בסוגיא דמקנח ומדיח

Speaker:
Date:
Jan 1, 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
445
Comments:
0
 
בסוגיא דמקנח ומדיח

א.חולין קה. עי' רש"י ותוס', והנה על פרש"י בסוגיא זו ק' כמה קושיות:

חדא, דללישנא קמא בגמ' ב"ש ס"ל דקינוח עדיף, וב"ה ס"ל דהדחה עדיפא, והויא סברות הפוכות.

ועוד קושיית התוס' כיון דללישנא קמא ב"ש ס"ל שצריך קינוח דוקא, ולב"ה צריך הדחה דוקא, הו"ל לומר לב"ש מקנח ולא מדיח, ולב"ה מדיח ולא מקניח, ואילו לשון הגמ' "ולא בעי" משמע להיפך.

ורש"י נראה שנשמר בזה בד"ה וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח, וז"ל דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואי"צ קינוח עכ"ל, ונראה כונתו דצריך הדחה דוקא ולא סגי בקינוח, משום שהדחה עדיפא, וכיון שמדיח דיו בזה ואי"צ לקנח ג"כ. והוא דחוק לכ', דכיון דהדחה עדיפא הו"ל להש"ס לומר בפשיטות מדיח ולא מקנח.

ועו"ק דמהעיין בדברי רש"י נראה שגרס בגמ' בלישנא קמא "ב"ש אומרים מקנח ולא מדיח וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח" (זאת אומרת שדוקא אליבא דב"ה נקט הש"ס לשון "ולא בעי", ודלא כגי' התוס'), ולכן בדברי ב"ש פרש"י בפשיטות שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה, ורק בדברי ב"ה - דשם נקט הש"ס לשון "לא בעי מקנח" - הוצרך רש"י להאריך דלא סגי בקינוח וצריך להדיח וכיון שהדיח שוב לא בעי קינוח וכנ"ל. וצריך להבין למה שינה הגמ' בלשונה בין ב"ש לב"ה, והיה צריך למנקט לשון השונה בשניהם, או ב"ש אומרים מקנח ולא מדיח וב"ה אומרים מדיח ולא מקנח, או ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח.

עו"ק קושיית התוס' אמאי דחיק הש"ס לאסוקי דלא פליגי, לימא דאמנם קינוח עדיפא לכו"ע, וב"ש לחומרא דמקנח ולא סגיא בהדחה, וב"ה לקולא דסגי אפילו בהדחה.

עו"ק דמסקנת הגמ' דב"ש אומרים מקנח וה"ה מדיח, וב"ה אומרים מדיח וה"ה מקנח, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ולכ' הפי' הפשוט דסגי או בזה או בזה, אבל רש"י פי' דצריך שניהם, וק' איזו סברא היא להצריך שניהם, ועו"ק מי דחקו לרש"י לפרש כן.

(אמנם התוס' הסכימו ג"כ לזה אבל לשיטתם הוא מוכרח שהרי דעת התוס' דפשיטא ליה למסדר הש"ס דהדחה עדיפא וא"כ למה נקט ב"ה מדיח כיון דמקנח הויא רבותא טפי, וע"כ שבא להצריך שניהם, אבל לדעת רש"י שאי"ז פשוט אצל מסדר הש"ס - שהרי ללישנא קמא ב"ש ס"ל קינוח עדיפא - א"כ שמא שקולים הם וסגי או בזה או בזה.)

ובמשה"ק ללישנא קמא דב"ש ס"ל מקנח דוקא וב"ה ס"ל מדיח דוקא, ולכ' הו"ל סברות הפוכות, צריך לומר דקינוח והדחה יש לכל אחד מהם מעלה שאין בחבירו, וכפיה"נ דקינוח מוציא יותר בחזקה אבל הדחה מתשפט יותר לחורים וסדקים, ולכן ב"ש ס"ל דבעינן דוקא מעלת קינוח, וב"ה ס"ל דבעינן דוקא מעלת הדחה.

ולכן שינה הש"ס לשונו בלישנא קמא בין ב"ש לב"ה, דבדברי ב"ש אמר בפשיטות דמקנח ולא מדיח, וכמו שפרש"י דקינוח עדיפא, היינו שהיא פעולה יותר חזקה, דמוציא יותר בכח. אבל ב"ה ס"ל (ללישנא קמא) דאף אמנם שקינוח מוציא יותר בחזקה, אבל לא סגיא בזה שהרי יש חורים וסדקים שאין הקינוח מגיע לשם, וצריך הדחה דוקא, וכיון שהדיח די בזה, אף שאין הפועלה כ"כ בחוזק, דב"ה אינם מצריכים חוזק הפעולה, ודי במה שהדיח, ולא בעי קינוח.

