מחלוקת ב"ש וב"ה בנ"ח

שבת (כא:) מצות נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק ח' מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים יום א' מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך. ובטעמא דב"ה וב"ש נאמרו בגמ' שני לשונות או דב"ש סוברים שפוחת והולך כנגד פרי החג שפוחתים והולכים וב"ה סוברים שמוסיף והולך דמעלין בקודש. או דב"ש סוברים שפוחת והולך כנגד ימים הנכנסים וב"ה סוברים דמוסיף והולך כנגד ימים היוצאים.

ובדין מהדרין מה"מ שיום ראשון מדליק א' כו' כתבו תוס' שם דקאי אנר איש וביתו, שאפי' יש הרבה בני בית לא ידליק בליל א' כ"א נר א' וביום ב' שני נרות כו' דאם ידליק כמנין אנשי הבית א"כ ליכא הכירא לימים היוצאים, שהרי הרואה אינו יודע כמה בני אדם יש בבית. ומבואר דפשיטא להו להתוס' שמה שמדליק כנגד ימים היוצאים צריך להיות ניכר לרבים. ובס' קהלות יעקב עמ"ס שבת הקשה מנא להו להתוס' כן הא בכ"מ מצינו בש"ס ענין "כנגד" אף שאינו ניכר כמו עשרה פסוקים שקוראים בתורה כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם או עשרה פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות והרבה כיו"ב. וא"כ מנ"ל להתוס' שהכנגד ימים היוצאים צ"ל ניכר.

ובפשוטו דהתוס' סבירא להו שהטעם דפשיטא להו לב"ה ולב"ש שההדלקה צריכה להשתנות מלילה ללילה הוא משום פרסומי ניסא שנתרבה הנס בכל לילה, ולכן פשוט שהכנגד ימים היוצאים, שהוא אופן השינוי, צ"ל ניכר. ולכ' כי כמו כן צריך להיות פשוט שגם לסברא האחרת שנאמרה בגמ' אליבא דב"ה דמעלין בקודש צריך להיות העילוי ניכר לרבים.

ומעתה קשה, דהנה הרמב"ם פסק דמהדרין מן המהדרין היינו שכל בני הבית ידליקו כל אחד ואחד לילה ראשונה נר א' וכולם מוסיפים והולכים, ודלא כתוס'. ויק' קושיית התוס' הא א"כ אינו ניכר שמדליק כנגד ימים היוצאים. וכתב הגר"א שהרמב"ם פוסק כאידך לישנא בגמ' שמעלין בקודש. וקשה בדברי הגר"א הא כמו דפשיטא להו להתוס' שהכנגד ימים היוצאים צ"ל ניכר לאחרים, כמו כן צ"ל פשוט שגם ה"מעלין בקודש" צ"ל ניכר לאחרים, וא"כ למה תלוי מח' הרמב"ם ותוס' בשני הלשונות בגמ'. עד כאן קושיית הקהלות יעקב.

לכאורה אפי"ת דכן הוא דלכו"ע בעינן הכירא לשינוי הימים משום תוספת הנס, מ"מ כתב הגר"א שפיר דלמ"ד מעלין בקודש יכולים כל בנה"ב להדליק, דיש שם הכירא שפיר דלמשל אם יש י' בני בית ניכר לרבים שביום א' הדליקו עשרה נרות וביום ב' הדליקו עשרים ומזה ניכר ה"מעלין בקודש" אף שאין יודעים מספר בני הבית. וא"כ ניחא דברי הגר"א.

אבל זה אינו דא"כ שהרבים זוכרים שאתמול הדליקו עשרה נרות א"כ גם למ"ד כנגד ימים היוצאים הרי ניכר גם הכנגד ימים היוצאים, שהרי אם זוכרים שאתמול הדליקו עשרה נרות, ורואים שעכשיו מדליקים עשרים נרות, ממילא הם יודעים שע"כ יש עשרה בני בית, שהרי נתוספו עשרה נרות ביום אחד וע"כ שכל אחד מעשרה בני הבית הוסיף נר אחד. וכיון שיודעים שיש עשרה בני בית ממילא יודעים שהיום יום שני, שהרי יש עשרים נרות ועשרה בני בית וע"כ כל אחד הדליק שני נרות.

