רחיצה בשבת ויו"ט

Speaker:
Ask author
Date:
Jan 1, 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
703
Comments:
0
 
רחיצה בשבת ויו"ט

-א-

איסור רחיצה בסילון של אנשי טבריא

א. שבת (לח:) במשנה, מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה, ואם ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ע"כ.

ובתוס' ד"ה מעשה כתבו וז"ל מבעו"י הביאוהו כדפירש בקונטרס, ואין שום איסור בהבאה... ואסרו ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת, ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור וחשיבא כחדא גזירה כו' ע"כ.

מבואר מדברי התוס' דהאיסור בסילון של אנשי טבריא היה משום גזירה שמא יבואו לערבב המים בשבת עצמה והו"ל מבשל בתולדות החמה דאסור. ולכ' כי זהו כדעת רב יוסף בגמ' (לט.) דמפרש דהמעשה דאנשי טבריא קאי ארישא שנחלקו ת"ק ור' יוסי לענין בישול בתולדות החמה בשבת. אבל לדעת רבה דמפרש דהמעשה דאנשי טבריא היה אסור מחמת גזירה שמא יטמין ברמץ, וכן ע"כ דעת ר' חסדא דאמר (לט:) דממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעו"י, א"כ אין האיסור כאן משום שמא יערבבם כלל, כ"א שמא יטמין ברמץ. וק"ק שלא ביארו התוס' שדבריהם הם אליבא דרב יוסף, ודלא כרבה ור' חסדא.

ב. עוד יש לדייק בלשון התוס' מש"כ "ואסרו ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת", אמאי נקטו רחיצה טפי משתיה. והלא דבר הוא.

ג. בתוס' (לט.) ד"ה אלא, הקשו איך ס"ל לרב יוסף דהאיסור להטמין ביצה בחול הוא משום שמזיז עפר ממקומו, הא לאו הכי היה מותר, ואטו מי לית ליה לרב יוסף גזירה שמא יטמין ברמץ דמה"ט אסרינן להטמין בדבר המוסיף הבל, כמבואר בגמ' לעיל (לד.). ותירצו דמבעו"י איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ אבל כשמטמין בשבת לא דאטו אי שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי אור בשבת ע"ש. פי' דכמו דלר' יוסי מותר לבשל בתולדות החמה ולא מחלפא בתולדות האור, כמו"כ מותר (לרב יוסף) להטמין בדבר המוסיף הבל בשבת דלא מחלפא בהטמנה ברמץ שהוא תולדות האור.

וק' דתינח הא דלא יטמיננה בחול, אבל המעשה דאנשי טבריא היה מבעו"י, כמבואר בדברי ר' חסדא דיליף מיניה איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל אפי' מבעו"י. ולפ"ד התוס' כשמטמין מבעו"י גם רב יוסף מודה דשייך איסור הטמנה גזירה שמא יטמין ברמץ. ויקשה א"כ איך מפרש רב יוסף דהמעשה דאנשי טבריא קאי ארישא, דת"ק מביא ראיה ממעשה זה דאסור לבשל בתולדות החמה, והרי מה ראיה היא זו הא בסילון של אנשי טבריא היה טעם אחר לאסור גזירה שמא יטמין ברמץ וככל הטמנה בדבר המוסיף הבל דאסור מטעם זה כשמטמין מבעו"י.

ד. עיין בגמ' (לט:) דמדייק ממתני' דלא נאסרו החמין שבסילון ברחיצה כ"א משום שהם כחמין שהוחמו בשבת, הא אילו הוחמו מערב שבת היה מותר לרחוץ בהם, ומוקי לה במשתטף וכר' שמעון, אבל ברחיצה ממש אסורה אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, משום גזירת מרחצאות.

ומ"מ מבואר במשנה דאם הוחמו החמין ביו"ט אסורים ברחיצה. ויקשה הרי ממנ"פ אי משום גזירת מרחצאות אינו אסור כ"א ברחיצה ממש אבל להשתטף שרי לר' שמעון דמתני' כותיה, ומתני' הרי מיירי במשתטף. ואי משום איסור בישול הרי ביו"ט שרי לבשל.

ה. ולכאורה באנו בזה למחלוקת תוס' והרמב"ן, דתוס' (לט:) ס"ל דמדאורייתא אסור לבשל חמין ביו"ט בשביל רחיצה, דאינו דבר השוה לכל נפש. והרמב"ן (במלחמות) ס"ל דלעולם אין בזה איסור בישול מה"ת רק אסור משום גזירת מרחצאות, ואף דבחמין שהוחמו מערב שבת מתיר ר' שמעון להשתטף, אבל חמין שהוחמו בו ביום חמירי גם מצד גזירת מרחצאות ואסורים אפילו להשתטף.

ולפי דעת התוס' לכ' אין לנו מקור לחלק בגזירת מרחצאות בין חמין שהוחמו מבעו"י לחמין שהוחמו בו ביום, ומסתבר היה לדעתם דכמו שמתיר ר' שמעון להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת ומערב יו"ט כמו"כ היה מתיר להשתטף בחמין שהוחמו בשבת וביו"ט עצמו, אם משכח"ל גונא שהוחמו בהיתר.

