עוף וגבינה נאכלין באפיקורן

א. חולין (קד:) בתוס' ד"ה עוף. לפי' קמא בתוס' עוף נדבק טפי מגינה (דלכן חשיב רבותא מאי דנקט עוף וגבינה ולא גבינה ועוף) ומ"מ מקילין בעוף וגיבנה (דנאכל באפיקורין) טפי מגבינה ובשר (דצריך נטילה כהא דר' יצחק) משום שעוף וגבינה הוא דרבנן וכמש"כ התוס' בהמשך. נמצא שבעוף שהוא איסור דרבנן מקילין אפי' בעוף וגבינה שנדבק וכ"ש בגבינה ועוף ונאכלין באפיקורן. ובבשר וגבינה דהוי איסורא דאו' מחלקינן דבגינה ובשר סגי בקינוח ונטילה ובבשר וגבינה צריך להמתין עד סעודה אחרת.

ב. אבל בסו"ד כתבו התוס' בשם ר"ת דהטעם דמקילין בעוף משום שאינו נדבק ולא משום שהוא איסור דרבנן. ולדעתו נראה דע"כ עוף נדבק בידים אפילו פחות מגבינה דהא בגבינה ובשר צריך נטילה (כמבואר בהא דר' יצחק) ובעוף וגבינה אי"צ נטילה שהרי נאכלין באפיקורן.

ואי"ל דלעולם גבינה אינו נדבק בידים טפי מעוף, ומה שמחמירים בגבינה ובשר היינו משום שכיון שהוא איסור דאורייתא לא סמכינן על זה שגבינה אינו נדבק. זה אינו, דא"כ מה מקשה הש"ס על ר' יצחק, דאכל גבינה ובשר ולא משא ידיה, מברייתא דאגרא דמשמע בשר וגבינה לא, דלעי' פי' התוס' אליבא דר"ת דהקושיא משום שלענין נט"י כך שוה גבינה ואח"כ בשר לבשר ואח"כ גבינה. ואיזו השתוות יש להם אם גבינה אינה נדבקת לידים. וע"כ שגבינה נדבק לידים עכ"פ כמו בשר. ואילו עוף פי' ר"ת שאינו נדבק לידים כמו בשר. וא"כ מוכרח כנ"ל דגבינה נדבקת לידים טפי מעוף.

ולדעת ר"ת דגבינה נדבק טפי מעוף א"כ ממה דנקט הברייתא עוף וגבינה משמע דהא גבינה ועוף דחמור טפי - שהרי גבינה נדבק טפי מעוף - צריך נטילה. דהתוס' לעי' כתבו שהברייתא נקט עוף וגבינה לרבותא וכ"ש גבינה ועוף, אבל לר"ת הוא להיפך דעוף וגבינה הוא קיל מגבינה ועוף, שהרי גבינה נדבק לידים טפי. ואם איתא דאפילו גבינה ועוף נאכל באפיקורן הו"ל להברייתא למנקט גבינה ועוף. אלא ע"כ כנ"ל דגבינה ועוף באמת צריך נטילה. (אבל קינוח עכ"פ אי"צ דהא אפילו גבינה ובשר אי"צ קינוח לדעת ר"ת.)

וכיון שלדעת ר"ת ע"כ גבינה ועוף צריך נטילה כל שכן גבינה ובשר.

ג. ולפי"ז לכ' היה ניחא בפשיטות קושיית הש"ס על ר' יצחק, דהכי פריך דברייתא תני דעוף וגבינה נאכלין באפיקורין, ומשמע הא גבינה ועוף - דנדבק לידים טפי - צריך נטילה. וכ"ש גבינה ובשר. וזהו מה דמקשה על ר' יצחק.

וא"כ קשה על התוס' לעי' שנתקשו אליבא דר"ת מהי קושיית הש"ס על ר' יצחק, והוצרכו לחדש דהש"ס פשיטא ליה מסברא דלענין נטילה כך שוה גבינה ובשר לבשר וגבינה. והרי אי"צ לזה כלל וקו' הש"ס מתפרש אליבא דר"ת ברוחא.

ולחומר הקושיא ע"כ נראה דאיה"נ לאחר שכתבו התוס' בסו"ד דלר"ת טעמא דעוף וגבינה משום שאינו נדבק א"כ באמת הסוגיא מתפרשת ברוחא וכל מה שכתבו התוס' לעי' דלפי' ר"ת צריכים לדחוק דכך שוה כו' הוא רק מקמי שהביאו סברת ר"ת דעוף אינו נדבק.

ד. ונפקותא להאמור דלדעת ר"ת יצא חומרא דבגבינה ואח"כ עוף צריך נטילה (אבל לא קינוח), ועי' ברמ"א יו"ד סי' פ"ט שכתב להצריך עכ"פ קינוח והדחה ונטילה בין גבינה לעוף, ועי' ביד יהודה שם שהוכיח מדברי הרמ"א בת"ח שהכונה אפילו בגבינה רכה, ולכ' אינו אלא משום מנהג בעלמא דמדינא דגמ' אי"צ, אבל למבואר יש לזה מקום (עכ"פ לענין נטילה) גם מן הדין לשי' ר"ת, וק"ל.

