עוד בענין רחיצה בשבת ויו"ט

-א-

שבת (לט:) אמר ר' חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר כו' וע"ש ברש"י ד"ה בכלי וז"ל דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין עכ"ל.

הנה אם נפרש שהכונה לרחוץ בכלי ולרחוץ בקרקע א"כ נצטרך לומר דלמה דס"ד השתא שמותר לרחוץ בקרקע מה דאסרינן בברייתא לעיל לרחוץ בחמין שהוחמו מער"ש היינו כשרוחץ בתוך כלי. ואף דלכ' הרי עיקר גזירת מרחצאות היתה צ"ל בקרקע דומיא דמרחץ נצטרך לומר דלס"ד דהגמ' השתא לית לן כלל גזירת מרחצאות, ולכך כתב רש"י טעם אחר משום הרואה ע"ש. וכ"כ הפנ"י. אבל הוא דחוק.

ועיין ברש"י ד"ה בקרקע כתב וז"ל כגון אמבטאות של מרחצאות והן חמי האור עכ"ל, ואינו מובן וכי לא משכח"ל רחיצה בקרקע כ"א במרחץ. גם מש"כ שהן חמי האור אינו מובן כלל.

אשר באמת נראה דרש"י אינו מפרש שבקרקע הוא רחיצה בקרקע. דזה לא הוי ס"ד להתיר כלל, דהרי הוא עיקר גזירת מרחצאות. ודברי ר' חסדא שמתיר בקרקע הכונה להשתטף במים שהוחמו בקרקע, ואח"כ הוריקם לכלי והשתטף בהם. אבל לרחוץ בקרקע בודאי אסור, משום גזירת מרחצאות.

ולכך הוצרך רש"י לבאר איך משכח"ל מים שהוחמו בקרקע בחמי האור [דאי"ל דהוחמו ע"י החמה דא"כ מאי פריך הגמ' מסילון של אנשי טבריא]. איך יחמם את המים שבקרקע באור. ולזה מבאר רש"י כגון במרחצאות שהמים הם חמי האור ומתחממים בקרקע ע"י האש שבמרתף המרחץ, כמבואר בכ"מ.

ב. ועיין ברשב"א שמשמע מלשונו ג"כ שדברי ר' חסדא הם במשתטף דוקא, ולא ברוחץ. וא"כ ע"כ "בקרקע" אין פירושו שהם עכשיו בקרקע, דא"כ איך משכח"ל משתטף, אלא ע"כ "בקרקע" היינו שהוחמו בקרקע, כנ"ל.

אך לפ"ז נצטרך לומר דהך דברי הכל דקאמר ר' חסדא היינו דוקא ר' שמעון ור' יהודה. אבל ר' מאיר שאוסר להשתטף אפילו בצונן א"א לומר שיתיר להשתטף במים שהוחמו בקרקע והוריקם אח"כ לכלי, דמי עדיפי מצוננים שלא הוחמו כלל. אבל בתוס' ד"ה והא, מוכרח דהך דברי הכל היינו אפילו ר"מ, ולדידהו צ"ל דבקרקע היינו לרחוץ בקרקע, ולכן עדיפי מצוננים שהם עכשיו בכלי.

אבל ק' לפי דעת התוס', דא"כ למה דמסקינן דמחלוקת בקרקע, צ"ל דמחלוקת ר"מ ור"ש ור"י הוא לענין רחיצה, שהרי ל"ש להשתטף בקרקע. ואילו בברייתא קתני בהדיא דפלוגתתם היא בלהשתטף.

ג. וכן קשה לי בדברי הרמב"ן, שמתחילה כתב וז"ל וה"פ מחלוקת בכלי שר"מ ור"י אומרים אסור משום גגזירת מרחץ לפי שהרואים אומרים היום הוחמו כו' אבל בקרקע ד"ה מותר כו' עכ"ל, אשר מבואר מלשון זה דלפי הס"ד בגמ' גם ר"מ מודה שבקרקע מותר. והרי ר"מ אוסר בצונן, ואיך יתכן שמים שהוחמו בקרקע עדיפי ממים שלא הוחמו כלל. אלא ע"כ צ"ל דבקרקע פירושו שהם עכשיו בקרקע, ולכן עדיפי מצוננים, שהם בכלי.