ו. אבל א"כ יקשה טובא במתני' שהביאו סילון מבעו"י, ואסרו להם את החמין ברחיצה ביו"ט, והרי לא היה בזה שום איסור בישול שהרי הכל היה מסודר מבעו"י וכמש"כ התוס', ואילו גזירת מרחצאות לא שייך כאן דמיירי להשתטף. וכן טעמא דהטמנה ל"ש דאין איסור הטמנה ביו"ט. ואמאי היו החמין אסורים ברחיצה.

תינח לרב יוסף י"ל דהיה אסור משום גזירה שמא יערבבו המים בשבת, וכמש"כ התוס'. אבל לרבה ור' חסדא דלית להו סברא זו וס"ל דטעמא דאסרו המעשה דאנשי טבריא היה משום איסור הטמנה, והרי ביו"ט לא שייך איסור הטמנה כלל. וא"כ אמאי היו המים אסורים ברחיצה ביו"ט.

[ואין לומר דרבה ג"כ מודה דגזרו על המים שמא יערבבם בשבת, זה אינו שהרי לדעת רבה המשנה מביאה את המעשה דאנשי טבריא לראיה דאסור להטמין ביצה בחול כדי שתצלה, שהוא משום איסור הטמנה, והרי מה ראיה היא זו אם בסילון דאנשי טבריא היה טעם אחר לאסור גזירה שמא יערבבו המים. וכן ר' חסדא הביא ראיה מאיסור סילון דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ומה ראיה היא אם בסילון היה טעם אחר גזירה שמא יערבבו המים בשבת.

אך לכ' יש לדחות דלעולם רבה ור' חסדא מודים שיש איסור שמא יערבבו המים בשבת, רק דאיסור זה אינו שייך לר' יוסי דמתיר לבשל בחמי טבריא, ומ"מ מודה ר' יוסי דאסרו הסילון של אנשי טבריא, (ורבה ור' חסדא לית להו הסברא דלר' יוסי חמי טבריא חלפי אפיתחא דגיהנם), וע"כ דטעמא דאסרו הסילון של אנשי טבריא היה משום הטמנה לחוד. (וסיפא דאסרו החמין ביו"ט ברחיצה צ"ל שאינו אליבא דר' יוסי, שהרי ביו"ט ל"ש איסור הטמנה). ולת"ק נאסר הסילון מב' טעמים, גם משום הטמנה וגם משום גזירה שמא יערבבו המים. (וכן נראה דעת הרשב"א, עיין לקמן.)

אבל קשה לומר כן בדעת התוס' דע"ש בהמשך דבריהם הביאו ראיה שהסילון לא נתערב בחמי טבריא, דא"כ מה ראיה מביא ר' חסדא לאיסור הטמנה, דילמא אסרו הסילון מחשש שמא יערבבו המים. ועיין לקמן מה שיתבאר בביאור דברי התוס' אלה. אבל עכ"פ הא ודאי דאילו היו סוברים התוס' דראיית ר' חסדא היא מדר' יוסי מודה לאיסור סילון א"כ לא היה מקום לקושיא זו, דלר' יוסי ל"ש לגזור שמא יערבבו המים בחמי טבריא, שהרי ר' יוסי מתיר לבשל בתולדות החמה.

וא"כ הדרא קושיין לדוכתה, לרבה ור' חסדא דס"ל דטעמא דאסרו הסילון של אנשי טבריא משום הטמנה, למה אסרו אותו גם ביו"ט.]

ז. אשר נראה מוכרח מכל זה, דמש"כ התוס' שאסרו המים ברחיצה גזירה שמא יערבבו המים בשבת, אי"ז גזירה חדשה, אלא היא היא הגזירת מרחצאות שמצינו בגמ'. דכמו שאסרו לרחוץ בחמין שהוחמו באור משום גזירת מרחצאות, היינו משום גזירה שמא יחממו הבלנים את המים בשבת ויאמרו שהוחמו מערב שבת, כמו"כ אסור לרחוץ בחמין שהוחמו בחמי טבריה ע"י סילון בשבת, משום גזירת הבלנים שמא יערבבו הבלנים את המים בשבת ויאמרו שמערב שבת נתערבבו.

ואף דמתני' מיירי בלהשתטף, ור' שמעון מתיר להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת, צ"ל שחמין שהוחמו בו ביום חמורים טפי, וכסברת הרמב"ן. וגם התוס' מודים לזה.

ח. וממילא מדוייק מאד מה שהתוס' נקטו בלשונם שאסרו את המים ברחיצה, ועמדנו לעיל על כך למה נקטו רחיצה טפי משתיה, אבל לנ"ל מבואר דהגזירה הזו היא גזירת מרחצאות ואינה אוסרת כ"א ברחיצה, וכמו חמין שהוחמו מערב שבת דאסורים ברחיצה מגזירת מרחצאות ולא בשתיה.

ט. וגם רבה ור' חסדא מודים לזה, דאף דס"ל שהסילון של אנשי טבריא היה אסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל, ומה"ט היו המים אסורים בשבת ברחיצה ובשתיה, אבל מטעם זה לא היו אסורים כ"א בשבת ולא ביו"ט. דביו"ט ל"ש איסור הטמנה כלל. ומה שאסרו את החמין ביו"ט באמת היה מגזירת מרחצאות שמא יערבבו המים ביו"ט.

