נשים במצות ביכורים וגדרי מ"ע שהזמן גרמא

נכתב לע"נ העלמה הצנועה וחסודה שרה בת מו"ר הרה"ג ר' אפרים זאב קליין שליט"א שניספתה באופן טראגי בד' אב תש"ע, ת.נ.צ.ב.ה.

במצוה שבין אדם לחבירו אין פטור של זמן גרמא

במשנה בביכורים [א,ה] איתא שנשים חייבות בביכורים. והקשו רבים, למה נשים חייבות, הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, שמצותה מעצרת ועד החג, ומחנוכה ואילך אינו מביא? בשו"ת חדות יעקב [סי' קמ"ה אות ל"ז] חידש שרק במצות עשה שבין אדם למקום כמו תלמוד תורה ותפילין נשים פטורות אבל במצות עשה שבין אדם לחבירו אף שהזמן גרמן נשים חייבות, וכיון שהביכורים ניתנים לכהן הוי מצוה שבין אדם לחבירו. ולפ"ז יישב גם את קושיית השער המשפט שהקשה למה לי קרא 'ועמדו שני אנשים', למעוטי נשים מעדות [שבועות ל:] תיפוק ליה דאין מקבלים עדות בלילה [חו"מ כ"ח כ"ד], וממילא מצות הגדת עדות היא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. אך לפי האמור אתי שפיר, כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא שבין אדם לחבירו גם נשים חייבות בה.

היקש לבשר וחלב

עוד יישבו [בס' מעיין החכמה עמ' קל"ז ובפרדס יוסף] ע"פ דברי התוס' [בחולין ק"ג: ד"ה כל בשר] דכתבו דאיתקש ביכורים לבשר וחלב בפסוק אחד, "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו" ולכן נשים חייבות בבכורים כמו בבשר בחלב, אף דביכורים הוי מצות עשה שהזמן גרמא.

וקושיית שער המשפט [אמאי איצטריך למעוטי נשים מחובת עדות, תיפוק ליה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי אין מקבלים עדות בלילה], אפשר ליישב לפי הסמ"ע [חו"מ סי' ה' סק"ז] דדנין בלילה בנרות דולקות, דהוי כיום חשיכה כאורה, וא"כ שוב אין זו מצות עשה שהזמן גרמא.  

הפטור של זמן גרמא נאמר כשהמצוה מצד עצמה מוגבלת בזמן ולא בשל גורם חיצוני

התירוץ המפורסם לקושיה נמצאת בחי' רעק"א [ביכורים פ"א אות ו' ועי' גם טורי אבן מגילה כ:]: דדוקא מצוה שאינה נוהגת בכל זמן מצד עצמו זה מקרי זמן גרמא. אבל הא דתנן דמן חנוכה ואילך אינו מביא אינו מצד עצמו של הימים שגורמים שאינם בני הבאה, אלא דבר אחר גורם להם, שאין מצויין על פני האדמה עוד, ואילו היו מצויין עוד על פני השדה היו הימים ימי הבאה. וכן הא דאחר החג אינו זמן קריאה אינו מצד עצמן של הימים אלא דבר אחר גורם להם דאין קריאה אלא בזמן שמחה שזהו בזמן לקיטה שאדם שמח בהם. ואילו היה גם אחר החג זמן קצירה ולקיטה היה באמת ראוי לקריאה, הלכך לאו מצות עשה שהזמן גרמא, משום הכי מביאות עכ"ד.   

קושית הברכת מרדכי על רעק"א והטו"א מתוספות

בספר ברכת מרדכי [ענינים סי' ע"ד] הקשה על הגרעק"א והטורי אבן מדברי תוספות מפורשים במס' מנחות [צ"ג: ד"ה ידו] שהקשו אמאי בעינן לקרא למעוטי נשים מסמיכה, תיפ"ל דהוה מצות עשה שהזמן גרמא אם תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא [ושחיטה צריכה להעשות יום] דאפילו סמך בסוף הלילה תיכף לעמוד השחר [אין הסמיכה מועילה ד]צריך לשחוט עדיין את התמיד תחילה שלא יהא דבר קודם התמיד וכו'? עיי"ש.