וק' כנ"ל, דא"כ למסקנא דמסיק דמחלוקת בקרקע, צריכים לומר דמחלוקת ר"מ ור"ש ור"י הוא ברחיצה ממש, ואילו ברייתא קתני בהדיא דפלוגתתם לענין להשתטף. וכן מבואר גם בדברי הרמב"ן בא"ד שם שכתב וז"ל אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת בקרקע דר"ש סבר בשטיפה בקרקע ליכא משום גזרת מרחצאות דכיון שבקרקע הוא ולא עביד נמי אלא שטיפה אינו נראה כמי שהוחמו ביו"ט כו' עכ"ל. הרי בהדיא שיש מציאות של להשתטף בקרקע, ולא הבנתי איך יתכן זה, אא"כ נפרש שבקרקע היינו שהוחמו בקרקע, וזה נסתר מתחילת דברי הרמב"ן, וכנ"ל, וצ"ע.

[ובדוחק דמשכח"ל משתטף בקרקע כשהמים בדיוטא העליונה והוא עומד בדיוטא התחתונה והם נשפכים עליו. ואכתי צ"ע.]

-ב-

ד. ובמה שהקשינו לס"ד דר' חסדא דמחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר, והרי עיקר מרחצאות הם בקרקע, וכתבנו לבאר שיטת רש"י דגזירת מרחצאות הוא ברחיצה דוקא, ור' חסדא מיירי להשתטף והוא איסור אחר משום הרואה. וראיה לזה דעיין בטור סי' שכ"ו כתב בשם סמ"ג דרחיצה בכלים אסורה אפי' בחמי טבריא, ונראה ברור בטעמו משום דבגמ' הוי ס"ד דלהשתטף בכלי אסור אבל בקרקע מותר, וע"כ אין איסור זה משום גזירת מרחצאות, שהרי עיקר רחיצת מרחצאות היא בקרקע, אלא ע"כ הוא איסור אחר משום הרואה שיחשוב שהוחמו המים בשבת, וכמבואר בדברי רש"י וכנ"ל. ואף דמסקינן שם דאפילו בקרקע אסור, ס"ל להסמ"ג דמ"מ הסברא הראשונה לא בטלה דלרחוץ במים שבכלים אסור אפילו בלא טעמא דגזירת מרחצאות, רק משום הרואה שיחשוב שהוחמו בשבת. וממילא דאפילו חמי טבריא אסורים, דכל שאינו מחמת גזירת מרחצאות אין חילוק בין חמי טבריא לבין שאר חמין.

אבל עיין ברמב"ן שכתב וז"ל מחלוקת בכלי שר"מ ור"י אומרים אסור משום גזירת מרחץ לפי שהרואים אומרים היום הוחמו כו' אבל בקרקע ד"ה מותר דלא מוכחא מילתא שהן חמי האור וליכא למיגזר עכ"ל. מבואר בהדיא מלשונו שהאיסור להשתטף הוא מגזירת מרחצאות, ומ"מ מתיר ר' חסדא בקרקע. ויקשה כנ"ל הרי עיקר מרחצאות הם מים שבקרקע.

אדהכי יקשה מש"כ הרמב"ן שבכלי אסור משום גזרת מרחץ לפי שהרואים אומרים כו' מה ענין רואים אצל מרחץ, הרי גזירת מרחצאות אינה משום הרואים כ"א משום הבלנים שיעשו בזדון.

ה. ונראה, דהנה שיטת הרמב"ן דמותר לרחוץ ביו"ט במים שהוחמו מערב יו"ט, וכדעת הרי"ף והרמב"ם. ומ"מ תניא בהדיא בגמ' (מ.) במעשה דר"ע וראב"ע דאסור לרחוץ במרחץ ביו"ט במים שהוחמו מערב יו"ט. וביאר הרמב"ן במלחמות דבמרחץ גרע טפי.