ומ"מ צריכים גם לטעמא דהטמנה, דאי משום גזירת מרחצאות לחוד לא היו המים אסורים כ"א ברחיצה, ואילו במתני' מבואר שבשבת אסרו את המים אפילו בשתיה. ולזה צריכים לטעמא דרבה ור' חסדא שאסרו את המים משום איסור הטמנה.

אשר לכך לא כתבו התוס' שדבריהם הם אליבא דרב יוסף, דבאמת דבריהם הם גם אליבא דרבה ור' חסדא.

י. וא"ת א"כ לרב יוסף דלית ליה איסור הטמנה למה אסרו את המים שבסילון בשתיה. נראה דלעולם גם רב יוסף מודה דיש כאן איסור הטמנה, ואף דבמטמין ביצה בחול ס"ל דאינו אסור משום הטמנה, אבל הרי כבר ביארו התוס' דטעמא דרב יוסף בזה משום דס"ל דכשמטמין בשבת עצמה ל"ש גזירה שמא יטמין ברמץ. אבל בסילון של אנשי טבריא שהכינו מבעו"י באמת היה שייך שפיר איסור הטמנה.

ומה שאמרו בגמ' דלרב יוסף המעשה דאנשי טבריא ארישא קאי, היינו מצד האיסור רחיצה ביו"ט, דבזה ל"ש איסור הטמנה, דהטמנה ביו"ט שרי, והאיסור ע"כ היתה משום גזירת מרחצאות שמא יבואו לערבב המים ביו"ט עצמה, ואסור משום מבשל בתולדות החמה, ומזה הביא ת"ק ראיה שיש איסור בישול בתולדות החמה. (ור' יוסי דחה דחמי טבריא חלפי אפיתחא דגיהנם.)

יא. נמצא דכל פלוגתת רבה ורב יוסף הוא רק במטמין ביצה בחול, דבזה ס"ל לרבה שאסור משום הטמנה, ורב יוסף ס"ל דל"ש בזה איסור הטמנה כיון שמטמין בשבת עצמה. אבל לענין המעשה דאנשי טבריא תרווייהו מודי דמה שהיה אסור ברחיצה אפילו ביו"ט (דל"ש בו איסור הטמנה) היה משום גזירת מרחצאות שמא יערבבו המים ביו"ט, ומה שהיה אסור בשתיה בשבת (דל"ש בשתיה גזירת מרחצאות) היה משום איסור הטמנה.

רק דנחלקו רבה ורב יוסף לאיזה ענין הובא מעשה זה במשנה. דרבה מפרש דהובא משום האיסור הטמנה, וקאי אהא דאסור להטמין ביצה בחול. ורב יוסף מפרש דהובא משום האיסור רחיצה דהוא מגזירת מרחצאות שמא יערבבו המים בשבת ויו"ט, וקאי ארישא אם יש איסור לערבב המים בשבת דהוא מבשל בתולדות החמה.

יב. וע"ע בהמשך התוס' כתבו וז"ל ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר דאסרי להו מפני שמבשל המים צוננין, ונראה לו דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד והיו מתחממין המים צוננים שבסילון מחמת חמי טבריא ולא היו רוחצים בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע עכ"ל. ומשמע מדבריהם דכיון שלא היו המים מתערבבים לא היה מקום לאסור מחמת גזירה שמא יערבב המים בשבת, ורק משום איסור הטמנה לחוד הוא שנאסרו המים. וקשה טובא חדא דאיך יפרנסו את שיטת רב יוסף דהמעשה דחמי טבריא ארישא קאי. ועוד תינח בשבת אבל יו"ט מאי איכא למימר, שהרי ביו"ט ליכא איסור הטמנה.

ובהכרח דגם ר"י אינו חולק על מש"כ התוס' בר"ד שהאיסור רחיצה היתה מחמת גזירה שמא יחממו את המים בשבת. ואף שהמים היו בתוך הסילון ולא היו מתערבים בתוך החמי טבריא מ"מ כיון שהמים מתחממים בשבת הוא בכלל גזירת מרחצאות ולא חילקו רבנן בתקנתם. [ואף דמתני' מיירי בלהשתטף וכר"ש דמותר להשתטף בחמין שהוחמו בערב שבת, אבל חמין שהוחמו בו ביום חמירי וכמש"כ הרמב"ן וכנ"ל.] רק דהוקשה לו לר"י דעכ"פ מוכח בסוגיין דהאיסור שתיה לא היה מחמת גזירת מרחצאות [דאל"כ מנ"ל לר' חסדא למילף מכאן איסור הטמנה] ואם איתא שהמים היו מתערבים ומתבשלים בשבת ממש היה קרוב לומר שיאסרו המים בשתיה ג"כ מחשש שמא יערבבם בידים שבת. ומנ"ל לר' חסדא למילף מכאן איסור הטמנה. ומזה הכריח ר"י שהמים לא היו יוצאים מהסילון ולא היו מתבשלים ממש רק מתחממים ולכן לא אסרו אותם בשתיה כ"א מחמת איסור הטמנה. אבל ביו"ט דל"ש איסור הטמנה כלל ומ"מ אסרו אותם ברחיצה זה הוא באמת מחמת גזירת מרחצאות, וככל הנ"ל.