ולדברי הטו"א ורעק"א אמאי הוו"ל זמן גרמא לענין סמיכה הלא מצד ה"זמן", הוה כשירה הסמיכה גם בלילה, אלא שיש חסרון שאין זה תיכף לסמיכה שחיטה, כמ"ש התוס' שגם בסוף הלילה לא תהיה תיכף לסמיכה שחיטה [משום שצריך קודם לשחוט את התמיד], ואמאי הוו"ל בכלל הזמן גרמא. מאי שנא חסרון ההיכי תמצי דשחיטה מחסרון ההיכי תמצי ד"שמחה" או "מצויין ע"פ השדה"?

וביאר ה'ברכת מרדכי' דכל מה שכתב הטו"א והגרע"א לייסד אינו אלא כשהזמן אינו גורם או סיבה כלל, כההיא דמן החג ועד חנוכה לביכורים הגורם לחיוב הוא ה"מצויים ע"פ השדה" והגורם לפטור הוא "אינם מצויין ע"פ השדה", אדרבה מתוך תנאי זה של "מצויין" נוצר זמן חיוב וזמן פטור אבל אין זה מחמת ה"זמן" שבדבר אלא מחמת התנאי ד"מצויין" אשר בהיותו -  חייבין, ובהעדרו - פטורין, וכמו"כ דינא דזמן שמחה הוא הגורם לחיוב קריאה עד החג, ובהעדרו פטורין, ופרט לדינים ותנאים אלו אין שום גורם של זמן.

משא"כ בסמיכה נהי דהחיוב והפטור תלוי רק בשחיטה, שהסמיכה תהיה תיכף לה, אבל הא מיהת דהשחיטה וכשרותה תלויה בזמן, שאינה כשירה אלא ביום ולא בלילה.

ובכה"ג כשהזמן הוא גורם גם אם אינו גורם ישיר בסמיכה שעליה דנין אבל כיון שהזמן "גורם" בשחיטה שהסמיכה תלויה בה אף זה "זמן גרמא" וא"כ אין להשוות דברי הטו"א ורעק"א לדברי התוספות עכ"ד הברכת מרדכי.        

ספירת העומר אינה זמן גרמא

והנה הרמב"ן [קידושין ל"א] כתב שמצות ספירת העומר אינה זמן גרמא, והאחרונים ראו כן תמהו, שהרי ברור לכל בר בי רב דחד יומא שהמצוה מוגבלת לזמן [מט"ז לניסן עד שבועות] וניסו בדרכים שונות להסביר דבריו [עי' המועדים בהלכה של הג"ר ש"י זוין שבסגנונו הקולח הביא מדבריהם, כולל דעה אחת שיש טעות דפוס ברמב"ן וצ"ל שספ"ע היא זמן גרמא]. הגרי"פ [במבוא לספר המצות לרס"ג לרס"ג עמ' ל"א] כתב לבאר על רקע דברי הטורי אבן המובאים לעיל, דמצות עשה שהזמן גרמא מיקרי רק מצוה כזו אשר קבעה לה התורה זמן לקיומה וחוץ לזמן זה לא שייכא המצוה הזו כלל, וכגון לולב דזמנה רק במשך שבעת ימי החג לא לפניהם ולא לאחריהם, ברם מצוות כאלו אשר לא הזמן בעצמו הוא הגורם לניהוגה של המצוה אלא דדבר אחר הוא הגורם לה שתנהג דוקא באותו זמן לא מיקרי מ"ע שהזמ"ג, לכן כייל הרמב"ן למצוות ספירת העומר בהדי מצוות שאין הזמן גרמא, משום דלא תלתה התורה את מצות ספירה בזמן מסויים רק כתבה "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה", והיינו דמצות הספירה תלויה רק בהבאת העומר והיא הגורמת למצוה ולא הזמן [ועי' גם בקונטרסי שיעורים על קידושין - שיעור י"ט ובדברי יחזקאל סי' מ"ה ס"ק ד'].