וא"כ ממנ"פ, אם הרואים זוכרים כמה נרות הדליקו אתמול, א"כ ממילא יודעים כמה בני בית יש, ויש הכירא אפילו לכנגד ימים היוצאים. ואם אין זוכרים כמה נרות הדליקו אתמול, (או אפי' זוכרים אבל חושבים שנשתנה מספר בני הבית), א"כ אין הכירא אפילו למעלין בקודש. וא"כ למה סובר הגר"א שמחלוקת הרמב"ם ותוס' אם כל בני הבית ידליקו תלוי בשני הלשונות בגמרא.

ונראה בפשיטות, דבגמ' יש רק שתי לשונות, לשון א' דטעמא דב"ה משום מעלין בקודש וב"ש משום פרי החג, ולשון ב' דטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים וב"ש כנגד ימים הנכנסים. אבל אין שום לשון שיאמר דב"ה סברי מעלין בקודש וב"ש סברי כנגד ימים הנכנסים. או ב"ה סברי כנגד ימים היוצאים וב"ש סברי כנגד פרי החג. והלא דבר הוא.

ונראה הביאור, דזה מוסכם לכו"ע שצ"ל היכר לשינוי הימים לפרסם תוספת הנס, ונחלקו שני הלשונות באופן ההיכר, אם הוא ע"י מה שרואים שהנרות משתנים מיום ליום, וא"כ ב"ש וב"ה צריכים לתת טעם לאופן השינוי, אם יהיה שינוי של מוסיפין או שינוי של פוחתין, או דילמא אין ההיכר מצד מה שרואים שהנרות משתנים, רק ההיכר הוא מה שרואים שהנרות מכונים להיום, שכל יום הוא חשיבות בפנ"ע. ולכן ללשון ראשון נתנו ב"ה וב"ש טעמים על השינוי מיום ליום אם הוא באופן של מוסיפין או באופן של פוחתים, דב"ה נתן טעם דמעלין בקודש וב"ש נתן טעם דפרי החג. וללשון שני נתנו ב"ה וב"ש טעמים באופן הכונת מספר הנרות עם מספר היום, דב"ה נתן טעם דכנגד ימים היוצאים וב"ש נתנו טעם דכנגד ימים הנכנסים. ולכן לא יתכן כלל לשון שב"ה יאמרו משום מעלין בקודש וב"ש יאמרו כנגד ימים הנכנסים, דאין שני הטעמים בחדא מחתא, דהטעם דמעלין בקודש הוא לפי ההנחה שהפרסומי ניסא לתוספת הנס הוא במה שהנרות משתנים מיום ליום, ואילו הטעם דכנגד ימים הנכנסים הוא לפי ההנחה שהפרסומי ניסא לתוספת הנס הוא במה שהנרות מכונים למספר היום. וכן להיפך.

ומעתה, לענין מה שנתקשינו דממנ"פ אם זוכרים כמה נרות הדליקו אתמול א"כ לשני הלשונות איכא הכירא אפי' ידליקו כולם. ואם אין זוכרים כמה נרות הדליקו אתמול א"כ לשני הלשונות ליכא הכירא. ולמה תלה הגר"א מח' תוס' והרמב"ם בשני לשונות הגמ'. נראה משום שבזה גופא נחלקו שני הלשונות, דללשון שטעמא דב"ה משום "מעלין בקודש", וב"ש משום פרי החג, א"כ ההיכר לשינוי הימים הוא במה שהנרות משתנים מיום ליום, וא"כ ודאי זוכרים כמה נרות הדליקו אתמול, שזהו גופא ההיכר מה שהנרות משתנים. וכיון שזוכרים כמה נרות הדליקו אתמול א"כ יכולים כל בנה"ב להדליק, שהרי זוכרים שעכ"פ אתמול הדליקו עשרה נרות והיום עשרים. אבל לאידך לשון בגמ' דטעמא דב"ה משום כנגד ימים היוצאים וב"ש משום כנגד ימים הנכנסים, א"כ ההיכר לשינוי הימים אינו במה שהנרות משתנים מיום ליום, כ"א במה שהנרות מכונים ליום שעומד בו, שיודע שהיום יום שני ורואה שני נרות. וא"כ ודאי יותר עדיף שרק בעה"ב ידליק, שאם כולם ידליקו א"כ לא יהיה ניכר שכל אחד מדליק שנים. ואף שמי שזוכר כמה נרות הדליקו אתמול ידע כמה בני בית יש, ויהיה לו היכר גם לימים היוצאים, אבל מהיכ"ת לעשות ההיכר רק בשביל מי שזוכר כמה נרות הדליקו אתמול, ודו"ק.