והנה באמת צריכים להבין, כיון שכל האיסור לרחוץ בחמין הוא משום הבלנים, למה אסרו חוץ למרחץ כלל. והיה אפשר לומר משום לא פלוג. אבל הרמב"ן הרי ס"ל שאפשר לחלק בין תוך המרחץ לחוץ למרחץ, כמו שחילקו באמת לענין מים שהוחמו מערב יו"ט. וא"כ יקשה לדידיה למה אסרו לרחוץ חוץ למרחץ כלל.

[ואין לומר שאיסור רחיצה חוץ למרחץ במקום שאסור הוא איסור אחר משום הרואים, ואינו מחמת גזירת מרחצאות כלל. זה אינו, דהא מבואר בגמ' שם דקודם גזירת מרחץ היה מותר לרחוץ במים שהוחמו מערב שבת, ולא נאסר כ"א מגזירת מרחצאות, אף שלאחר גזירה הרי אסור גם חוץ למרחץ.]

אלא צריכים לומר, דאף שנתעוררו לגזור ע"י הבלנים, מ"מ הגזירת מרחץ כוללת שני חששות, גם משום הבלנים שיעשו בזדון, וגם משום הרואים שיטעו. דכללו של דבר, אם יתירו לרחוץ בחמין יבאו להחם בשבת, הבלנים משום שכרם בזדון, והרואים משום שידמו שמים אלה הוחמו בשבת וילמדו להתיר. והכל בכלל גזירת מרחצאות. אבל במים שהוחמו מערב יו"ט דאין בו איסור מה"ת להחם ביו"ט כלל, לדעת הרמב"ן. וכל האיסור הוא משום מדיח בקרקע וסך וסחיטה דאלונתית כו' (ע"ש ברמב"ן לעיל מיניה) בזה לא אסרו אלא במרחץ ששם שכיח תקלות אלו.

ו. וזהו שכתב הרמב"ן שבכלי אסור משום גזרת מרחץ משום הרואים כו' דגם חששא דהרואים הוא מגזרת מרחצאות.

וניחא גם משה"ק איך ס"ד דר' חסדא דבקרקע לכו"ע מותר, הרי עיקר גזרת מרחצאות הוא משום הבלנים שהוא בקרקע. ולנ"ל ניחא, דחששא דהבלנים הוא בתוך המרחץ דוקא, ושם באמת אסור אפילו בקרקע, אבל חוץ להמרחץ עיקר החששא הוא משום הרואים, ובזה ס"ד דבקרקע ליכא חששא, וק"ל.

-ג-

ז. ועיין לקמן (מ:) לא ישתטף אדם בצונן ויעמוד כנגד המדורה להתחמם, וברמב"ם מבואר שהוא מגזירת מרחצאות ולכן אינו אסור כ"א כל הגוף. אבל הרא"ש כתב שה"ה אפילו לרחוץ ידיו ולחממם כנגד המדורה. וצריך לומר שהרא"ש הבין שאין איסור זה דמתחמם כנגד המדורה מכלל גזירת מרחצאות כלל. אלא הוא איסור אחר. ולא אשכחן חילוק בין כל גופו לבין פיו"ר כ"א בגזירת מרחצאות.

[ובב"י סי' שכ"ו כתב שדעת התוס' כהרא"ש. והבית מאיר שם כתב שהוא ט"ס בב"י, דאיפה נרמז זה בתוס'. אבל גם בבהגר"א שם כתב שהתוס' ס"ל כהרא"ש בזה, ולכ' כונתו ממש"כ התוס' (מ:) דאסור להשתטף ולהתחמם כנגד המדורה משום שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו, ולמה לא כתבו התוס' בפשוטו משום גזירת מרחצאות. ומזה מוכיח הגר"א דס"ל להתוס' כהרא"ש דאי"ז מגזירת מרחצאות כ"א חשש אחר משום הרואה. אבל למה שנתבאר עכשיו שלדעת הרמב"ן חששא דהרואים וגזירת מרחצאות הכל אחד, יקשה א"כ מנ"ל להגר"א שהתוס' סוברים כהרא"ש בזה. שמא באמת כונת התוס' לגזירת מרחצאות. ומ"מ ראיית הגר"א נכונה דא"כ לא היו התוס' צריכים להאריך כלל והול"ל בפשוטו דאסור משום גזירת מרחצאות. ככל רחיצה בחמין חוץ למרחץ. וע"ע מש"נ בזה לעי' * (סי' ל"ו ענף ג').]

