ברית של מתן תורה

א. דברי הימים א’ כ"ג: "ומשה איש הא’ בניו יקראו על שבט הלוי". יש לעיין, כי הנה כלל נקוט בידינו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אשר מכח כלל זה מקשים האחרונים על מה שדרשו חז"ל בספרי (במדבר י"א י’) עה"פ וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחות על עריות שנאסרו להם, והקשו הרי איזו עריות נאסרו להם והרי כשנתגיירו במתן תורה לכאורה נעשו כקטנים שנולדו והיו צריכים להיות מותרים בקרובותיהם. ומכח קושיא זו כתבו שע"כ חלוקה הגרות של מתן תורה משאר גירות ולא נאמרה בה כלל זה שכקטן שנולד דמי [עיין גור אריה בראשית מ"ו י’ ובהקדמה לספק שב שמעתתא]. וכן יש להוכיח מדברי הירושלמי ומובא בשו"ע אה"ע סימן ט"ו סי"ב אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל גברי ישראל עיי"ש אשר גם בזה יקשה הרי כשנתגיירו בסני נעשו כולם כקטנים שנולדו ואיזו איסור קרובות יש לאברהם ולשרה, וע"כ כנ"ל כי במתן תורה לא נאמר כלל זה.

ומעתה, הרי כתוב בתורה (שמות י"ח) ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה כו’ ואת שני בניה כו’. והנה נחלקו חז"ל בזבחים (קטז.) אם קודם מתן בא יתרו או לאחר מתן תורה בא. וא"כ תינח למ"ד שקודם מ"ת בא א"כ נכחו בני משה בשעת קבלת התורה ונתגיירו בגירות זו המיוחדת אשר בה לא נאמר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ושפיר התייחסו לשבט הלוי. אבל לפי השיטה שלאחר מתן תורה בא, א"כ לא היו בני משה בסני בשעה שנתגיירו כל ישראל, וע"כ כי נתגיירו אח"כ לבדם, והרי הם ככל גרים בעלמא, אשר כקטנים שנולדו דמו, ואיך א"כ נקראו על שבט הלוי. ב. גם עיקר החילוק הזה בין הגירות של מתן תורה לשאר גירות אומרת דרשני, והרי כל דיני גירות אנו למדים מהגירות שהיתה במתן תורה, ואיך אם כן נחלק ביניהם לענין דין זה [ועמש"כ בזה בגור אריה שם].

ג. עוד יש להקשות קושיא אחרת מעין קושייתינו הראשונה, כי עיין רמב"ם פ"א מלכים ה"ד אין מעמידים מלך מקהל גרים כו’ עד שתהא אמו מישראל עכ"ל. ובכ"מ שם כתב כי ה"ה אביו מישראל ג"כ מספיק לזה, וכל שכן הוא. עוד כתב להוכיח כשיטת הרמב"ם דבאחד מהוריו מישראל סגי, ואין צריך שיהיו גם אביו גם אמו מישראל כדי שיהיה כשר למלכות, מרחבעם בן שלמה שהיתה אמו עמונית והיה כשר למלוך. גם הרמב"ן יבמות (מה:) והר"ן סנהדרין (לו:) הוכיחו מרחבעם בן שלמה כי באביו מישראל ואמו גיורת כשר למלוכה. אבל שיטת התוספות סוטה (מא:) הוא שמלך צריך שיהיו גם אביו וגם אמו מישראל, ובזה חלוק מלוכה משאר שררות עיי"ש. ולשיטה זו באמת יקשה איך מלך רחבעם, ועיין נוב"י קמא חו"מ א’ תירץ לדעת התוספות כי מלך בן מלך שיורש המלוכה מאביו שאני, עיי"ש.

והקשו האחרונים (כתר מלך שם, חמדת ישראל מצ’ שפ"ד) על שיטת התוספות ממה שדרשו ז"ל במסכת זבחים (קב.) שביקש משה רבינו מלכות לו ולזרעו, ולא נענה, רק הוא עצמו היה מלך כמו שכתוב ויהי בישרון מלך כו’ עיי"ש. והרי לשיטת התוספות מלך צריך שיהיו אביו ואמו מישראל, ואם אמו גיורת פסול למלוכה, ואיך א"כ ביקש את המלכות לזרעו, והלא אם בניו צפורה לא היתה מישראל [ובאמת היה אפש"ל שלא ביקש המלכות כ"א לנכדיו ולא לבניו, אבל לשון המדרש רבה שביקש המלכות לבניו, ויש לדחות]. ותירצו עפ"י דברי הנוב"י הנ"ל כי כשיורש המלכות מאביו שאני, וכיון שמשה עצמו מלך היה, לכן היה יכול להוריש המלכות לבניו. עוד אפש"ל בזה, כי הנה מצינו שממזר אסור לבוא בקהל השם ומ"מ מותר בקהל גרים שהם קהל בפנ"ע ולא נתרבו לאיסור ממזרות, וצריך להבין הרי כל ישראל נעשו גרים בשעת מתן תורה, וצ"ל דבכל זאת אנו רואים את העומדים במתן תורה כקהל בפנ"ע. וע"כ שאין זה מצד ייחוסם אל האבות, שהרי לא מצינו שיהיו בני הערב רב מותרים בממזרים. רק ע"כ שהעיקר תלוי בהעומדים במתן תורה ותו לא, כי הנוכחים במתן תורה הם קהל לחוד, וגרים הם קהל לחוד, ולקמן יבואר יותר אי"ה. וא"כ יש מקום לומר כי בדין מקרב אחיך הנאמר בהכשר למלכות, אשר מכחה אנו ממעטים בני גרים, אין הכונה לאחוה מצד הייחוס אל האבות, אלא לאחוה מצד היותו מתיחס לאותו קהל שעמד במתן תורה, שהם קהל נפרד מקהל גרים. וא"כ גם בני משה אע"פ שאמם לא היתה מזרע האבות, מ"מ כיון שעמדו במתן תורה גם הם בכלל הקהל הזה ואני קורא בהם שום תשים עליך מלך מקרב אחיך.