ומעתה נראה דניחא משה"ק התוס' לימא דלב"ש מקנח ולא סגיא בהדחה, וב"ה לקולא דסגי אפילו בהדחה. אבל לנ"ל נראה, דאם היה סגי בהדחה לב"ה, אף שמצד חוזק הפעולה הדחה גרועה מקינוח, א"כ לא היה מקום לדברי ר"ז להצריך קינוח בפת דוקא, דמצד חוזק הפעולה קינוח בשאר דברים עדיפא עכ"פ מהדחה, ועדיין יקשה קושיית הש"ס ללישנא קמא, דהו"ל ר' זירא כב"ש. אשר מזה מוכרח דלב"ה צריך קינוח דוקא, ולא סגיא בהדחה, דבעינן חוזק הפעולה דקינוח, ובפת דוקא.

ומסקנת הגמרא דב"ש וב"ה לא פליגי אלא מר אמר חדא כו' ולא פליגי, ופרש"י דבעי שניהם, והקשינו לעי' למה לא פי' דסגי או בזה או בזה, וגם איזו סברא יש להצריך שניהם, ולנ"ל מבואר דאם היה סגי בהדחה לחוד א"כ היה מוכרח דאי"צ חוזק הפעולה דקינוח, וא"כ ודאי היה סגי בקינוח בשאר דברים חוץ מפת, ור' זירא דלא כמאן, אלא ע"כ דבעינן חוזק הפעולה דקינוח דוקא, ובפת דוקא, אלא דצריך הדחה ג"כ, דבעינן שני הדברים, חוזק הפעולה דקינוח, וגם מעלת הדחה שמתשפט לחורים וסדקים, ודו"ק.

ב. והנה הרמב"ם מפרש דמדיח היינו הדחת ידים, ודלא כפרש"י ותוס', והרדב"ז נתקשה איך יפרש הרמב"ם לסוגיין, ולא הבנתי קושייתו דאדרבא להרמב"ם הסוגיא יותר ניחא ברוחא ולא קשה לדידיה כמה קושיות שנתלבטו בהם רש"י ותוס'. חדא דלשון "לא בעי" משמע שאינו צריך, ולפי"ז ללישנא קמא דלב"ה מדיח ולא בעי מקנח היינו דאי"צ לקנח, אבל לעולם קינוח מועיל, אבל א"כ מאי פריך הש"ס דר' זירא דאמר כב"ש, הרי גם לב"ה מועיל קינוח. ומכח זה הוצרכו רש"י ותוס' לפרש דלב"ה מדיח דוקא ולא סגיא בקינוח, ונתקשו בלשון "לא בעי", דרש"י פי' דלא סגיא בקינוח וצריך להדיח ואחר שהדיח שוב לא בעי לקנח ג"כ, וכמו שביארנו דבריו לעיל, ותוס' פי' דבאמת לשון הגמ' בזה לאו דוקא רק אגב דנקט בדברי ב"ש "ולא בעי מדיח" (דשם באמת הפי' דהדחה עדיפא) נקט נמי בדברי ב"ה "ולא בעי מקנח".

אבל לשיטת הרמב"ם ניחא בפשיטות, דלעולם "לא בעי" פירושו שאינו צריך, והכי קאמר הגמרא בלישנא קמא, דלב"ש מקנח פיו, ואי"צ להדיח ידיו, דלא חיישינן למה שנדבק בידיו כלל, וב"ה אמרי מדיח ידיו ואי"צ לקנח פיו, דלא איכפת לן במה שנדבק בפיו כלל, ועל זה מקשה הש"ס שפיר דא"כ ר' זירא דמצריך קינוח הפה בפת דאמר כב"ש ולא כב"ה.

עוד הקשו התוס' למה תא תי' הש"ס דלב"ש מקנח ולא מדיח, ולב"ה מקנח או מדיח, אבל לשיטת הרמב"ם אין מקום לקושיא זו כלל, דאין שום סברא שיהיה מקנח או מדיח, שהרי קינוח הוא בפה והדחה הוא בידים, ואם חיישינן למה שנדבק בפיו צריך קינוח ולא יועיל לזה הדחה, ואם חיישינן למה שנדבק בידיו צריך הדחה דוקא ולא יועיל לזה קינוח, וא"א לומר אלא או שצריך קינוח דוקא והדחה אינו כלום, או שצריך הדחה דוקא וקינוח אינו כלום, או שצריך שניהם. אבל להצריך או קינוח או הדחה אין לזה שום מקום. ומסקנת הש"ס דמר אמר חדא ומר אמר חדא וצריך שניהם, קינוח הפה והדחת ידים, וק"ל.

Gemara:

References: Chullin: 105a 

More from this:
Comments
0 comment
Leave a Comment
Title:
Comment:
Anonymous: 

Learning on the site is sponsored today in memory of Hadassa Leah bas Eliyahu