Cleveland Wide

בסיס לדבר האסור

Speaker:
Ask author
Date:
Jan 1, 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
448
Comments:
0
 
בענין בסיס לדבר האסור

-א-

שיטת רש"י שמותר לנער מוקצה מעל גבי בסיס

א. שבת (נא.) טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם היה מגולה מקצתה נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר ע"כ. וכתב ע"ז רש"י וז"ל אבל טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, או אפילו טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה. וא"ת יפנה סביבותיה הואיל ודבר הניטל הוא, ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי, כי ההיא דתנן לקמן (קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת. הא אוקימנא התם בשכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו עכ"ל.

[ובמש"כ רש"י שהקדרה נעשה בסיס להכיסוי, לכ' ק' ממש"כ רש"י בעצמו לעיל (מט.) שאין הכיסוי בסיס להגיזין שטמן בהן, דעיקרו לכיסוי הקדרה, אבל נראה דרש"י מפרש הכיסוי בסוגיין שהיא כיסוי הקדרה, ולכן הקדרה בסיס לה, משא"כ לעיל מיירי שנתן גיזין על גבי הכיסוי. שו"ר שכ"כ השפ"א.]

ב. ועיי"ש בתוס' שתמהו ע"ז, דכיון דס"ל לרש"י דהקדרה נעשה בסיס א"כ למה כשהיתה מגולה מקצתה שרינן לנטלה, מ"ש מחבית דבמניח אסור אפילו להטות את החבית במקומה.

[ואין לתרץ דהא דאסר רב במניח הוא רק להגביה החבית כשהיא בין החביות, אבל להטות החבית באמת שרי אפילו במניח, זה אינו דהא איתא במשנה שם מעות שע"ג הכר מנער את הכר והם נופלות, וגם ע"ז קאמר רב לא שנו אלא בשוכח כו', הרי בהדיא דגם לנער אסור במניח.]

גם מסברא שיטת רש"י קשה דכיון דס"ל לרש"י שהקדרה נעשה בסיס לדבר האסור א"כ מה לי שאינו מטלטל הכיסוי אבל הרי הקדרה עצמה היא מוקצה מדין בסיס. וכמש"כ רש"י עצמו (קמב:) לענין חבית, דבמניח נעשה החבית עצמה מוקצה.

ב. ונקדים, דהנה הב"י מנה בסיס בין סוגי המוקצה, אבל באמת בגמ' לא מצינו לשון מוקצה אצל בסיס, והוא מכוון, דמוקצה הוא מה שמקצה הדבר מדעתו, כגון מוקצה מחמת מצוה, שבגלל המצוה מקצה הדבר מדעתו, וכן מוקצה מחמת איסור מקצה הדבר בדעתו בגלל האיסור הרובץ עליו. אבל בסיס הוא גדר אחר כמש"כ רש"י (מז.) שנעשה טפל להמוקצה ובטלה ממנו תורת כלי.

ג. ויש לזה כמה ראיות:

חדא, דבגמ' (מד.) אמרו שר"מ האוסר נר שהדליקו בו באותה שבת אית ליה מוקצה מחמת איסור. ולכאורה מנא לן זה, דילמא אין לו מוקצה מחמת איסור כ"א מוקצה מחמת שהקצה את הנר להיות בסיס. אלא ע"כ שבסיס אינו מוקצה. ולכן ל"ש בו מיגו דאתקצאי.

ועוד, דהרמב"ן (מה.) כתב שהשמן המטפטף אינו אסור משום בסיס כ"א משום מוקצה מחמת מצוה ומשום מוקצה מחמת איסור. ולכ' תפ"ל משום דהוקצה להיות בסיס. אלא כנ"ל שבסיס אינו מוקצה, ואינו אסור כ"א כשמשמש פעולת בסיס, ולכן השמן המטפטף א"א לאסרו מדין בסיס.

