק, דפשטות הברייתא דר"ע וחכמים חולקים. ואילו לפי סוגיית הירושלמי הברייתא מתפרש ברוחא.
י. ועיין ברמב"ם פ"א כלאים ה"ג וז"ל ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים עכ"ל, והשיגו הראב"ד ובא"ד כתב וז"ל והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם ולא ישקה אותם והלא הוא מקיים בידיו עכ"ל, היינו דמשיג הראב"ד דכיון שאחר שהגוי יזרע הישראל ינכש וישקה ילקה הישראל. ולהרמב"ם י"ל כמש"כ הכ"מ דבאמת מיירי שהישראל לא ינכש ולא ישקה. אבל מה שצריך לעיין הוא בלשון הראב"ד, דהנה מה דפשיטא ליה להראב"ד דהמקיים לוקה, אף דחכמים פליגי על ר"ע, לכ' הוא עפ"י הירושלמי הנ"ל דמודים חכמים לר"ע במקיים ע"י מעשה. אבל לפ"ז גם בלא עשה מעשה הרי אסור עכ"פ, ולמה ליה להראב"ד להקשות מכח מה שילקה אם ינכש או ישקה, דבזה נקל לתרץ דבאמת הרמב"ם מיירי דלא ינכש הישראל ולא ישקה. ויותר הו"ל להראב"ד להקשות דעכ"פ גם בלא מעשה איסורא דאו' איכא במקיים ואיך מותר לומר לנכרי שיזרע לו הרי אין לך קיום גדול מזה.
אלא מכאן ראיה למש"נ שמה שמודים חמכים דלוקה במקיים ע"י מעשה היינו דוקא באופן דמנכש ומשקה שמסייע להגידול אבל במקיים שלא ע"י מעשה שאינו מסייע להגידול ליכא איסור תורה כלל ודו"ק.
[ומ"מ ק' על פסק הרמב"ם דעכ"פ איסורא דרבנן יש גם במקיים שלא ע"י מעשה כמבואר בירושלמי הנ"ל וכמש"פ הרמב"ם עצמו שם. ועיין במפרשים מש"כ בזה, ומובא באורך בס' דרך אמונה שם ע"ש.]
-ב-
יא. הנה הרמב"ם פ"ח הל' שבת פסק דהמנכש חייב משום חורש, והמשקה חייב משום זורע. והק' המפרשים דהוא דלא כמאן, דלרבה תרווייהו משום חורש, ולר' יוסף תרווייהו משום משקה. ומנין למד הרמב"ם לחלק בינם.
יב. עו"ק איך פסק במשקה כר' יוסף, הא רבה ור' יוסף הלכה כרבה.
יג. עו"ק לענין מנכש גופא דבהל' שבת פסק דחיובו משום חורש ואילו בריש הל' כלאים פסק דהמנכש בכלאים לוקה. והרי בכלאים אינו חייב על חרישה. ואין לומר דחיובו משום מקיים, ז"א דהרמב"ם עצמו פסק שם דהמקיים אינו לוקה. אבל בזה כבר יישבנו על נכון לעיל (ענף א') דחיוב מנכש בכלאים הוא משום מקיים על ידי מעשה, דבזה גם חכמים דר"ע מודים דחייב, והראינו פנים מסבירות לזה בסוגיית הירושלמי.