-ב-

שתי גזירות ברחיצה

יג. ועיין בשו"ע סי' שכ"ו כתב וז"ל אמת המים שהיא חמה אסור להמשיך מתוכה אפי' מער"ש סילון של צונן ופי הסילון יוצא חוץ לאמה ומימיו שבקרקע ואם המשיכו אסורים אפילו המים שנכנסו לה מער"ש ברחיצה ובשתיה כאלו הוחמו בשבת עכ"ל. וכתב ע"ז המג"א וז"ל דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מער"ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי, ולרש"י גם זה מיקרי הטמנה עכ"ל לענינינו. היינו דס"ל להמג"א דלשי' ר"י בתוס' הנ"ל דמפרש שהמים שבסילון לא היו מתערבים בחמי טבריא עצמם, ומזה הוא שדן ר' חסדא לאיסור הטמנה, א"כ באופן שהמים שבסילון באמת מתערבבים בחמין אי"ז דומיא דהטמנה ואין הצוננים אסורים כלל. וק', נהי דבכה"ג ל"ש איסור הטמנה אבל הרי הסילון של אנשי טבריא אסרו גם ברחיצה ואפילו ביו"ט והרי ביו"ט ל"ש איסור הטמנה כלל, אלא ע"כ שאסרום מחמת גזירת מרחצאות, וככל הנ"ל. וא"כ מאי קאמר המג"א דבגונא דל"ש איסור הטמנה [כגון כשהמים שבסילון מתערבבים בחמי טבריא, אליבא דר"י] אין המים הצוננים נאסרים.

ולכ' היה נראה דהמג"א לא קאי אאיסור רחיצה כלל, כ"א אאיסור שתיה לחוד. ובזה שפיר קאמר המג"א דכל שאין בו משום הטמנה שרי בשתיה, דאי משום גזירת מרחצאות לא אסרום כ"א ברחיצה. [וזה ראיה למש"נ לעיל דגם לת"ק שאסרו לבשל בתולדות החמה מ"מ לא אסרו מי הסילון בשתיה כ"א מטעמא דהטמנה. ורב יוסף דקאמר דהמעשה דאנשי טבריא ארישא קאי ומשום איסור תולדות החמה, כונתו מצד איסור רחיצה, אבל איסור שתיה אינו אלא משום הטמנה.]

שו"מ בשו"ע הגרש"ז שהבין בכונת המג"א דלעולם המים מותרים ברחיצה ג"כ אלא שהרגיש בקושיא הנ"ל וביאר שבנידון דהמג"א כיון שהמים מתערבבים בחמי טבריא נעשה הכל חמי טבריא שהם מותרים ברחיצה. פי' דבריו דמבואר בגמ' (מ.) דהתירו חמי טבריא ברחיצה, והוציאום מכלל גזירת מרחצאות, וס"ל להגרש"ז שכשהצוננים מתערבבים בחמי טבריא נעשה הכל כחמי טבריא ואינו בכלל גזירת מרחצאות. משא"כ במתני' שאסרו המים שבסילון ברחיצה הרי מיירי (לפירוש ר"י, דאליביה קאי המג"א) שהמים שבסילון לא נתערבבו לתוך החמי טבריא, והם דבר בפנ"ע, ושפיר שייך בהו איסור רחיצה משום גזירת מרחצאות.

יד. אבל ע"ש בהגהות הגרעק"א שדייק מלשון המג"א דמותרים לגמרי ואפילו ברחיצה, והקשה הא חמין שהוחמו בשבת אסורים ברחיצה אפילו פניו ידיו ורגליו, כמש"כ המג"א בס"ק ו'. ותירץ דכיון שהמים הוחמו בהיתר גמור לכן חשיבי כחמין שהוחמו בערב שבת ולכן מותרים ברחיצה. ולכ' הוא חולק על הגרש"ז הנ"ל.

ואינו מובן לכ' איך קאמר הגרעק"א דכיון שהוחמו בער"ש מותרים ברחיצה, הא גם חמין שהוחמו בערב שבת אסורים ברחיצה, מגזירת מרחצאות. וצ"ל כונתו דמותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו.

ומ"מ קשה הרי במתני' מבואר שאסרו מי הסילון ברחיצה אפי' ביו"ט, אע"ג דביו"ט ל"ש איסור הטמנה, וע"כ שאסרו אותם ברחיצה בגזירת מרחצאות, ויקשה הרי המשנה מיירי להשתטף וכר"ש דשרי להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת. וע"כ שהמים שבסילון חמורים ממים שהוחמו מער"ש, שהרי הם הוחמו בשבת. הרי מבואר דגם מים שהוחמו מאליהם בשבת יש להם חומר מים שהוחמו בשבת. ואיך דימה אותם הגרעק"א למים שהוחמו בערב שבת.

טו. ונראה דגם הגרעק"א מודה להגרש"ז דכיון שהצוננים מתערבים בחמי טבריא נעשה הכל כחמי טבריא דאין בו גזירת רחיצה. רק דהגרעק"א הק' קושיא אחרת, וכמו שיבואר.