ובביאור דעת הרא"ש נראה דס"ל שגזירת מרחצאות הוא רק האסור משום הבלנים. (ומה שאסרו אפילו חוץ למרחץ הוא משום לא פלוג שלא רצו לחלק בין תוך המרחץ לבין חוץ למרחץ.) ובמשתטף בצונן הרי ל"ש חששא דהבלנים כלל, דחששא דהבלנים היינו בגונא שרוחצים במים חמים דיש לחוש שהבלנים יחממו המים בשבת ויאמרו לרוחצים שמערב שבת הוחמו. ואין זה ענין למתחמם כנגד המדורה שרוחץ במים צוננים והולך בעצמו להתחמם כנגד המדורה, ואין כאן ענין לבלנים. [ומשום הדלקת המדורה עצמה לא מצינו שגזרו כלל.] ובכלל לא מצינו מדורה במרחץ. ולכן ס"ל להרא"ש דע"כ יש כאן איסור אחר לגמרי, משום הרואה אותו מתחמם שיחשוב שכמו שמותר לעמוד כנגד המדורה ה"נ מותר לחמים מים בשבת ממש.

וכבר הארכנו בזה במקו"א * (סי' ל"ו) שדעת הרא"ש שיש ב' איסורים ברחיצה, גזירת מרחצאות משום הבלנים שהיא ברחיצת כל גופו דוקא, ואסורה אפילו במים שהוחמו בערב שבת, ואיסור אחר מפני הרואה לרחוץ אפילו פיו"ר במים שהוחמו בשבת עצמה. וביארנו שנחלקו הגרעק"א והגר"א אם איסור זה השני הוא אפילו בגונא שהמים הוחמו מאליהם בשבת, או"ד דוקא כשהוא חיממם בידים דומיא דהמתחמם כנגד המדורה ע"ש באורך.

ח. אבל להרמב"ן שגזירת מרחצאות עצמה כוללת גם חששא דהרואים, שפיר י"ל כהרמב"ם שהאיסור להתחמם כנגד המדורה הוא משום גזירת מרחצאות. וכן מפורש ברמב"ן לקמן שם וז"ל ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו פי' משום גזירת מרחצאות נגעו בה כו' עכ"ל. ואזיל לשיטתו.

וכן הרמב"ם אזיל לשיטתו, דס"ל שמותר לרחוץ ביו"ט בחמין שהוחמו מערב יו"ט, ומ"מ הרי מפורש בגמ' (מ.) דבמרחץ אסור, וע"כ לחלק בין תוך המרחץ לבין חוץ למרחץ, ולא אמרינן דלא פלוג רבנן בתקנתם. ומ"מ הרי רחיצה בחמין בשבת אסרו אפילו חוץ להמרחץ, וע"כ שאי"ז משום הבלנים (דא"כ היה די לאסור בתוך המרחץ) כ"א משום הרואים. וכיון שגזירת מרחצאות הוא גם משום הרואים, א"כ בפשוטו דהאיסור להתחמם כנגד המדורה מתפרש ג"כ מצד גזירת מרחצאות, וממילא דאינו אסור כ"א כל גופו, וק"ל.