יד. ולענין הקושיא הראשונה כתב הכס"מ דתרי גווני מנכש יש, והרמב"ם בהל' שבת שפסק דמנכש חייב משום חורש היינו בחופר בעיקרי הגפנים, והיא המנכש דמתני' דשבת (קג:) דכתב הרמב"ם שם דהוא העוקר בעיקרי הגפנים. והמנכש שנחלקו בו רבה ור' יוסף הוא עוקר עשבים כמש"פ רש"י שם ובזה הלכה כר' יוסף. [ועיין במנ"ח מצ' ל"ב (מלאכת חרישה) דלפ"ד הכס"מ ניחא גם הקושיא השלישית, דמש"פ בהל' כלאים דלוקה משום מנכש התם הוא המנכש דעוקר עשבים.] אבל זה דוחק טובא, כמשה"ק הכס"מ בעצמו, דא"כ למה השמיט הרמב"ם דין מנכש דסוגיא דמו"ק. ועו"ק ע"ז דהרמב"ם כתב דמקרסם עשבים חייב משום חורש ולכ' מה בין לזה לבין מנכש עשבים שחיובו משום זורע לפ"ד הכס"מ. [ודוחק לחלק דמקרסם עשבים הוא ליפות הקרקע ומנכש עשבים דסוגיא דמו"ק הוא להצמיח].
טו. ולענין הקושיא השניה למה פסק הרמב"ם כר' יוסף נגד רבה עיין במנ"ח שתי' משום דלרבה צריך לדחוק דהברייתא דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה, דקאי לר"ע וחייב משום מקיים, ולהגיה בסיפא "שר"ע אומר כו'". ולכן עדיף לפסוק כר' יוסף. אך תירוץ זה הוא לפי"ד הכס"מ שבאמת הרמב"ם פוסק כר' יוסף גם במנכש, ותרי גווני מנכש יש. וזה דוחק כנ"ל. ועוד, דלמה שביארנו דמש"פ הרמב"ם דלוקה בכלאים אינו משום זורע כ"א משום מקיים ע"י מעשה אזלא תירוץ זה, כמובן.
טז. עוד תי' המנ"ח דהנה אביי הק' לרבה לדידך קשיא ולר' יוסף קשיא, לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא, ולר' יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא. וכתב המנ"ח דלרבה הוי ממש תיובתא, אבל לר' יוסף אי"ק די"ל דכל חרישה דבתר זריעה אינה בכלל חרישה. [ועיי"ש דלפ"ז הגמ' שבת (עג:) דמחייב בכרבא דבתר זריעה משום חורש הויא דלא כהלכתא]. אכן תירוץ זה ג"כ הוא לפי ההנחה שהרמב"ם פוסק כר' יוסף גם במנכש, ותרי גווני מנכש יש, אשר זה דחוק בעצם, וכנ"ל, גם עיקר היסוד דכל חרישה דבתר זריעה לאו חרישה היא ק' טובא דהרי הרמב"ם פסק בהדיא דהחופר בעיקרי הגפנים חייב משום חורש.
[אגב אעיר דעיין במנ"ח שם הביא ראיה דע"כ תרי גווני מנכש יש שהרי במשנה שבת (קג.) תנן החורש כו' המנכש כו' הרי שמנכש הוא תולדה דחורש ואיך נח' בזה רבה ור' יוסף, וע"כ דתרי גווני מנכש יש, את"ד. ותמהתי טובא מנא ליה להמנ"ח דכל אלו שנשנו באותה משנה תולדות חורש הן, כי ממה שנשנו יחד עם חורש אין ראיה כלל דהמשנה כללם מצד שכולם שיעורם בכל שהוא. והרי המשנה שם מזכירה גם המקרסם והמזרד, וכתב הרמב"ם בפיה"מ שם דחיובם משום זורע. (אבל בהל' שבת כתב שחיובם באמת משום חורש, וגם פי' עצם פעולת המלאכה דמקרסם ומזרד באופן אחר ע"ש ואכ"מ)].
יז. ובאמת נראה דלעולם דעת הרמב"ם דאין כ"א מנכש אחד, והוא החופר בעיקרי הגפנים וכמש"כ הרמב"ם בפיה"מ. דאם היה עוד אופן של מנכש לא היה הרמב"ם נמנע מלהודיענו דינו בשבת. אלא כנ"ל דיש מנכש אחד, וחיובו משום חורש, וכרבה. ומה שלוקה על המנכש בכלאים כבר נתבאר שהוא מדין מקיים ע"י מעשה.