ונקדים, דהנה בגמ' (מ:) איתא דלא ישתטף אדם בצונן ויעמוד כנגד המדורה להפשיר מים שעליו. ודעת הרמב"ם שאיסור זה הוא רק במשתטף כל גופו, דהוא מטעם רחיצה בחמין, דהיינו גזירת מרחצאות. וטעמו ברור דא"א לפרשו משום איסור בישול שהרי מפורש בגמ' בסמוך דמותר להפשיר קיתון של מים כנגד המדורה. אלא ע"כ דהאיסור כאן משום רחיצה בחמין דהיינו גזירת מרחצאות.

אבל עיין ברא"ש אחר שהביא דברי הגמ' דלא ישתטף בצונן ויעמוד כנגד המדורה כתב דלפיכך יש ליזהר שלא לרחוץ ידיו בצונן ויחממם כנגד המדורה. וזה ע"כ אינו משום גזירת מרחצאות, דאי משום גזירת מרחצאות אינו אסור כ"א רחיצת כל גופו.

[לכ' יש לחלק בין הוחמו בערב שבת להוחמו בו ביום, ונאמר דבהוחמו בו ביום שייך גזירת מרחצאות אפילו ברחיצת ידיו לבד, וכמש"נ לעיל לענין להשתטף. אבל א"א לומר כן, שהרי בחמין שהוחמו ביו"ט מפורש בגמ' (מ.) דמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו. אבל שמא יש לחלק בין שבת ליו"ט. ומ"מ אי"ז נראה דסוכ"ס מנא ליה להרא"ש שבחמין שהוחמו בו ביום נוהגת גזירת מרחצאות אפילו ברחיצת ידיו. ושמא יש לומר שלמד כן ממה דס"ד לעיל בגמ' (לט:) לאוקמה איסור מי הסילון ברחיצת פניו ידיו ורגליו, ועיין לקמן בשם הגר"א. ומ"מ לקמן יתבאר ראיה למש"נ שאין כונת הרא"ש מצד גזירת מרחצאות.]

טז. ועיין בבית יוסף סי' שכ"ו ביאר דעת הרא"ש בב' אופנים, או דמפרש דהגמ' מיירי במקום שהיד סולת בו, ואסור משום בישול. [ועיין ברשב"א שהביא פירוש זה ג"כ.] או דלעולם מיירי במקום שאין היס"ב, ואף דלהפשיר קיתון של מים כנגד המדורה ולשתותו מותר, יש חילוק בין שתיה לרחיצה, דבמפשיר מים שעליו נראה כרוחץ בחמין ויבאו לחמם מים בשבת ע"ש. וע"כ אין כונתו לגזירת מרחצאות, דא"כ מאי הוי קשיא ליה מקיתון של מים לשתיה, אלא ודאי דפשיטא ליה להב"י דאין כאן ענין לגזרת מרחצאות דגזרת מרחצאות ל"ש כ"א ברחיצת כל גופו, אלא כאן מדובר מגזירה אחרת, דגזירת מרחצאות היא אפילו במים שהוחמו מערב שבת, ואינו אסור כ"א מפני הבלנים וברחיצת כל גופו דומיא דמרחץ. אבל כאן שהוא מפשיר המים בידים בשבת עצמה, נראה יותר כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת, וגזרו משום הרואה שיבוא לחמם מים בשבת.

ועיין בתוס' ד"ה מפני כתבו וז"ל בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר... והכא דאסורין מפרש ריב"א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא לחם חמין לרחוץ גופו עכ"ל. וכתב הב"י שם שהוא כדעת הרא"ש. וכתב הבית מאיר שהוא ט"ס בב"י, דמהיכ"ת שדעת התוס' כהרא"ש, שמא דעתו כהרמב"ם שאיסורו משום גזירת מרחצאות ואינו אסור כ"א כשמשתטף כל גופו, ולא ידיו לחוד. אבל בבהגר"א מפורש ג"כ שדעת התוס' כהרא"ש. ונראה ברור שדייקו הב"י והגר"א כן ממה שהוצרכו התוס' להאריך שגזרו שמא יבא להחם חמין לרחוץ גופו, דאם כונת התוס' לגזירת מרחצאות לא היו צריכים להאריך כ"כ דכל הסוגיא מיירי מגזירת מרחצאות ולא היו צריכים לכתוב כ"א דאסור משום רחיצה בחמין. גם עיקר הלשון שכתבו התוס' שיבא להחם חמין לרחוץ גופו אי"ז מתאים לגזירת מרחצאות, דהוא משום הבלנים שמחממים באיסור ואומרים שחיממו בהיתר. והו"ל להתוס' לומר שאסרו לעמוד כנגד המדורה משום המשתטפים בחמין שהוחמו באיסור ויאמרו שהוחמו באופן של היתר ע"י הפשר כנגד המדורה במקום שאין היס"ב. אלא ודאי שדעת התוס' שאין כאן ענין לגזירת מרחצאות כלל אלא היא גזירה חדשה שנראה כרוחץ בחמין, לא מפני הבלנים אלא מפני הרואה שיחשוב שרחץ בחמין שהוחמו בשבת.

[וא"כ מדברי הב"י והגר"א יש לנו ראיה למש"נ לעיל שאיסור זה של הרא"ש להתרחץ במים שהוחמו בשבת אינו מכח גזירת מרחצאות כלל, אלא היא גזירה אחרת.]