-ד-

ט. וע"ע בגמ' הנ"ל (לט:) אהא דא"ר חסדא מחלוקת בכלי כו' מקשה הגמרא והא מעשה דאנשי טבריא דבקרקע הוה ואסרי להו רבנן. ותמהו בתוס' דמאי קושיא היא זו, הלא המעשה של אנשי טבריא היה בחמין שהוחמו בשבת, ואילו הברייתא מיירי בחמין שהוחמו מערב שבת. ונראה שרש"י נזהר מזה, דיש לדייק בדבריו דמתחילה כשפירש החילוק בין כלי לקרקע כתב משום שבכלי מוכח מילתא דתולדות האור נינהו. ואח"כ פירש שבקרקע בטלי להו מתורת חמין. ואח"כ כשמבאר הקושיא מאנשי טבריא פירש דאלמא במילתייהו קיימי. וכל זה צ"ב.

והנה המאירי פירש החילוק בין מים שבכלי לבין מים שבקרקע דבכלי אינו מחזיק החום כ"כ ולכן הרואה אומר שהוחמו בשבת, משא"כ בקרקע. אבל מדברי רש"י משמע שהחילוק הוא באופן אחר שבכלי ניכר שהוחמו באור והרואה ידמה שהוחמו בשבת באיסור ויבוא להחם מים בשבת, משא"כ בקרקע נראה שלא הוחמו באור אלא נתחממו מאליהם בקרקע ע"י החמה. וזהו מש"כ רש"י שמים שבכלים מוכחא מילתא דתולדות האור נינהו. משא"כ מים שבקרקע.

וכיון שכן לא דנו במים שבקרקע דין חמין כלל לענין איסור משתטף. וזהו מש"כ רש"י דבטלי מתורת חמין, דמים שבקרקע לא דנינן בהו כלל דין חמין, לענין האיסור להשתטף.

[אבל לענין איסור רחיצה אפשר דאסור אפילו בקרקע, דשם אין האיסור רחיצה מצד הרואה כ"א מצד הבלנים שיחממו באיסור ויאמרו שעשינו בהיתר, ולזה לא יועיל כלל מה שאינו ניכר שהוחמו המים שבקרקע באור, דאדרבא זה מגרע גרע דיותר יוכלו הבלנים לשקר.]

וא"כ שפיר מקשה הש"ס מהמעשה דאנשי טבריא, ואף דהתם הוחמו המים בשבת, אבל סוכ"ס הא חזינן שדנו במים אלה תורת חמין, ודלא כר' חסדא. והיינו דקאמר רש"י אלמא במילתייהו קיימי.

י. עיין לקמן (מ.) אמר ר' יהודה מעשה במרחץ של בני ברק כו' נכנס ראב"ע ור"ע כו' ויצאו ונשתטפו בבית החיצון אלא שחמין שלו מחופין בנסרים כו' ומבואר בדברי רש"י שנשתטפו בבית החיצון בחמין. והקשו בתוס' שם דהא ר' יהודה עצמו ס"ל דאסור להשתטף בחמין אפילו הוחמו מערב שבת.

ולדעת רש"י היה נראה ליישב דהנה ר"ע וראב"ע נכנסו להזיע דהמעשה ההוא היה קודם שגזרו על הזיעה, כמבואר בגמ'. ומבואר מגוף המעשה שדרכם היה להזיע ואח"כ להשתטף בבית החיצון. וא"כ י"ל לדעת רש"י שגזרו להשתטף בחמין באותה שעה שגזרו על הזיעה, ומה שאסר ר' יהודה להשתטף בחמין היינו אחר שגזרו על הזיעה.

אלא דלפ"ז מוכרח שהאיסור להשתטף בחמין הוא משום גזירת מרחצאות, ואילו בסוגיין פרש"י דהוא משום הרואה. אבל אי"ק דכאן מיירי בחמין שבכלים, דזה א"א להיות משום גזירת מרחצאות, דעיקר מרחץ הוא מים שהוחמו בקרקע. אלא ע"כ הוא גזירה אחרת משום הרואה, כנ"ל. אבל למאי דמסקינן דמים שהוחמו בקרקע אסורים לר' יהודה, זהו באמת משום גזירת מרחצאות. ושפיר י"ל כנ"ל, וק"ל.