Rabbi Ally Ehrman
בענין ריבוי בשיעורין לע"נ ידידי האהוב ר' דוד יפרח בן טוביה ימניק זצ"ל, נשמה זכה וטהורה שנפטר בדמי ימיו מתוך יסורין נוראים שקיבלם באמונה תמימה בבורא עולם הטוב והמטיב, ואותנו עזב לאנחות, ומנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים קרתא דשופריא

במנחות (סד.) חוקרת הגמ' מה יהיה הדין אם אמדוהו לחולה שיש בו סכנה שזקוק לשתי גרוגרות ועומדת בפנינו שתי אפשריות או לתלוש שתי גרוגרות בשני עוקצין (המצריך שתי פעולות קצירה) או לתלוש גרוגרות בעוקץ אחד (המצריך פעולת קצירה אחת בלבד). מה עדיף? האם עדיף למעט בשיעור ותולשים שתי הגרוגרות בשתי העוקצים או שמא עדיף למעט בקצירה ולתלוש עוקץ אחד בלבד הנושא שלש גרוגרות. ומסיקה הגמרא שעדיף למעט בקצירה ולכן תולשים שלש גרוגרות בעוקץ אחד. וכך פסק הרמב'ם (בפרק ב' מהל' שבת הל' ח'). והכסף משנה על אתר הביא מדברי הראשונים שאם ליכא מיעוט בבצירה, כגון שאמדוהו לחולה שזקוק לשתי גרוגרות, ונמצאים בפנינו שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש גרוגרות בעוקץ אחר, אין ספק שתולשים את העוקץ הנושא שתי גרוגרות ולא את העוקץ הנושא שלש גרוגרות, שהרי אסור להרבות בשיעור כאשר אין צורך בכך.
והנה נחלקו הראשונים אם איסור זה של ריבוי בשיעורין הוא איסור דרבנן או איסור מה"ת. דעת הרבה ראשונים היא שהוא איסור דרבנן. עיין בבית יוסף (סי' שי"ח ד"ה כתוב) שהביא בשם הרשב"א (חולין טו, ב) שמה שכתוב בגמרא שהמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, היינו שחוששין שאחרי שיתן הקדירה על האש יוסיף בשר וירבה בשביל הבריא והוא חיוב סקילה אבל קודם שנותן על האש האיסור להוסיף בשר שלא נצרך לחולה הוי רק איסור דרבנן, ולא גזרינן אטו דרבנן ע"ש נמצא שדעת הרשב"א היא שריבוי בשיעורים הוא איסור מדרבנן.
לעומתו הוכיח הר"ן (ביצה כט: מדפי הרי"ף ד"ה ומיהא) ע"פ הגמרא במנחות הנ"ל דריבוי בשיעורא הוא איסור תורה. וכדעת הר"ן פסק המ"ב (סי' שי"ח סק"ב).
הגאון בעל המנחת חינוך (במוסך השבת מצוה ל"ב אות ל"ט ד"ה והנה) הניח הנחה פשוטה בתכלית (לדעתו) שעורר ויכוח רב בין האחרונים, ואני מצטט את דבריו. "והנה קשה לי על הר"ן דסובר דריבוי בשיעורא הוא איסור דאורייתא, א"כ זה פשוט לכולי עלמא, אם אמדוהו לחולה שצריך בשר ויהיה די לו בכך וכך, אם נשחוט לו עוף או בהמה קטנה ויהיה ג"כ די לו, בודאי אסור לשחוט לו בהמה גדולה דהוי ריבוי בשיעורא כמו שלש בעוקץ אחד דהוי חד מלאכה אך ריבוי אוכל דאסור, הכא נמי. והנה בחולין טו, ב אמרינן דרב דימי אמר הלכתא, השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא [לאוכלו חי], והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא, והטעם דמבשל חיישינן שמא ירבה בשבילו אבל שוחט דכזית בשר צריך שחיטה א"כ לא שייך ריבוי וכן פסק הר"מ כאן ה"ט ושו"ע סי' שי"ח ס"ב.