יז. וא"ת מי דחקו להתוס' והרא"ש לזה, ולמה לא פירשו באמת כדעת הרמב"ם שהאיסור כאן הוא משום גזירת מרחצאות. נראה פשוט דגזירת מרחצאות היא משום שהבלנים מחממים בשבת ויאמרו מערב שבת הוחמו, ומה זה שייך כאן שהוא משתטף במים צוננים, רק שאח"כ מתחמם הרוחץ כנגד המדורה, ולא שייך כאן גזירת הבלנים כלל.

[ודעת הרמב"ם ביארנו במקו"א * (סי' ל"ז) דס"ל דגזירת מרחצאות כוללת גם חששא דהרואים, ולכן גם המתחמם כנגד המדורה הוא בכלל גזירת מרחצאות. ויתבאר דכן גם דעת הרמב"ן.]

ועוד יש ראיה לשיטת תוס' והרא"ש, כמש"כ בבהגר"א סי' שכ"ו סע' ה', שציין לסוגיא דלעיל (לט:), וכונתו למה דס"ד בגמ' שם לאוקמה להאיסור רחיצה בסילון של אנשי טבריא ברחיצת פניו ידיו ורגליו, רק דחינן דא"כ ביו"ט למה היה אסור, ומבואר דעכ"פ לענין שבת הוי ניחא לפרש כן. ויקשה, הרי מגזרת מרחצאות אינו אסור כ"א רחיצת כל גופו, כמבואר בברייתא שם דחמין שהוחמו בערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. וע"כ דחמין שהוחמו בשבת חמורים טפי, ואסורים אפי' ברחיצת פניו ידיו ורגליו. וא"כ בהא דלא יתחמם כנגד המדורה דג"כ מיירי במים שמתחממים בשבת עצמה ולכן פשיטא להו לתוס' והרא"ש דאפילו מקצת גופו אסור.

[אלא דלכ' צ"ע בראיית הגר"א, דמה שנאסר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בשבת בסילון של אנשי טבריא בפשוטו הוא משום איסור הטמנה, כמבואר בגמ' לעיל מיניה שם דממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעו"י. ומה זה ענין לנידו"ד דאין בו משום הטמנה, וכל איסורו משום גזרת רחיצה. אבל התירוץ ברור דראית הגר"א היא מה שאסרו החמין ברחיצה גם ביו"ט, וביו"ט הרי ל"ש הטמנה, וכנ"ל, וק"ל.]

יח. והנה כל מה שהקילו בחמי טבריא הוא לענין גזירת מרחצאות, כמבואר בגמ' (מ.) שראו שאין הדבר עומד להן והתירו להם חמי טבריא. אבל כל שאיסורו מטעם אחר, אין מקום לחלק בין חמי טבריא לבין שאר חמין. וראיה לזה דעיין בטור שם כתב בשם סמ"ג דרחיצה בכלים אסורה אפי' בחמי טבריא, ונראה ברור בטעמו משום דבגמ' (לט:) הוי ס"ד דלהשתטף בכלי אסור אבל בקרקע מותר, וע"כ אין איסור זה משום גזירת מרחצאות, שהרי עיקר רחיצת מרחצאות היא בקרקע, אלא ע"כ הוא איסור אחר משום הרואה שיחשוב שהוחמו המים בשבת. וכן פירש רש"י שם בהדיא ע"ש. ואף דמסקינן שם דאפילו בקרקע אסור, ס"ל להסמ"ג דמ"מ הסברא הראשונה לא בטלה דלרחוץ במים שבכלים אסור אפילו בלא טעמא דגזירת מרחצאות, רק משום הרואה שיחשוב שהוחמו בשבת. וממילא דאפילו חמי טבריא אסורים, דכל שאינו מחמת גזירת מרחצאות אין חילוק בין חמי טבריא לבין שאר חמין.

יט. ומעתה נבוא לדברי הגרעק"א, דהמג"א כתב דאם מכניס סילון של צונן לתוך אמה של חמין, דהיינו חמי טבריא, והצוננים מתערבבים בחמין, לדעת התוס' אי"ז בכלל הטמנה והמים מותרים. וההגרעק"א (וכן הגרש"ז) הבינו מפשטות לשון המג"א שאפילו רחיצה מותרת. ואף דאסור לרחוץ בחמין בשבת אפילו אם הוחמו מערב שבת, אבל כאן שהצוננים מתערבבים בחמי טבריא נעשה הכל חמי טבריא שאין בהם גזירת מרחצאות. וכמש"כ בשו"ע הגרש"ז. ונראה דגם הגרעק"א ע"כ מודה לזה, וכנ"ל.

רק שהוקשה לו להגרעק"א, דכל זה מצד גזירת מרחצאות. אבל השו"ע פסק כהרא"ש שאסור לרחוץ ידיו בצוננים ולהפשירם כנגד המדורה בשבת, אשר איסור זה אינו משום גזירת מרחצאות כלל, אלא איסור אחר דכיון שמפשיר את המים בשבת עצמה ורוחץ בהם נראה כרוחץ במים שהוחמו בשבת. ומכח זה מקשה הגרעק"א, דלכ' גם כאן שהצוננים נכנסים להאמה ומתחממים בשבת עצמה, והוא רוחץ בהם, היה צ"ל בכלל איסור זה. ובזה אין חילוק בין חמי טבריא לבין שאר חמין, כיון שאינו מגזרת מרחצאות, וכנ"ל. והיה צ"ל אסור.