והמשיך הרי"פ פרלא דהרמב"ן לשיטתו דהרי קחשיב בהדי מצות שאין הזמן גרמן אף את מצות הבאת ביכורים וכדתנן בביכורים [פ"א מ"ה] דאף הנשים מביאות ביכורים ואינן פטורות משום מ"ע שהזמן גרמא אע"ג דתנן התם [במשנה ו'] דזמן הבאת הביכורים הוא בין עצרת לחנוכה, אבל לפי הטו"א א"ש, דלא עצם הזמן גורם למצוה אלא התנאי של 'מצויין על פני השדה'.

חילוק בין ספירת העומר לביכורים

ואנכי הרואה בספר היקר 'מצוות לעיתים' [עמ' קע"ז להרה"ג ר' ירוחם עצמוני שליט"א] שכתב לדון בדברי הגרי"פ פרלא ע"פ ההארה המחודשת של ה'ברכת מרדכי', שהרי זה עתה למדנו שדברי הטו"א [שאינו נחשב זמן גרמא כשיש גורם חיצוני הקובע את זמן המצוה והזמן הוא מקרי] אינם אמורים אלא כשהזמן אינו אפילו גורם עקיף, כדוגמת ביכורים, אבל כשהזמן הוא נתון משמעותי בקביעת חובת המצוה אפילו באופן עקיף, דוגמת סמיכה, שחייבת להיות סמוכה לשחיטה הכשרה רק ביום, עדיין נחשב זמן גרמא. לפ"ז ספירת העומר צריכה להחשב זמן גרמא, כי היא תלויה בעקיפין בגורם הזמן, דהיינו ט"ז ניסן שבו מביאים קרבן העומר. והרמב"ם שנקט כדבר פשוט שספה"ע היא זמן גרמא יכול לסבור כדברי ה'ברכת מרדכי' שכל שהזמן הוא גורם עקיף נחשב זמן גרמא, עכ"ד.

ההפרשה אינה זמן גרמא

הגרי"ח זוננפלד זצ"ל [הובאו דבריו בספר באר רואי עמ' רפ"ז] תירץ את הקושיא [מדוע מצות ביכורים נחשבת מצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות] באמרו שהמצוה מורכבת מהפרשה והבאה, ומכיון שאין זמן קבוע להפרשה שהיא תחילת המצוה [אם כי אינה עיקר המצוה], נחשבת שאין הזמן גרמא. והסתייע מלשון הרמב"ם [בספר המצות מצוה קכ"ה] "היא שצונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש" ולהוציא פירושו 'להפריש', וכמו שהרמב"ם כתב במצוה קכ"ו "שצונו להוציא תרומה גדולה", ובמצוה קכ"ז "להוציא מעשר", וכעין שתי המצות - הפרשה ונתינה לכהן שיש בתרומות ומעשרות, יש גם בביכורים.

ויש להוסיף ראיה לדבריו שההפרשה היא תחילת המצוה, מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לביכורים [פ"ב מ"ד] שזוכה בהם הכהן כבר משעת הפרשה במחובר. הרי שהדין של מתנת כהונה כבר חל משעת הפרשה ומוטל עליו חובה להביא את הפירות לבית המקדש לכהן. ועיין עוד ראיות לדבר בספר הנפלא 'מצות המלך' [להרב הגאון ר' עזריאל צימענט שליט"א ח"ב עמ' קל"ד שאינו דן בשאלה של זמן גרמא אבל מוכיח לצורך עניינו מהרמב"ם הנ"ל ומעוד מקורות שיש דין ביכורים כבר משעת הפרשה ע"ש].

ויש להעיר מדברי הגרי"פ פרלא בפירושו על ספר המצוות לרס"ג [מצוה פ"א] שמצות הפרשת ביכורים והבאת ביכורים נידונין כשתי מצוות נפרדות [ודלא כהרמב"ם], ולדבריו א"א לתרץ שהפרשה היא תחילת ההבאה ועל כן אינה נחשבת זמן גרמא, שהרי ההפרשה היא מצוה לעצמה ולא יועיל מה שאינה זמן גרמא וההבאה נשארת זמן גרמא. [ושוב מצאתי שכבר קדמני בהערה זו בס' 'ברכת שמעון' עמ' רכ"א, ועי' עוד ב'מנחת אשר' פרשת כי תבוא.]  