ולשיטת הרמב"ן והר"ן והרמב"ם (לפי מה שפירשו הכ"מ) דגם באביו מישראל סגי א"כ מעיקרא קושיא אין כאן, כי כיון שמשה היה מישראל גם בניו כשרים למלוכה.

ד. אבל כל הנ"ל הרי אינו אלא למ"ד שיתרו קודם מתן תורה בא, שא"כ היו בני משה בכלל הגירות של מתן תורה. אבל לפי הדעה שלאחר מתן תורה בא, א"כ יקשה שוב, שהרי כיון שלא היו בשעת מתן תורה ע"כ שנתגיירו בגירות נפרדת, והם ככל גרים בעלמא, ואיך יהיו כשרים למלכות. ואפילו לדעת הרמב"ן והר"ן והרמב"ם דבאביו מישראל ג"כ כשר למלכות, פשוט כי אי"ז כ"א בנולד בקדושה, אבל גר שנתגייר והוא כקטן שנולד דמי הרי אינו מתייחס אחר אביו כלל, ובודאי אינו כשר למלכות. גם סברת הנוב"י שמלך בן מלך שאני אינו שייך כאן, שהרי גר אינו יורש את אביו ד"ת כלל, ואם כן גם את המלוכה לא יכלו לירש. ועוד, גם אילו לא נאמר כלל הלכה זו של מקרב אחיך, וגם אילו היה גר גמור כשר למלכות, מ"מ הרי משה ביקש שתהיה המלכות לו ולזרעו, ופשוט שהכונה שתהיה להם המלכות בירושה, וכמו שהיא עכשיו ירושה לדוד ולזרעו עד עולם. והרי כיון שבניו גרים היו א"כ לא היו יכולים לירש המלכות ממשה כלל, מכיון שגר אינו יורש את אביו. ובמדרש איכא שביקש גם כהונה, וגם ע"ז יקשה כן איך היה יכול להוריש הכהונה לבניו כיון שגרים היו.

ה. והקרוב אצלי בזה, בהקדם מה שצריך באמת ביאור מה שאנו אומרים כי קהל גרים הם קהל לחוד, לענין איסור ממזרות. והרי כיון שכל ישראל ג"כ נתגיירו בשעת מתן תורה, א"כ מהיכ"ת לראות את המתגיירים בסני כקהל נפרד מהמתגיירים במשך הדורות [וכבר הזכרנו שע"כ אין זה מצד הייחוס אל האבות, כי לא מצינו שיהיו הערב רב מותרים בממזרים]. ונראה הגדר בזה, כי הנה הגרות היא כניסה לברית, וכלשון הברייתא בכריתות (ט.) וכן לשון הרמב"ם פי"ג איסורי ביאה ה"א בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית כו’. ונראה שאופי הכניסה לברית שהיתה במתן תורה היה שונה מהכניסה לברית של גר המתגייר עכשיו, כי היתה כניסתם לברית כאיש אחד בלב אחד, שנכנסו כולם יחד לברית בתורת קהל, ועש"ז נקרא יום מתן תורה יום הקהל (דברים ט’ י’). ועיין בסוגיא סוטה (לז:) פשוט אצל הש"ס כי ההלכה הידועה שכל ישראל ערבים זה לזה נתחדשה בשעת הכניסה לברית בסני, והוא מהטעם שכתבנו כי אופי הכניסה לברית היתה כניסת כל הקהל כאחד, ועל ידי זה נעשו ערבים זה לזה. או להיפך כי הערבות היתה תנאי קודם לברית, כי היו צריכים להיעשות ערבים כדי שיוכלו להיחשב קהל אחד, מכיון שהכניסה לברית היתה צריכה להיות ע"י כל הקהל כאחד. ונראה שזהו ביאור טעם הדבר למה במתן תורה לא נאמר כלל זה כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והוא, כי כמו גר בעלמא כשנכנס לברית אע"פ שנחשב כקטן שנולד וכל הקירבות שהיו לו קודם כניסתו לברית מתבטלים, מ"מ הוא עצמו ביחס לעצמו אינו משתנה, כך קהל ישראל כשנכנסו לברית, כיון שנכנסו בתורת קהל, ושם המתגייר היה קהל ישראל כאיש אחד, א"כ נכנס הקהל לברית עם כל האחוות והקירבות והיחסים ההדדיים הפנימיים שבו כמו שהוא, והכל נכנס לברית. וכמו שיחס יד אחת לחבירתה אינה משתנה גם אצל גר שהוא כקטן שנולד לגבי עלמא, כי הגירות חלה על כולו כאחת, כך לא נשתנה יחס כאו"א מישראל לחבירו כשנתגיירו, כי חלה הגירות על כל הקהל כאחד [וצריך להוסיף כי המושג קהל לענ"ז כולל גם את כל הדורות הקודמים והבאים, את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה, כולם נכנסו להברית, ולכן אברהם ושרה אסורים בכל ישראל, כי גם לגבייהו לא נאמר שנעשו ישראל כקטנים שנולדו, כי גם הם בכלל הקהל אשר חל הכניסה לברית על כולו כאחד]. ומזה הטעם הוא גם מה שאנו מחשיבים את העומדים בשעת מתן תורה לקהל נפרד מהמתגיירים אח"כ. כי הברית שלהם מצד אופיו המיוחד עשה אותם לקהל אחד, וכל המתגיירים אח"כ שלא היו בכלל אותה הברית, אלא הם נכנסים לברית בפני עצמם ובתורת יחידים, אינם בכלל אותו הקהל שנתוצרה ע"י ברית סני.