ואף דלענין משקה פסק הרמב"ם כרב יוסף, היינו משום דהרמב"ם מחלק בין משקה, שעיקרו להצמיח, ורק אגב גררא מועיל לרפויי ארעא, ולכן חיובו משום זורע, לבין מנכש, שהוא החופר בעיקרי הגפנים, שעיקרו לרפויי ארעא, ורק אגב גררא מועיל גם להצמיח. ולכן חיובו משום חורש.
יח. והמקור בסוגיין לחלק כן, נראה שהוא מקושיית אביי, דהנה בהשקפה ראשונה כונת אביי להקשות קושיא אחת, דהדין נותן דגם במנכש וגם במשקה יתחייב שתים. ולמה נקטו רבה ור' יוסף שאינו חייב אלא אחת. והיא קושיא אחת לשניהם. וק"ק לפ"ז הלשון לדידך קשיא ולר' יוסף קשיא כו', דמשמע דב' קושיות הן. עו"ק כמה שהעירו המפרשים למה באמת לא חש הש"ס לתרץ קושיית אביי. ואם אין שם תירוץ נאמר דאיתותבו רבה ור' יוסף. וגם למה פסק הרמב"ם דחייב א', ולא חש לקושיית אביי.
ולכן נראה שבאמת ב' קושיות הן. והוא, דעל רבה מקשה אביי לענין משקה, אבל מנכש לרבה לק"מ, ולר' יוסף מקשה אביי לענין מנכש, אבל משקה לר' יוסף לק"מ. זאת אומרת, דאביי מקשה לרבה, תינח מנכש ניחא מה שאי"ח כ"א משום חרישה, דזהו עיקר הפעולה דחופר בעיקרי הגפנים, ומה שמצמיח הוא רק אגב גררא. אבל במשקה, נהי דלשיטתך יש מקום לחייבו משום חרישה ג"כ, כיון דהוא מועיל לרפויי ארעא, אבל למה נפטר מחיוב זורע, שזהו עיקר הפעולה דמשקה, להצמיח. ולר' יוסף מקשה להיפך, תינח מה שאי"ח במשקה כ"א משום זורע, זה ניחא שזהו עיקר הפעולה, אבל מנכש קשה נהי דלשיטתך יש מקום לחייב משום זורע ג"כ, שכיון שבא אחר הזריעה מועיל להצמיח, אבל למה נפטר מחיוב חורש, שזהו עיקר הפעולה דמנכש.
ולכן נקט אביי לשון זה, לדידך קשיא ולר' יוסף קשיא, דב' קושיות הן.
יט. ומה דלא מסיק הש"ס בתיובתא, משום שהיה משמע דרבה ור' יוסף איתותבו לגמרי, וזה אינו דרבה לא איתותב לענין מנכש, ור' יוסף לא איתותב לענין משקה.
נמצא שהרמב"ם פסק כאביי, שדחה דברי רבה לענין משקה, ודברי ר' יוסף לענין מנכש, ופסק הרמב"ם כרבה במנכש וכר' יוסף במשקה, ודו"ק.
-ג-
כ. והנה במשנה מכות (כא:) תנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין, ומונה כלאים ושביעית. והנה החורש בכלאים לכו"ע אין בו חיוב, וע"כ דמיירי במחפה, כדאי' בגמ' מכות שם. ולעיל (ענף א') נתבאר דיש פלוגתא בירושלמי מהו החיוב במחפה בשביעית, אם הוא משום זורע או משום מקיים ע"י מעשה. ולמ"ד שחיובו משום מקיים ע"י מעשה יקשה תינח כלאים אבל שביעית מאי איכא למימר, וצ"ל דס"ל כמ"ד דהחורש בשביעית לוקה, דנחלקו בזה ר' אלעזר ור' יוחנן במו"ק (ג.).