נשים חייבות משום שהביכורים נחשבים לממון כהן

ושם בספר 'באר רואי' השיג הג"ר מרדכי ליב רובין זצ"ל על הגרי"ח שהבין מדבריהגרי"ח דס"ל שעיקר המצוה היא ההפרשה וכתב שאין זה נכון דעיקר המצוה היא ההבאה, והבאה זו היא זמן גרמא [והגרי"ח במכתב חוזר הבהיר את כוונתו שלעולם לא אמר שההפרשה היא עיקר המצוה אלא התכוון שההפרשה היא תחילת המצוה] וכתב לתרץ בדרך אפשר שמכיון שביכורים הם אחד מכ"ד מתנות כהונה, וקי"ל דהם נכסי כהן [ביכורים פ"ב מ"א] זה נקרא בכלל דינים שנשים חייבות [עי' בב"ק ט"ו] וסיים "וצ"ע רב בזה". המעניין הוא שבתירוצים האחרים שראינו ניסו להוכיח נגד הפשטות שביכורים הוי מצ"ע שאין הזמן גרמא, ואילו הגרמ"ל צועד בכיוון אחר ומקבל את ההנחה הפשוטה שביכורים הוי זמן גרמא אלא שרצה לומר שנשים חייבות מצד אחר – מצד דיני ממונות הן חייבות לכהן.

האם אפשר להשווות בין פדיון הבן לבין ביכורים

אולם, הגרי"ח לא קיבל תירוצו, מחמת שהוקשה לו ממצות פדיון הבן, שהיא אחת מכ"ד מתנות כהונה ואעפ"כ נשים פטורות.

וצפייה צפיתי בספר היקר 'ברכת שמעון' על מועדים וזמנים [לגאון ר' ברוך שמעון שניאורסין זצ"ל עמ' רכ"ב] שתירץ קושיית הגרי"ח זוננפלד מפדיון הבן עפ"י מה שכתב ביד אפרים [יו"ד הל' מתנת כהונה סי' ס"א] לענין מתנת כהונה לקטן שאינו בר זכיה, שכתב לחלק דבתרומות ומעשרות נחשב שהכהנים הם כשותפים בכרי ולא צריכים להקנאה של בעל הבית, משא"כ בפדיון הבן דצריך הכהן לזכות בקבלת המעות י"ל דלא יוכל לתת לכהן קטן עיי"ש באריכות. ולפ"ז היה אפשר לומר גם בנידון דידן דבביכורים דנחשב שיש לכהן זכות בפירות ולא צריך להקנאה א"כ אין לפטור אשה מחיוב זה דהוי כמו דינים שלא לקחת חלקו של הכהן, משא"כ בפדיון הבן כנ"ל. אלא דעיקרן של הדברים צ"ע דהרי אם בעינן למימר שיש לכהן זכות בפירות הרי זה משום שיש מצוה של ביכורים וא"כ אם המצוה היא מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות בה, א"כ כשאין יסוד לכהן לזכות בהם לא שייך לומר דהוי בכלל דינים אם לא נותנת לכהן מכיון שאין לו זכות בהם כלל עכ"ד ה'ברכת שמעון'.          

נשים במקרא ביכורים

והנה הדין הוא שאשה אינה חייבת במקרא ביכורים כי היא לא יכולה לומר "הארץ אשר נתתה לי" [ביכורים פ"א מ"ה], והקשה הטורי אבן, למה לי טעם זה, תיפוק ליה משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא,  דאין מקרא ביכורים בלילה לשיטת הר"ן ולפי גירסת הרי"ף עיי"ש, ותירץ 'הברכת שמעון' ע"פ האורות שהזרחנו לעיל מדברי הגרי"ח זוננפלד, שהקריאה נשמכת ממצות הפרשת והבאת ביכורים והיא טפילה להן שהרי יש מביא ואינו קורא אבל אין קורא שאינו מביא והקריאה אינה מעכבת, וא"כ אפילו אי הקריאה הוי מצוה בפני עצמה מ"מ בעיקרה נמשכת ממצות הבאה, וא"כ מכיון שההבאה אינה מצות עשה שהזמן גרמא אז גם הקריאה לא היתה נפטרת מהאי טעמא, ולכן בעי הלימוד מ"אשר נתת לי". ואולי אפשר לדחות, שסוף סוף הקריאה וההבאה הן שתי מצות נפרדות במנין המצות [של הרמב"ם] ומה שההבאה איננה זמן גרמא [בגלל ההפרשה וכנ"ל] לא צריך להשפיע על הקריאה שתיקרא לאו זמן גרמא, והדרא קושיה לדוכתא, ל"ל קרא לפטור נשים מקריאה, תיפו"ל דהוי זמן גרמא.     