ועוד, דעי' ביצה (לא:) דעת רש"י דבדבר שהוא אסור מדרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי ביה"ש כו'. והק' התוס' מדין סל לפני האפרוחים דאמרינן בגמ' (מג.) דבהיו עליו ביה"ש נאסר לכל השבת, אע"ג דאי"ז מוקצה אלא מדרבנן, וכן גבי מוכני שהיו עליה מעות ביה"ש (מד:). ואם נאמר דבסיס הוא מוקצה א"כ אין מקום לקושייתם כלל, דכיון שהיה בסיס ביה"ש הוקצה לכל השבת, וכמו דאמרינן בכל מוקצה דמיגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולא יומא, אף שאיסור מוקצה עצמו הוא איסור דרבנן. אלא ע"כ שהתוס' הבינו שבסיס אינו מוקצה כלל, רק ע"י איסור בסיס נעשה מוקצה מחמת איסור, ולכן הקשו שפיר על שי' רש"י דמכאן מוכח דבאיסור דרבנן אמרי' מיגו דאתקצאי. וא"כ מוכרח מדברי התוס' שהבינו שבסיס אינו מוקצה, וכנ"ל. וראיה זו למדתי מספר בית ישי (להגר"ש פישר שליט"א), סי' י"ד. [אבל דעתו שם לומר דרש"י חולק על יסוד זה, וס"ל דבסיס הוא מוקצה ממש, ואילו אנו רצינו כאן לבאר שגם רש"י ס"ל שבסיס אינו מוקצה, וכמו שיתבאר, וא"כ יק' באמת קו' התוס' איך ס"ל לרש"י דבאיסור דרבנן לא אמרי' מיגו, מאי שנא מסל לפני האפרוחים וממוכני שהיו עליה מעות, וצ"ע.]

ועוד, דעיין ברמ"א יו"ד סי' רס"ו סע' ב' דאיזמל של מילה אחר המילה אינו מוקצה, דאין מוקצה לחצי שבת. ועיי"ש בבהגר"א שחולק על הרמ"א, אבל מבואר בדבריו שבעיקר הסברא גם הגר"א מסכים להרמ"א דא"א שיעשה מוקצה באמצע השבת רק ס"ל דסכין של מילה הוא מוקצה גם מתחילת השבת. וק' מאי שנא ממוכני שלא היו עליה מעות בין השמשות ואח"כ היו עליה מעות, דחשיב המוכני בסיס כל זמן שהמעות עליה. וע"כ כנ"ל דבסיס אינו מדין מוקצה כלל.

ולבאר ראיה זו האחרונה יותר, דהנה שמעתי מקשים על דברי הרמ"א אלה, דמה שנאמר בגמרא אין מוקצה לחצי שבת פירושו דאם נעשה אינו ראוי בתוך השבת ואח"כ חזר להיות ראוי לא אמרי' מיגו דאתקצאי. אבל כל זמן שאינו ראוי בודאי אסור לטלטלו, כמבואר בגמ' ביצה (כו:). וא"כ כאן שהאיזמל אינו ראוי עכשיו, שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, מה שייך לומר בזה דאין מוקצה לחצי שבת. אבל התירוץ ברור, דמיגו דאתקצאי הוא רק מצד הקצאתו בדעתו וכנ"ל, ואין מוקצה לחצי שבת הפירוש שאין הקצאה בדעתו מועלת כלל באמצע השבת. ודבר שאינו ראוי מצד עצמו בודאי אסור לטלטלו גם באמצע השבת, אבל הקצאה בדעת הוא רק בין השמשות. ולכן סכין של מילה שבאמת מצד עצמו הוא ראוי, רק שמקצה אותו בדעתו מחמת חסרון כיס, בזה אמרי' דאין מוקצה לחצי שבת.

וממילא דכל זה אינו שייך בבסיס, דבסיס אינו תלוי בהקצאתו בדעתו כלל, וממילא דיכול להעשות בסיס גם באמצע השבת, וכנ"ל.