ו. וכיון שנתבאר שמעלת הגירות של מתן תורה אשר בה לא נאמר הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, או ליתר דיוק אשר בה נאמר דין זה על כל ישראל כאחד ולא על כאו"א בנפרד, כל זה הוא מסיבת אופי הכניסה לברית ההיא שהיתה ע"י כל הקהל יחד, שנעשו ערבים זל"ז. והרי בוסיגא דסוטה הנ"ל מבואר דנכנסו שלשה פעמים לברית, בסני ובערבות מואב ובהר גריזים והר עיבל, ובכולם נשנה גם דין הערבות עיי"ש. הרי שבכל אלו הפעמים שוב נכנס כל הקהל לברית כאחד, וא"כ י"ל כי בני משה אף שלא היו בשעת הכניסה לברית של מתן תורה אבל נכנסו לברית בערבות מואב יחד עם כל ישראל, ולכן לא נחשבו כגרים לא לענין דין מקרב אחיך, ולא להיות כקטנים שנולדו, ושפיר אמר הכתוב ומשה איש הא’ בניו יקראו על שבט הלוי ודו"ק. [ז. רק כי לכאורה יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר כי אותן הבריתות דסוגיא דסוטה הכונה לברית היסורים של התוכחה כשקבלו את התורה באלה ובשבועה, ואינו ענין להכניסה לברית של הגרות שהיתה במתן תורה. אבל נראה כי הכל אחת, כי גם ענין הגרות עיקרה היא קבלת התורה, וזוהיא הכניסה לברית של גרות, ועיין לקמן בענין טבילת עבד משוחרר הארכנו בזה יותר כי עיקר הגירות היא קבלת המצות ע"ש וכיון שכן א"כ כל שבאותה שעה קבלו את התורה בברית התוכחה באלה ובשבועה ובערבות הרי קבלה זו הטביעה את חותמה גם על עיקר הגרות שהיתה כניסה לברית וקבלת המצות ע"י כל הקהל כאחד וככל הנ"ל.]

ח. וממוצא הדברים כי עיקר הויית האומה והיותה לקהל היתה ע"י הכניסה לברית התורה בחורב, והדברים מאירים לתוך דברי רס"ג באמונות ודעות מאמר השלישי וז"ל קבלו בנ"י קבלה מוסכמת שמצוות התורה אמרו להם הנביאים עליהם שאינם בטלים כו’ וכאשר בדקתי בספרים מצאתי מה שמוכיח על כך כו’ ועוד לפי שאומתינו בנ"י אינה אומה אלא בתורותיה, וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמד כימי השמים והארץ הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמיים והארץ, והוא אמרו כה אמר ה’ נתן שמש לאור יומם חקת ירם וכוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה’ צבאות שמו אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה’ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים עכ"ל. ודבריו צ"ע, כי לכאורה שתי הבטחות נפרדות הן ומה ענין זל"ז, ורס"ג אומר את הדברים בתור ראיה ניצחת לנצחיות התורה ואיזו ראיה יש כאן, ומה זה שאמר שאין אומתינו אומה אלא בתורותיה והרי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. רק הביאור בזה הוא כנ"ל כי הוית האומה היתה ע"י ברית התורה, ואילו היתה ברית זו בטלה ח"ו ממילא גם איחוד הקהל היה מתבטל, כי אינם קהל כ"א ע"י הברית הזו. ואף ישראל שחטא ישראל הוא מצד היותו בכלל ברית זו, אבל אילולא הברית אין כאן קהל כלל ורק מצד הברית הוא שאנו נחשבים גוי לפניו כל הימים וק"ל.