יסוד הפנ"י – אם אפשר ע"י שליח אין פטור של זמן גרמא

  בדובב מישרים [ח"ג סי' קל"ח] נדפסה תשובת החזון נחום שהביא בשם בנו זצ"ל הי"ד לתרץ הקושיה [למה לא הוי מקרא ביכורים מ"ע שהזמן גרמא], עפי"ד הפני יהושע [קידושין כ"ט] דהא דנשים פטורות במצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא במצות שאי אפשר לקיימן ע"י שליח, ולפ"ז לכאורה בביכורים שאפשר להביא ע"י שליח אין לפטור נשים, ואולם הרי קיימינן לענין קריאה וזה א"א ע"י שליח דשליח אינו קורא שאינו יכול לומר 'אשר נתת לי', אלא דא"כ מתורצת קושיית הטורי אבן דלכן נאמר במשנה הטעם דאשה אינה קוראה משום שהיא לא יכולה לומר 'אשר נתתה לי' ולא נזכר הטעם משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, דהרי לולי הטעם דבקריאה בעינן מי שיכול לומר 'אשר נתתה לי' היה השליח יכול להביא וממילא לא היה הפטור של מצות עשה שהזמן גרמא, ונקטה המשנה עיקר טעם ואה"נ דהשתא איכא גם הטעם דמצות עשה שהזמן גרמא ודפח"ח.

והוסיף ה'ברכת שמעון' דלכאורה לפ"ז לא צריכים להגיע לתירוצו של הטורי אבן הא דאינו נחשב הבאה מצות עשה שהזמן גרמא משום שמה שאינו מביא אחרי חנוכה הוא משום גורם חיצוני כנ"ל, אלא י"ל שמשום שההבאה אפשר ע"י שליח אינו בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. ואולם זה אינו, דהרי כל יסוד הדברים הם עפ"י יסודו של הפנ"י, דהיכא דשייך ע"י שליח לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא לפטור את הנשים, והרי הפנ"י כתב את זה כדי לתרץ קושיית תוס' בקידושין, דלמה הוצרכו הלימוד במצות מילה לפטור נשים משום שנאמר כאשר צוה אותו ולא אותה, תיפו"ל דהוה מצ"ע שהזמן גרמא עיי"ש, וא"כ התוספות שלא נחתו לתרץ כן הרי דלית להו סברא זו, וא"כ אע"פ שהפנ"י מסתייע מדברי הריטב"א שכתב כעין דבריו, אבל מכיון שהתוס' לא ס"ל כן, א"כ הרי אכתי תקשי להתוס', ודברי החזון נחום שנאמרו לענין קריאה א"ש דהרי לאו כ"ע ס"ל דהקריאה היא רק ביום [ועי' בטורי אבן שהרמב"ם לא ס"ל כן], וכל הקושיה היתה רק לפי הר"ן בגירסת הרי"ף, ולזה הוא דיש לתרץ דהר"ן יסבור כסברת הפנ"י והתוס' לא יקשה כלל די"ל דהם יסברו דהקריאה היא גם בלילה, אבל בהבאה אם נאמר דהא דאינו מביא אחר חנוכה נחשב למצות עשה שהזמן גרמא א"כ הרי יקשה להתוס' למה נשים חייבות כיון דהתוס' לא ס"ל דהיכא דאפשר ע"י שליח שאני, וע"כ צריכים להגיע לסברת הטו"א כנ"ל.           

וכאן קולמוסי יקנה שביתה, וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אמן!