ד. נמצא, שלא יתכן לומר שדבר שהיה בסיס בין השמשות נשאר בדין בסיס לכל השבת, מדין מיגו דאתקצאי. כי בסיס אינו מוקצה ולא שייך גביה מיגו דאתקצאי. רק מה שנוכל לומר, דסוכ"ס כיון שהיה אסור בין השמשות לטלטל, משום שהיה בסיס, ממילא הוקצה לאיסורו לכל השבת. וכמו סוכה דעלמא, דכיון שהיה אסור לסתרו בין השמשות הוקצה לאיסורו לכל השבת, אפילו אם נפלה בתוך השבת, אף שהאיסור סתירה מצד עצמה כבר פקעה ממנה, ה"נ דכותיה, דבר שהיה בסיס בין השמשות הוקצה מחמת איסור הטלטול הנגרם עי"ז לכל השבת, אבל מ"מ האיסור בסיס מצד עצמו פקע כשנסתלק המוקצה מעל הבסיס. והיינו דקאמרינן בגמ' דנר שהדליקו בה באותה שבת הוא מוקצה מחמת איסור, אבל אינו באיסור בסיס.

וזהו דיוק לשונו של השו"ע הרב בשו"ע סי' רע"ט סע' א', שכתב וז"ל נר שהדליקו בו מבע"י ודלק עד לאחר שחשכה, אע"פ שכבה אח"כ, אסור לטלטלו כל השבת כולה אפילו לצורך גופו או לצורך מקומו... לפי שבביה"ש כשהיה הנר דלוק היה אסור בטלטול אפילו לצו"ג ומקומו, מפני שהיה בסיס לשלהבת הדולקת בו שהיא מוקצה ונעשה הנר מוקצה כמוה, ומתוך שבביה"ש שהוא תחלת כניסת השבת היה מוקצה מדעת האדם שהקצהו מדעתו כשהדליק בו ועשאו בסיס לדבר המוקצה הוקצה לכל השבת כולה כמ"ש בסי' ש"י עכ"ל. דהנך רואה שעיקם כמה וכמה תיבות שלא לכתוב שכיון שהיה בסיס בין השמשות הוקצה לכל השבת, אלא האריך דכיון שהיה בסיס היה אסור בטלטול, וכיון שהיה אסור בטלטול א"כ הקצהו מדעתו והוקצה לכל השבת. והוא נפלא.

ה. וכיון שנתבאר שבסיס אינו מוקצה כלל, רק איסור בפנ"ע מצד היותו בסיס, וכבר הבאנו לשון רש"י דע"י שהוא בסיס נעשה טפל להמוקצה שעליו ובטל ממנו תורת כלי, אבל עכ"פ אין שום הקצאה בדעתו בבסיס מצד עצמו, מעתה נראה דהיינו דוקא כשהוא עושה פעולת בסיס, שע"י טלטול הבסיס מטלטל להמוקצה, דאזי נעשה הבסיס טפל אל המוקצה ובטל תורת כלי דידיה. אבל כשאין הבסיס עושה פעולת בסיס, דהיינו כשאין המוקצה מיטלטל עמו, בזה אינו נעשה טפל להמוקצה, ויש לו שפיר תורת כלי ומותר לטלטלו.

וזהו סברת רש"י דס"ל שמותר לנער את הקדרה אף שהקדרה היא בסיס, כיון שאינו מטלטל להכיסוי, והוא מבואר, דכיון שאינו מטלטל להכיסוי כלל, לכן אין הבסיס טפל אליו בטלטול זה, ולכן אין שם איסור בסיס.