ולזה תירץ הגרעק"א דכיון שלא הוחמו המים ע"י מעשה, שהרי מאליהם נכנסים להסילון ומהסילון להאמה, אי"ז בכלל איסור זה.

כ. ולעיל הקשינו דהא במעשה של אנשי טבריא נכנסו המים מאליהם בשבת ומ"מ אסרו אותם ברחיצה ביו"ט, ואף שמותר להשתטף (לדעת ר"ש, דאליביה קאי מתני') בחמין שהוחמו בערב שבת ויו"ט, מ"מ כאן שהמים נכנסו בשבת דנו בהם חומר מים שהוחמו בשבת עצמה. ואיך ס"ל להגרעק"א שכשהמים נכנסים מאליהם אין להם דין מים שהוחמו בשבת.

אבל למבואר אין כאן סרך קושיא, דהמשנה מיירי מצד גזירת מרחצאות, וכמה שנתבאר לעיל (ענף א'), וגזירת מרחצאות שייכת אפילו במים שהוחמו מערב שבת, משום הבלנים המשקרים ואומרים על מים שהוחמו בשבת שהוחמו מערב שבת. ומצד גזירה זו כל שהוחמו המים בשבת או ביו"ט עצמה, ואפילו מעצמם, יותר צריך לגזור עליהם. וכמה שביארו התוס' דאם נתיר שהמים יתחממו מאליהם בשבת יבאו (הבלנים) להכניס המים בידים בשבת. אבל הגרעק"א לא מיירי מצד גזירת מרחצאות כלל, כ"א מצד האיסור לעמוד כנגד המדורה ולהפשיר מים שעליו, שאיסור זה הוא מצד שמפשיר המים בשבת עצמה, והרואה חושב שהמים הוחמו ממש. ובזה שפיר מחלק הגרעק"א בין מים שחימם אותם בידים, לבין מים שהוחמו מאליהם, דבמים שהוחמו מאליהם ע"י סילון ל"ש חשש משום הרואה כלל.

כא. אבל נראה כי הגר"א חולק על הגרעק"א בזה, דעיין שם סע' ה' על מש"כ השו"ע לדינו של הרא"ש שאסור לרחוץ ידיו ולהפשירם כנגד המדורה, ציין הגר"א לדף ל"ט ב', וכונתו למה דאמרינן שם על המשנה דמעשה שעשו אנשי טבריא כו' ואמרינן בגמ' מאי רחיצה, אילימא רחיצת כל גופו כו' אלא פניו ידיו ורגליו כו', ונתבאר לעיל (אות י"ז).

והרי המשנה מיירי במים שנכנסו להסילון מאליהם, ומ"מ ס"ל להגר"א שיש להשוות דין זה לנידון דהרא"ש שמחמם הצוננים שבידיו כנגד המדורה. ואינו מחלק חילוקו של הגרעק"א בין מים שהוחמו ע"י מעשה לבין מים שהוחמו מאליהם.

והנה לעיל הכרחנו ששיטת התוס' שאיסור הרחיצה במי הסילון היה מחמת גזירת רחיצה (ולא מחמת איסור הטמנה). ואף שגזירת מרחצאות אינה אוסרת להשתטף לדעת תנא דמתני', ע"כ היינו דוקא כשהוחמו המים מערב שבת, אבל אם הוחמו המים בשבת (כגון בסילון של אנשי טבריא) חמור טפי.

ולפי האמור כאן, גדר חומר זה דמים שהוחמו בשבת יהיה תלוי במחלוקת הגר"א והגרעק"א, דלדעת הגרעק"א ע"כ דגם זה בכלל גזירת מרחצאות, ומשום הבלנים, ואינו ענין לאיסור המתחמם כנגד המדורה דהוא משום הרואה, דאותו איסור נוהג דוקא כשמחמם המים בידים בשבת. אבל לדעת הגר"א י"ל דבאמת החומר במי הסילון הוא דהוי בכלל איסור המתחמם כנגד המדורה בשבת, דכל שהוחמו המים בשבת אסורים משום הרואה, ואפילו אם הוחמו מאליהם, ולדידיה ניחא בפשיטות למה כשהוחמו המים בשבת אסור אפילו להשתטף בהם, וק"ל.

[ולכאורה יש ראיה לדעת הגר"א, דאם נאמר שאיסור הרחיצה במי הסילו היה משום גזרת מרחצאות, א"כ כשבאו התוס' להוכיח שמי הסילון לא היו מתערבבים בתוך החמי טבריא בפשוטו הו"ל להוכיח דא"כ שהיו מתערבבים א"כ הכל היו בטלים להחמי טבריא ובחמי טבריא ליכא גזרת מרחצאות כלל. (וכסברת הגרש"ז.) ויש לדחות הראיה, דלא פשיטא להו להתוס' סברת הגרש"ז ולכן לא רצו לעשות מזה הוכחה.]