ה. עי' ברמב"ם סופ"ט מהל' מאכ"א מבואר שיטתו דמדיח דקאמרי ב"ה היינו הדחת ידים. וא"כ קשה כשהקשו בגמ' על ר' יצחק שלא נטל ידיו בין גבינה לבשר, למה הוצרכו להקשות עליו מכח דיוקא מברייתא דאגרא, יותר הו"ל להקשות מברייתא מפורשת דקאמרי ב"ה שצריך להדיח.

[ואי"ל דהוי מוקמינן לב"ה בבשר תחילה, ז"א דהא בשר תחילה לא סגי בהדחה אלא צריך להמתין, ואי"ל דהגמ' עדיין לא ידעה מזה, גם ז"א דא"כ מאי פריך מברייתא דאגרא שמא אותה ברייתא ג"כ מיירי בעוף תחילה. אע"כ דכבר ידעו דבבשר תחילה צריך להמתין (ואפי' בבשר עוף) משום בשר שבין השיניים וא"כ הדק"ל.]

ו. והנה דעת הרמב"ם שבין גבינה לעוף אי"צ כלום, אבל בין עוף לגבינה צריך להמתין ו' שעות. וצריך להבין כיון שע"כ גבינה נדבק לידים ולשיניים, כדחזינן דבין גבינה לבשר צריך קינוח והדחה, ומ"מ הקילו בגבינה ועוף, א"כ למה לענין עוף תחילה החמירו להמתין ו' שעות. וצריך לחלק שהמתנת ו' שעות הוא משום בשר שבין השיניים, כמבואר ברמב"ם שם, משא"כ קינוח הפה והדחת ידים מסתמא הוא משום שמנונית שעליהם, וס"ל להרמב"ם שאף שהקילו לענין שמנונית שעוף וגבינה נאכלין באפיקורן, לענין עוף אין מקפידים על שמנונית, אבל לענין בשר שבין השיניים שיש שם ממשות הבשר בזה החמירו אף בבשר עוף. ושו"ר שכ"כ היד יהודה.

וא"כ מבואר שהמתנת ו' שעות היא מסיבה אחרת מקינוח והדחה, וזה באמת בלא"ה מבואר ברמב"ם דכתב שהמתנת ו' שעות הוא משום בשר שבין השיניים ואילו קינוח והדחה ודאי אינו מטעם זה שהרי אפילו בין גבינה לבשר צריך קינוח והדחה.

ומעתה לא ירחק לומר דאפילו כשממתין ו' שעות, שעי"ז יצא מדי חשש בשר שבין השיניים, לא נפטר בזה מחובת קינוח והדחה. ובאמת שכן גם משמע קצת מלשון הרמב"ם סופ"ט שכתב שאחר בשר צריך להמתין משום בשר שבין השיניים שאינו יוצא בקינוח, וקצת משמע שקינוח עכ"פ צריך. (ואינו מוכרח כמובן.)

ז. וא"כ ניחא דלא יכלו להקשות מב"ה אר' יצחק, דאפשר דב"ה מיירי בבשר ואח"כ גבינה. ואף דבבשר ואח"כ גבינה צריך להמתין ו' שעות, מ"מ צריך הדחה ג"כ ובזה מיירי ב"ה. ולא נשמע מזה דגם בגבינה ואח"כ בשר צריך להדיח ידיו. ואפשר שעל שמנונית גבינה ליכא קפידא כלל. ולזה הוצרכו לדייק מברייתא דאגרא, דעוף וגבינה נאכלין באפיקורן, דע"כ ברייתא זו מיירי בגבינה תחילה, שהרי בעוף תחילה צריך להמתין ו' שעות משום בשר שבין השיניים ואי"ז באפיקורן, ומזה שפיר דייקו הא גבינה ואח"כ בשר לא.

ולפי"ז יוצא חידוש דלפי דעת הרמב"ם לא סגי בהמתנת ו' שעות אלא צריך קינוח הפה והדחת ידיים ג"כ. ובפוסקים לא משמע כן. וכפיה"נ סמכו ע"ד התוס' דמוכח מדבריהם דכל שממתין עד סעודה אחרת אי"צ קינוח והדחה. (שהרי התוס' הק' מאי פריך הגמ' מברייתא דאגרא דמיירי בעוף תחילה אר' יצחק שאכל גבינה תחילה, ותירצו דברייתא משמע דעוף וגבינה אי"צ קינוח והדחה הא שאר בשר צריך והיינו ע"כ בגבינה תחילה ואח"כ בשר דאילו בבשר ואח"כ גבינה צריך להמתין עיי"ש, ואם איתא דבבשר ואח"כ גבינה צריך קינוח והדחה מלבד ההמתנה א"כ מה תירצו שמא כונת הברייתא לדייק רק דבשר וגבינה צריכים קינוח והדחה מלבד ההמתנה.)