אלא שלכ' יקשה על זה, דכל בסיס מלבד מה שיש בו איסור בסיס אבל הוא גם מוקצה מחמת איסור, דכיון שהיה אסור לטלטלו הקצהו מדעתו ונעשה מוקצה לכל השבת, כדחזינן גבי מעות שע"ג מוכני דאם היו עליה בין השמשות נעשה המוכני מוקצה לכל השבת לר' יהודה, כמבואר בגמ' (מד:). אבל באמת לק"מ, דעיין בתוס' (מב:) ד"ה ואין נאותין, מבואר דר"ש לית ליה מוקצה מחמת איסור כלל, ואפילו בשעה שהנר דולק. [דלכן כתבו התוס' דהשמן הנוטף מן הנר אינו אסור לר"ש כ"א משום שר"ש מודה במוקצה מחמת מצוה. וכן מבואר במהרש"א שם, ונתבאר לעיל * (סי' מ"ב).] ולפ"ז יוצא, דלר"ש בסיס אינו מוקצה כלל, אפילו כשהמוקצה עליו. והרי זה ודאי דהברייתא דמתיר לנער את הכיסוי מן הקדרה אף שהקדירה היא בסיס [לפרש"י], ר"ש היא, דהא לר' יהודה מה יועיל לנער הכיסוי, הרי הקדירה תשאר מוקצה לכל השבת, כמו במעות שע"ג מוכני. אלא ע"כ דר"ש היא, דלדידיה אחר שהכיסוי יפול תהיה הקדרה מותרת. רק שאנו דנים דמ"מ מהו ההיתר לנער הכיסוי מעל הקדרה. וזה ניחא שפיר, דלר"ש הקדרה אינה מוקצה כלל, רק יש בו איסור בסיס, והיינו דוקא כשעושה פעולת בסיס, שמטלטל המוקצה ע"י הבסיס, דאז מתבטל התורת כלי של הבסיס, אבל כאן שהוא מנער הקדרה ואינו מטלטל להכיסוי כלל, בזה אין הבסיס נעשה טפל להמוקצה כלל, ושפיר מותר לטלטלו.

ו. ומה שרב אסר במניח להטות את החבית (קמב:), רב לטעמיה דפסק כר' יהודה כמבואר בגמ' (מד:), וא"כ מלבד איסור בסיס עצמו גם נעשה הבסיס מוקצה מחמת איסור, כמעות שע"ג מוכני, וממילא שאסור אפילו להטות את החבית, דמה לי שאינו מטלטל להאבן אבל סוכ"ס מטלטל להחבית שהיא עצמה מוקצה מחמת איסור. וזהו שכתב רש"י שאף החבית מוקצה, היינו מחמת איסור, וק"ל.

ז. ועיין לקמן (קכה:) תנן התם אבן שע"פ החבית מטה על צידה והיא נופלת אמר רבה א"ר אסי א"ר יוחנן לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ופרש"י שם דקאי על ההיתר להגביה החבית עם האבן כשהיתה החבית בין החביות דא"א להטותה על צדה, דזהו בשוכח דוקא ולא במניח. ומשמע מדבריו דאילו להטות את החבית על צדה והאבן נופלת מאליה זה מותר אפילו במניח. והקשה הגרעק"א חדא דרש"י עצמו בדף (קמב:) לא פירש כן, ועוד דגם לא יתכן לפרש כן דהא רב אמר בגמ' (קמב:) דגם ההיתר לנער מעות מע"ג הכר הוא בשוכח דוקא ולא במניח, והרי ניעור הכר הוא כהטיית החבית.

אבל למבואר דרב לטעמיה דפסק כר' יהודה, אבל לר' שמעון באמת שרי להטות את הבסיס ולהפיל את המוקצה, כמו בקדירה כשהיא מגולה, א"כ י"ל שדברי רש"י בדף (קכה:) נשנו אליבא דר"ש, דלדידיה אין איסור לטלטל הבסיס כ"א כשמטלטל עי"ז גם להמוקצה, ולכן רק להגביה החבית אסור אבל להטותה מותר, כמו שמותר לסלק הקדירה כשהיא מגולה, וכנ"ל.

ואף שבעל המימרא שם בדף (קכה:) הוא ר' יוחנן, ומסקנת הגמ' לעיל (מה:) דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה, אבל עי' בסוף מכילתין (קנו:) התם קאמר ר' יוחנן הלכה כר"ש, וכתב הריטב"א שם דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ולכן דקדק רש"י לפרש המימרא דר' יוחנן בדף (קכה:) לא שנו אלא בשוכח כו' שיעלה גם אליבא דר' שמעון.