והנה ברמב"ם אינו מבואר בהדיא מהו חיוב המחפה בשבת, אבל יש להוכיח דעתו ממש"פ דהחורש בשביעית אינו לוקה, דלפ"ז איך יתפרנס המשנה הנ"ל דהחורש תלם אחד בשביעית חייב, ע"כ במחפה ומשום זורע.
והרמב"ם לשיטתו דלענין משקה פסק דחייב משום זורע, אע"ג דיש בו משום רפויי ארעא, מ"מ עיקרו להצמיח הפרי. וה"נ מחפה דכותיה, אף שהוא מרפה ארעא אבל עיקרו לכסות הזרע ולהצמיחו.
ואף דלענין מנכש פסק הרמב"ם דחיובו משום חורש, כבר נתבאר (ענף ב') דהרמב"ם מחלק בין מנכש לבין משקה, דמנכש עיקרו להכשיר הקרקע, ומשקה עיקרו להצמיח הפרי. ולענ"ז מחפה דומה טפי למשקה, שעיקרו לכסות הזרע ולהצמיח הפרי.
[ואף דבגמ' מו"ק (ב:) הביאו ברייתא דהמנכש והמחפה לכלאים לוקה, ר"ע אומר אף המקיים. ומשמע דמנכש ומחפה כי הדדי נינהו. אמנם כן, לרבה דפירש הברייתא דמה טעם קאמר, שר"ע אומר אף המקיים, באמת מוכח דגם מחפה אין חיובו כ"א משום מקיים. ורבה לטעמיה דס"ל דאפילו משקה אינו בכלל זורע, וכ"ש מחפה. אבל כבר נתבאר (ענף א') דהרמב"ם פסק דמנכש חייב בשביעית משום מקיים ע"י מעשה, וא"כ הרישא הוא אפי' לחכמים דר"ע, ואינו על דרך מה טעם קאמר. וא"כ י"ל דלעולם מנכש ומחפה אינם כי הדדי, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא, מנכש חייב משום מקיים ע"י מעשה, ומחפה חייב גם משום זורע.]
כא. ועיין במשנה שבת (עג.) הזורע והחורש, הקדים זריעה לחרישה. ועיין בגמ' שם עמ' ב' דתנא קאי בא"י דזרעי והדר כרבי. אבל הרמב"ם כשסידר המלאכות הקדים חרישה לזריעה. והק' המנ"ח (מצ' ל"ב, מלאכת זורע) למה השמיט הרמב"ם חידוש זה דחרישה דבתר זריעה הוא גם נחשב בכלל חרישה.
והנה רש"י שם פי' דבא"י שהקרקע קשה א"א לכסות הזרע בלא חרישה, ולכן זורעים ואח"כ חורשים שנית. ומבואר דהחרישה דבתר זריעה היינו מחפה, וכן מבואר ברש"י פסחים (מז:) ד"ה ושביעית וד"ה ובכלאה"כ, דחרישה דבתר זריעה ומחפה הכל אחד. [והמנ"ח שם נראה שלא הבין כן, שהק' דברי רש"י שם אהדדי, ודבריו צ"ע.] וא"כ הסוגיא דשבת הנ"ל ע"כ ס"ל דמחפה חייב משום חורש, וכרבה. אבל הרמב"ם פסק כר' יוסף לענין משקה, דחיובו משום זורע, וממילא ה"ה מחפה, וזה גם מוכח לשי' דפסק דאינו לוקה על חרישה בשביעית, ולמה א"כ החורש תלם אחד בשביעית חייב, אלא ע"כ משום זורע. וחרישה שאינה בכלל זורע הוא רק החרישה דקודם זריעה, שעיקרו להכשיר הקרקע. ולכן שפיר הקדים מלאכת זריעה למלאכת חרישה, [והמשנה שהקדימה זריעה לחרישה צ"ל שהוא לאו דוקא, ודלא כהסוגיא דשבת הנ"ל, ועיין במנ"ח שם], וק"ל.
0 comments Leave a Comment