-ג-

שיטת הרשב"א

כב. ומ"מ יש לעיין בעצם התירו של המג"א שהתיר מים אלה המתערבבים בחמי טבריא בשתיה, ולדעת הגרעק"א והגרש"ז אפילו ברחיצה, דלכ' יש מקום גדול להחמיר בזה, דהנה הרשב"א בסוגיין הקשה וז"ל וא"ת היכי מפרש רב חסדא מעשה דאנשי טבריא משום הטמנה והא ההוא טעמא דהטמנה ליתיה אלא לרבה בלבד ואליבא דר' יוסי אבל לרבנן לא נאסור אלא משום דגזרינן בתולדת חמה, ואפי' לרבי יוסי נמי אליבא דרב יוסף ליתיה אלא משום תולדות האור. וי"ל דר' חסדא כרבה ס"ל דמשום גזרת הטמנה היא ורבנן נמי משום תרי טעמי אסרו להו משום דהוחמו בשבת ומשום הטמנה בדבר המוסיף הבל עכ"ל.

פירוש דבריו, שהרשב"א הקשה איך למד ר' חסדא מהמעשה דאנשי טבריא לאסור הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעו"י, והא לרב יוסף דהמעשה דאנשי טבריא ארישא קאי א"כ אין איסורו משום הטמנה כלל אלא משום מבשל בתולדות החמה, ואף דר' יוסי מתיר לבשל בתולדות החמה אבל הוא ס"ל דחמי טבריא חלפי אפיתחא דגיהנם והו"ל תולדות האור. וגם רבה אינו חולק על רב יוסף כ"א אליבא דר' יוסי, דלית ליה הסברא דחלפי אפיתחא דגיהנם, אבל אליבא דת"ק מסתמא מודה לרב יוסף שיש לאסור הסילון משום מבשל בתולדות החמה, ואפילו בלא טעמא דהטמנה. ומתרץ הרשב"א דר' חסדא באמת ס"ל כרבה וראייתו היא מדברי ר' יוסי, דלר' יוסי שמותר לבשל בתולדות החמה ע"כ טעמא שאסרו הסילון הוא משום הטמנה. וגם ת"ק אינו חולק על ר' יוסי בזה, רק ס"ל שבסילון של אנשי טבריא היה איסור נוסף דהיינו בישול בתולדות החמה.

והנה לפי מה שנתבאר אליבא דהתוס' אין מקום לקושיית הרשב"א, דנתבאר דלהתוס' אף רב יוסף מודה שהאיסור שתיה הוא ע"כ משום הטמנה, ומש"א רב יוסף דהמעשה דאנשי טבריא ארישא קאי היינו מצד האיסור רחיצה שבו, שאסרו המים ברחיצה ואפילו ביו"ט, דזה הוא מגזירת מרחצאות שמא יערבבו המים בשבת, והוי מבשל בתולדות החמה. ולפ"ז אין מקום לקושיית הרשב"א כלל, דלעולם רב חסדא ס"ל כרב יוסף, ומ"מ שפיר יליף מהמעשה דאנשי טבריא לאסור הטמנה, ממה שאסרו המים בשתיה, דאילו מחמת גזירת מרחצאות לא היו אסורים כ"א ברחיצה.

וע"כ דהרשב"א חולק על התוס' בזה, וס"ל דלרב יוסף דהמעשה דאנשי טבריא ארישא קאי נאסרו המים שבסילון מחמת איסור בישול בתולדות החמה, ובלא טעמא דגזירת מרחצאות, ואפילו בשתיה היו אסורים, ולרב יוסף אי"צ כלל לטעמא דהטמנה. ואף שהביאו הסילון מבעו"י, ואיזה איסור בישול יש בזה, צ"ל דכיון שהמים נגרים לתוך הסילון בשבת ומתבשלים בשבת אסרו אותם משום לתא דאיסור בישול.

וכן מבואר בדברי הרשב"א בהמשך כשמבאר דעת רב חסדא דטעמא דאסרו הסילון משום הטמנה כתב וז"ל וא"ת דלא אסרו להם אלא סילון הפתוח שהמים נגרין תמיד ואלו ששותין בשבת עכשיו הוחמו לאחר חשכה, אבל סילון הסתום שבאו מימיו בתוכו מער"ש מותר, לא היא דמידי הוא טעמא אלא לרב חסדא הא איהו קאמר דממה שאסרו להם חכמים בטלה הטמנה בדבר המוסיף מבע"י, ש"מ שהוא סובר דאפילו אותן שנשתהה שם מבע"י אסרו וכנ"ל עכ"ל, ומבואר שהמים הנגרים לתוך הסילון בשבת עצמה אסורים בשתיה בלא טעמא דהטמנה.

וא"כ לדעת הרשב"א יהיה הדין דמים צוננים הנגרים לתוך חמי טבריא ומתבשלים בשבת עצמה אסורים בשתיה וברחיצה, מלתא דאיסור בישול, ואפילו בגונא שאין בהם משום איסור הטמנה, וכגון כשמתערבבים. וצ"ל שדברי המג"א הם כדעת התוס', ודלא כהרשב"א, ודו"ק.

Gemara:

References: Shabbat: 38b 

More from this:
Comments
0 comment
Leave a Comment
Title:
Comment:
Anonymous: 

Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today in honor of Nysen and Estee Mael and by Ruth Peyser Kestenbaum and Miriam & Alan Goldberg to mark the eighth yahrtzeit of their father, Irwin Peyser, Harav Yisroel Chaim ben R' Dovid V' Fraidah Raizel Peyser and by Harris and Elisheva Teitz Goldstein l'zecher nishmos their parents HaRav Noah and Beverly Goldstein z'l, on their yahrzeits