אמנם התוס' (מה:) ד"ה אין לנו, חולקים על הריטב"א והם מיישבים הסתירה בפסקי ר' יוחנן, דהיכא דדחאו בידים פסק ר' יוחנן כר' יהודה, והיכא דלא דחאו בידים פסק כר"ש. ומ"מ גם לשיטה זו הרי לפי מה שנתבאר שבסיס אינו מוקצה בדעתו כלל א"כ המניח אבן על פי החבית מסתברא דלא חשיב דחייה בידים, כיון שלא הקצה את הבסיס, ובכה"ג אזיל ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, וכנ"ל.

ח. ועיין במש"נ לעיל * (סי' מ"ג) בענין שיטת רש"י בנר הכבה, דביארנו שם שיטת רש"י דאף שהשמן שבנר הוא בסיס לשלהבת מ"מ היה מותר להסתפק מן השמן [אלמלא שהשמן עצמו הוא מוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור כיבוי] כיון שמיד עם סילוק השמן פקע מיניה דין בסיס, ולמבואר כאן הרי רש"י לשיטתו, כי להסתפק מן השמן דמי ממש לסילוק הקדרה, דע"י סילוק זה אינו מטלטל להשלהבת כלל, ולכן ל"ש בו איסור בסיס, וק"ל.

-ב-

ביטול כלי מהיכנו

א. עיין בהג"א סי' י"ח שכתב שמותר לתת כלי תחת נר של שעוה דהא יכול לטלטלו ולנערו כמו אבן שעל פי החבית ע"ש. ובב"י סי' רס"ה כתב דהיינו כשי' התוס' (נא.) דכל שאינו מניח לכל השבת לא נעשה בסיס לדבר האסור. דלרש"י דנעשה בסיס לא יוכל לנער הנר של שעוה דמ"מ הכלי ייעשה בסיס, וכדאי' בגמ' (קמב:) לענין חבית.

והמג"א שם הקשה ע"ז מהא דשליפי זוטרי לקמן (קנד:) דכיון שיכול לנערם לא חשיב ביטול כלי מהיכנו, ולא אמרינן דנעשו הכרים בסיס, וע"כ דכיון שלא היו השליפי על הכרים בין השמשות לא נעשו בסיס כלל, ואפילו לרש"י.

ועיין בהגהות הגרעק"א או"ח שם שהוכיח מדברי התוס' בכמה מקומות כדעת הב"י דלשי' רש"י דנעשה בסיס גם באינו מניח לכל השבת ה"ה שיכול להעשות בסיס באמצע השבת, ואי"צ שיהיה האיסור על הבסיס בין השמשות דוקא. ואשר לשליפי זוטרי דמבואר בגמ' דיכול לנער תירץ הגרעק"א דכונת הגמ' דיכול לנער השליפי ע"י שיניח עוד דבר היתר על הכרים, דאז נעשה בסיס לדבר האסור והמותר. [דאין מוקצה לחצי השבת וכיון שלא היה בסיס לדבר האסור בין השמשות יכול לחזור להתירו הראשון.] אבל קשה דא"כ גם בביצה שמן ודלף הרי יכול להניח דבר היתר בתוכו ולטלטלו למקו"א ולנערו, וצ"ל דכיון דסוכ"ס יש שהות עד שיטלטלנו למקו"א וינערו שם לכן חשיב ביטול כלי מהיכנו לאותה שעה.

אבל קשה כי מדברי רש"י (מז:) וכן לקמן (קנד:) מבואר דביטול כלי מהיכנו הוא רק במבטלו לכל היום ע"ש, וא"כ ביצה שמן ודלף אמאי אסור, סוכ"ס אינו מבטלו לכל היום, רק עד שיטלטלו למקו"א וינערו משם. ואי משום דנעשה בסיס א"כ בשליפי זוטרי נמי נאמר כן. [אבל י"ל דבאמת יסבור כבעה"מ שם דביצה שמן ודלף מיירי דוקא בשאין דעתו לנערו, ובשדעתו לנערו באמת שרי. אבל שאר הראשונים השיגו על בעה"מ בזה ע"ש.]

