מים אחרונים

Speaker:
Date:
Jan 1, 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
23
Comments:
0
 
חולין קה. תוס' ד"ה מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' בר"ד בברכות בסוף פרק אלו דברים דריש תרווייהו מקרא כו' ואסמכתא בעלמא הוא כו'. הנה אם כונתם לומר שאי"ז דרשה גמור דאורייתא א"כ היה להם להוכיח דבר זה בפשטות ממה שדרשו שם גם מים ראשונים והרי מפורש בגמ' לקמן (קו.) שמים ראשונים אינם אלא מדרבנן. וכן הקשה התפא"י.

ואפשר שמעולם לא עלה על דעת התוס' לומר שהיא דרשא גמורה דאורייתא, וגם מתחילה היה פשוט אצלם שאי"ז כ"א דרשה דרבנן, אבל מ"מ היה משמע ממה שדרשו זה מוהתקדשם והייתם קדושים שמים אחרונים הם מצוה משום קדושה, ולא רק משום סכנה בעלמא. ועל זה הוקשה להם מסוגיין דמשמע שאינו כ"א משום סכנה.

ובאמת שעד"ז הקשה הרא"ש ברכות שם וז"ל ותימה דהכא משמע דמים אחרונים משום משום קדושה ובפרק כל הבשר משמע שהן חובה מפני הסכנה משום מלח סדומית כו' עיי"ש.

ולזה תי' התוס' שאי"ז כ"א אסמכתא, ולכן אין לדקדק בזה, ואף שסמכו החיוב על הקרא דוהתקדשתם כו' אבל באמת טעם החיוב הוא משום מלח סדומית ומשם סכנה, כמבואר בסוגיין.

והנה תו"ד התוס' כאן דמתחילה מוכיחים מסוגיין שחיוב מים אחרונים אינו אלא משום סכנת מלח סדומית, ודלא כפשטות משמעות הגמרא בברכות. (ומוסיפים התוס' שכן הוא גם לענין שמן.) ואח"כ מקשים על מש"א בגמ' ברכות שם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה כו', וכפי הנראה כונת קושייתם כיון שחיוב מים אחרונים אינו אלא משום סכנה משום מלח סדומית א"כ למה הוא מעכב על הברכה ולמה לא יוכל ליטול אחר שכבר בירך. וע"ז תי' דמאחר שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות ידיהן כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה.

וקשה לי, מה הכריחם להתוס' לכל זה, ולמה לא נאמר דלעולם מים אחרונים הם מצוה משום קדושה, כפשטות משמעות הגמרא בברכות. ולכן צריך ליטול קודם ברהמ"ז דוקא. ומש"א כאן בסוגיא דחולין דמים אחרונים חובה משום מלח סדומית היינו דמלבד המצוה משום קדושה איכא גם חובה משום מלח סדומית. וכן הוא לשון הגמרא כאן מפני מה אמרו מים אחרונים חובה כו' משום מלח סדומית כו'. ותרוייהו צריכי, המצוה משום קדושה והחובה משום סכנה, דאי משום סכנת מלח סדומית לחודה היה יכול ליטול אחר שכבר בירך. ולא היה צריך ליטול קודם ברהמ"ז דוקא. ואי משום המצוה משום קדושה לחוד לא היה זה אלא מצוה ולא חובה (ונפק"מ לענין מחנה ליוצאים למלחמת רשות וכמה שביארו התוס' בהמשך שזהו החילוק בין מצוה לחובה).

ובאמת עי' ברא"ש שם שכתבו וז"ל וי"ל משום קדושה אמרו שהן מצוה ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשותן חובה עכ"ל ולכ' אינו מובן כיון שהם חובה משום מלח סדומית למה לי טעמא דקדשוה אבל ברור שכונתו כנ"ל דאי משום מלח סדומית לחוד היה יכול ליטול גם אחר ברכה, ולזה צריך לטעמא דקדושה, רק שהוסיפו לעשותם גם חובה (אפילו ליוצאים למחנה) משום מלח סדומית.

ועיי"ש ברא"ש בהמשך שכתב בשם רב האי גאון לחלק בין המברך שנוטל משום קדושה לבין שאר המסובים שנוטלים רק משום סכנת מלח סדומית, וכתב דלפי"ז שאר המסובים יכולים ליטול אפילו לאחר ברכה, הרי מפורש שהניטלה שאינה אלא משום סכנה יכול לעשות אפילו לאחר שבירך. וכן הוא בטור.

וא"כ קשה טובא על התוס' למה לא תי' כן, ומנא להו להוכיח שהדרשא היא אסמכתא בעלמא וכל החיוב משום מלח סדומית לחוד.

ולכ' מזה היה משמע דלא כמה שכתבנו לעיל, ומתחילה באמת היה ס"ד להתוס' לאפוקי שהדרשא בברכות היא דרשא דאורייתא ממש, וחיוב מים אחרונים הוי דאורייתא, ולזה שפיר הוכיחו התוס' דאינו כן דא"כ למה לי טעמא דמלח סדומית כלל, דכבר אין לומר דנפק"מ לעשותו חובה במחנה, דגם במחנה לא הקילו כ"א במים ראשונים שהם מדרבנן, אבל אילו היו מים אחרונים מדאורייתא היו נוהגים במחנה ג"כ גם בלא טעמא דמלח סדומית. ומדצריכים לטעמא דמלח סדומית ש"מ שמים אחרונים אינם חיוב דאורייתא כלל, והדרשא בברכות אינו אלא אסמכתא דרבנן.

ועכשיו שהדרשא היא רק אסמכתא דרבנן תפסו התוס' בפשיטות דטעמא משום מלח סדומית כמבואר בסוגיין, דמהיכ"ת לחדש שיש עוד חיוב דרבנן משום קדושה.

אבל הרא"ש ס"ל דאמנם הדרשא אינה מדאורייתא כ"א אסמכתא מדרבנן, אבל סוכ"ס כיון שסמכו הדרשא על לשון והתקדשתם משמע שטעם החיוב (מדרבנן) היא משום קדושה, ולא משום סכנה דמלח סדומית. ולכן מחדש הרא"ש שיש שני חיובים (מדרבנן), חדא משום קדושה (דלכן צריך ליטול קודם ברכה דוקא) וחדא משום מלח סדומית (דלכן הוי חובה אפילו במחנה).

אבל אם נפרש כן בדברי התוס' א"כ הדרא קושיית התפארת יעקב לדוכתה למה לא הוכיחו התוס' בפשטות שאי"ז דרשא גמורה מדאורייתא ממה שהדרשא כללה גם מים ראשונים, שבודאי אינם חיוב דאורייתא. וצ"ת.

Gemara:

More from this:
Comments
0 comment
Leave a Comment
Title:
Comment:
Anonymous: 

Learning on the site is sponsored today in memory of Elaine Bienenfeld Silver z”l by her children and grandchildren