ב. אבל בפשטות ניחא דרש"י לשיטתו (נא.) דגם כשכיסוי הקדרה נעשה בסיס למוקצה שטמן בה, מ"מ יכול לנער הכיסוי מן המוקצה, ומבואר כי שיטתו דשרי לנער המוקצה מן הבסיס ועי"ז פקע מיניה איסור בסיס. וכמש"נ לעיל (ענף א') בארוכה. וא"כ נאמר דלעולם בשליפי זוטרי נעשו הכרים והכסתות בסיס לדבר האסור, ומ"מ אין כאן ביטול כלי מהיכנו שהרי יכול לנער המוקצה מן הבסיס. משא"כ בביצה שמן ודלף דא"א לנערו במקומו וצריך לטלטלו למקו"א, וזה ודאי אסור בבסיס.

ואפשר שזהו גם דעת ההג"א עצמו, וזהו החילוק בין נר של שעוה לבין ביצה שמן ודלף, דנר של שעוה יכול לנערו ממקומו והוי כשליפי זוטרי, משא"כ ביצה שמן ודלף צריך לטלטלו למקו"א וזה א"א כיון שהוא בסיס לדבר האסור.

ג. אכן תוס' (נא.) חולקים על רש"י וס"ל דאסור לנער מוקצה מן הבסיס, ויקשה לכ' א"כ למה בשליפי זוטרי שרי לנערו, אבל פשוט דהתוס' לשיטתם דכל שאינו מניח לכל השבת לא נעשה בסיס.

ד. ועיין במשנה (מז:) דנותן כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ומקשה הגמ' והא קמבטל כלי מהכנו, ומתרץ ניצוצות אין בהם ממש. וקשה מאי קושיא מעיקרא, הרי תיכף כשייכבו הניצוצות יוכל לנערם וא"כ אפילו יש בהם ממש יהיה מותר כמו בשליפי זוטרי. תינח ביצה שמן ודלף (מג.) כבר ביאר ההג"א דאינו רוצה להפסיד השמן וכעי"ז ברמב"ן (קנד:), וכמו"כ י"ל בדלף שאינו רוצה להפסיד הרצפה, אבל בניצוצות מא"ל. תינח לדעת הרשב"א ודעימיה (קנד:) ביטול כלי מהיכנו לשעה אסור, וההיתר בשליפי זוטרי הוא רק משום הפסד מרובה, א"כ י"ל דבהנחת כלי תחת הניצוצות הוא חשש רחוק ולא חשיב הפסד מרובה, וכ"כ המג"א שם. אבל לבעה"מ וחי' הרמב"ן שם וכן תוס' (מג:) דחולקים ע"ז וס"ל דשליפי זוטרי אין בו איסור ביטול כלי מהיכנו כלל מאי איכא למימר.

והמג"א שם תירץ דס"ד שאין הניצוצות כבים מיד וא"כ א"א לנער תיכף. אבל מדברי הרמב"ן שם מבואר דאיסור ביטול כלי מהיכנו הוא רק במבטל לכל היום ממש, וכן משמע לשון רש"י שם ד"ה דמטנפי, וגם בדף (מז:) ד"ה והא קא מבטל ע"ש, ולדידהו מאי איכא למימר.

ועיין בלשון רש"י (מז:) ד"ה והא קא מבטל כלי מהיכנו שכתב וז"ל דלא יוכל ליטלו משם כל היום דנעשה בסיס לניצוצות עכ"ל. ולכאורה נראה שדבריו באו לכונה זו לבאר איך חשיב ביטול כלי מהיכנו לכל היום, ואמאי אינו יכול לנער הניצוצות אחר שכבו. [ואזיל לשי' דס"ל כהרמב"ן דביטול כלי מהיכנו לשעה אינו אסור כלל.] ולכך תירץ רש"י דכיון שהכלי נעשה בסיס ממילא דא"א לנער.

אלא שעדיין לא ידענו מהו החילוק בין ניצוצות לבין שליפי זוטרי, ואם נעשה הכלי בסיס לניצוצות למה לא נעשו הכרים וכסתות בסיס להשליפי זוטרי. ועוד קשה, שהרי שיטת רש"י עצמו (נא.) דגם בבסיס יש היתר ניעור.

ה. ונראה דלק"מ, דמה שהתיר רש"י לנער בסיס זהו דוקא במטה על צדה, שאינו מטלטל להמוקצה כלל, אבל להגביה את החבית בודאי אסור, כמש"כ רש"י (קכה:), וכמש"נ. וכאן שהניצוצות הם בתוך כלי לא יועיל להטות את הכלי, ויהיה צריך לכוף את הכלי לגמרי, וכיון שהכלי הוא בסיס להניצוצות אסור. ולכן בשליפי זוטרי לא חשיב ביטול כלי מהיכנו, אף שנעשה בסיס, דמ"מ יכול לנער השליפי, משא"כ בניצוצות, וק"ל.

[וההג"א דהתיר להניח כלי לקבל נר של שעוה, או דס"ל דגם זה חשיב ניעור, או דמיירי דוקא בקערה וכיו"ב דסגי בניעור לבד ואי"צ לכופו לגמרי.]

ו. ואגב להעיר שמדברי רש"י (מז:) הנ"ל ק' לכ' על המג"א דס"ל דבאמצע השבת אינו יכול להעשות בסיס כלל. ויש ליישב דנאמר שקושיית הש"ס הא קא מבטל כלי מהיכנו קאי אבין השמשות, דהמשנה התירה סתמא ליתן כלי תחת הנר, וע"ז מקשה הש"ס דתינח באמצע השבת אינו נעשה בסיס ויכול לנער הניצוצות אחר שייכבו, ולא הוי מבטל כלי מהיכנו, אבל בבין השמשות הרי הכלי ייעשה בסיס והיה צ"ל אסור מדין מבטל כלי מהיכנו. וק"ל.

-ג-

טלטול כנונא אגב קיטמא

א. שבת (מז.) אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים כו' הנה דעת רש"י והתוס' דהקיטמא לא היה מוקצה, וההיתר לטלטל הכנונא היה משום שהוא בסיס לדבר האסור והמותר. והקשו תוס' מסוגיא דביצה (כא:) גבי אין מזמנין נכרי בשבת משום שיורי כוסות, ופריך וניטלטלינהו אגב כסא, מי לא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא אע"ג דאיכא עליה שברי עצים ע"ש. וקשה, מה דמיון הוא הרי התם אין בכוס כ"א שיורים בלבד, והוה בסיס לדבר האסור לחוד, משא"כ כאן שהוא בסיס גם לקיטמא. וע"ש בתוס' וברשב"א מה שתירצו.

ועיין בתוס' ביצה שם כתבו ג' תירוצים, וכאן נדון בתירוצם הראשון, שכתבו וז"ל וי"ל דה"נ מדמה שבכל אחד יש בו חדא לטיבותא וחדא לריעותא, והכא הכוס שרי לטלטל ומה שיש בתוכו אסור, וגבי כנונא יש בתוכו דבר המותר והכנונא עצמו אסור לטלטל דמלאכתו לאיסור, וה"פ כי היכי דמטלטל כנונא אגב קטמא הכי הוה לן לטלטל השיורין עם הכוס עכ"ל.

היינו דהתוס' מפרשים דדין הכנונא שוה לדין שיירי הכוס, אף דבכנונא יש בתוכו איסור והיתר, אבל כנגד זה הכנונא עצמו הוא כלי שמלאכתו לאיסור ואינו מותר לטלטלו כ"א אגב הקטמא (ומיירי בגונא שאינו צריך לגוף הכנונא או למקומו). ונמצא דינו שוה לדין שיורי כוסות, דבכל א' יש מעלה וחסרון. דאף שבשיורי כוסות יש חסרון שאין בתוכם היתר, אבל כנגד זה יש להם מעלה שהם כלי שמלאכתם להיתר. וכנונא הוא להיפך, יש בו מעלה שיש בו היתר, אבל יש בו חסרון דהוא כלי שמלאכתו לאיסור. ולכן דינם שוה.

והוא תמוה מאד, דמה ענין זל"ז, והם שני ענינים נפרדים לגמרי, כנונא אין בו איסור בסיס כיון שהוא בסיס גם להיתר. ואם יש בו חסרון שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, זהו נידון אחר, ולדעת התוס' בתירוץ זה שאינו צריך לגוף הכנונא צ"ל שההיתר לטלטלו הוא אגב הקיטמא, וכשיטות הסוברים דמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק. [ועיין בראש יוסף.] ומה זה ענין לשיורי כוסות. ומה שייך לומר שבכל אחד יש חדא לטיבותא וחדא לגריעותא, הרי הטיבותא והגריעותא אינם בחדא מחתא כלל.

ומשמע שדעת התוס' דע"י שהכנונא הוא כלי שמלאכתו לאיסור נעשה בסיס טפי, ולכן מגרע גרע משיורי כוסות גם מצד הדין בסיס שבו, וצריך הוא כנגד זה להמעליותא דיש בתוכו היתר דהיינו הקיטמא. אלא שלכ' אינו מובן הסברא בזה.

ב. אבל הדבר יובן עפ"י מה שביארנו לעיל (ענף א') בדעת רש"י, שאיסור בסיס הוא דוקא כשהבסיס עושה פעולת בסיס דהיינו כשע"י טלטול הבסיס הוא מטלטל גם להמוקצה. דאזי כיון שטלטול הבסיס הוא לצורך טלטול המוקצה בטל תורת כלי של הבסיס. אשר לפ"ז מה שמותר לטלטל כוס שיש בו שיורים נראה דהגדר הוא דכיון שאין השיורים חשובים לכן מעשה טלטול הכוס אינו מתיחס להשיורים, ואינו נחשב שטלטול הכוס הוא לצורך השיורים, וממילא דל"ש בכוס איסור בסיס.

וכיון שכן מובן מאד למה בכנונא שהוא כלי שמלאכתו לאיסור ל"ש ההיתר דשיורי כוסות, כי אילו היה הכנונא כלי שמלאכתו להיתר אזי היה הטלטול שהוא לצורך הכנונא (להעבירו מחמה לצל) מתיחס להכנונא, שהשברי עצים טפלים לו, דומיא דשיורי הכוס שטפלים להכוס. אבל כיון שהכנונא הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלו בשביל עצמו כלל, (כי לצורך גופו ומקומו אינו צריך ולצורך העברתו מחמה לצל אסור לטלטלו), א"כ אינו מותר לטלטלו כ"א בשביל מה שבתוכו. כמו שי"א שמותר לטלטל כל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק. אבל כיון שהטלטול הוא לצורך מה שבתוכו, א"כ שוב יש כאן דין בסיס, והיה צ"ל אסור. רק לזה מועיל מה שיש בתוכו קיטמא, ולכן עיקר הטלטול הוא לצורך הקיטמא, ולא לצורך השברי עצים.

ג. נמצא שבאמת דין כנונא דומה לדין שיורי הכוס. דבשניהם ההיתר לטלטלם הוא משום שהטלטול מתיחס לדבר המותר, ולא לדבר האסור. בשיורי כוסות היינו ע"י שהטלטול מתיחס להכוס שהוא העיקר, ולא להשיורים שבטלים לו. ובאמת גם בכנונא היה מקום לדון כן ג"כ, שהטלטול יתיחס להכנונא, אלא שבכנונא יש חסרון שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלו לצורך הכנונא, ולכן א"א ליחס הטלטול להכנונא. אלא שכנגד זה יש מעלה בכנונא שיש בתוכו קיטמא, ואפשר ליחס הטלטול להקיטמא. ומ"מ ביסוד דינם דין שיורי כוסות ודין כנונא שוים, שע"י שהטלטול מתיחס לההיתר אין בו איסור בסיס. והם הם דברי התוס', דבכל אחד מהם שיש חדא לטיבותא וחדא לגריעותא ועי"ז דינם שוה, ודו"ק.

Gemara:

References: Shabbat: 51a 

More from this:
    Comments
    0 comment
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by Michael & Yael Buckstein l'ilui nishmas Raizel Shayna bas Meir Mendel and Yisrael Zvi ben Zev and l'ilui nishmas Moshe Aharon Yehoshua ben Eliezer Zusman by his family