והנה לדעת הרשב"א דסובר ריבוי בשיעור אינו אלא דרבנן והחשש מבשל דחיישינן שמא ירבה בשבילו לאחד שיתן הקדירה על האש דהוא איסור סקילה, אבל קודם נתינה על האש דאסור מדרבנן לא גזרו חז"ל, א"כ ניחא דבמבשל שייך גזירה זו, אבל שוחט לא שייך גזירה דאפילו אם ירבה דהיינו ישחוט בהמה גדולה הרבה יותר מהנצרך לחולה מ"מ האיסור שחיטה הוא נדחה מפני החולה, ורק הריבוי בשיעור והוא רק איסור דרבנן ולא גזרינן כסברת הרשב"א. אבל לפי דעת הר"ן דריבוי בשיעורא הוא איסור תורה, א"כ למה השוחט לחולה בשבת מותר לבריא יגזור דלמא ירבה בשבילו דהיינו שישחוט בהמה גדולה והוי ריבוי בשיעורא והוא איסור תורה. ואפשר לומר דהר"ן סובר דוקא במבשל גזרינן שמא ירבה לאחר נתינת הקדירה על האש דהוי איסור סקילה אבל שוחט דלא הוי איסור סקילה רק איסור דאורייתא לא גזרינן, ומ"מ צ"ע כיון דהוא איסור תורה אמאי לא גזרינן" עכ"ד המנחת חינוך.
מבואר מדבריו שסובר שאם שוחט בהמה גדולה כאשר קטנה מספיק לחולה עובר על איסור ריבוי בשיעורים ודימה זאת לאיסור ריבוי בשיעורים בקצירה שכשם שאסור לקצור עוקץ אחד הנושא שלש גרוגרות כאשר אפשר להסתפק בקצירת עוקץ הנושא שתי גרוגרות כך אסור לשחוט בהמה גדולה כאשר אפשר לחולה להסתפק בבהמה קטנה. ומה שהיה פשוט לצד אחד לגאון הגאליציאני בעל המנחת חינוך, היה פשוט באותה מדה לאידך גיסא לכהן הגדול מדווינסק.
תא חזי לשון קדשו של האור שמח (הל' שבת פרק י"ח ה"א): "הנה במלאכות שבת, המרבה בקצירה מוכח בריש פרק ר' ישמעאל (מנחות סד, א) דחייב ולכן בעי אם יש לחולה שלשה גרוגרות בעוקץ אחת ושתי גרוגרות בשתי עוקצין... ומוכח דאם יש גרוגרות אחת בעוקץ אחד ושתי גרוגרות בעוקץ אחת, ואין צריך לחולה אלא גרוגרת אחת, ומייתי הך דשתי גרוגרות מחייב, דמפיש בקצירה.
אמנם בנטילת נשמה, דאם צריך לחולה כזית, ויש לו עוף קטן לשחוט ועוף גדול משמע בפ"ק דחולין (טו, ב) דגבי שחיטה לא גזרינן שמא ירבה וכדפסק רבינו [הרמב"ם] לעיל פרק ב' הלכה ט', ומכח דלא שנא, ומצי לשחוט עוף גדול, דבקצירה דבעי שיעור באוכלין. א"כ המלאכה תלוי לא בעוקץ כי אם באוכל הנקצר מחיבור ע"י תלישת העוקץ א"כ כי מפיש בשיעורא חייב, אבל בנטילת נשמה דחיובו בבכל שהוא דעוף גם דלית ביה כזית דהחיוב הוא על הנשמה שנוטל לא על השיעור שמת ע"י הנטילה לא שנא בין עוף קטן לשור הבר, כולהו חדא נטילת נשמה, וכיוצא בזה אמר ריש החובל (ב"ק פד, א) גבי אדם קטן שהרג הגדול וכו' נשמה שקל מיניה נשמה נשקול מיניה, יעו"ש", עד כאן לשונו.
ואנהירו לעיינין בעל האור שמח, שיש לחלק בין איסור קצירה של כמה גרוגרות לדין שחיטה בבהמה גדולה. בקצירת אוכלין האיסור אינו תלוי בעוקץ היחיד אלא באוכל הנקצר, וכאשר קוצר גרוגרת מיותרת עובר על איסור ריבוי בשיעורים. לעומת זאת בשחיטת בהמה גדולה עושים אותה איסור כמו בשחיטת בהמה קטנה, לאור העובדה שגדר האיסור הוא נטילת נשמה, ואין הבדל בין נשמת בהמה גדולה לבין נשמת בהמה קטנה. וכ"כ בקובץ שערי תורה (שי"ל באירופה לפני המלחמה) בחלק ג' סי' מ"ו, ובס' משמרת חיים (לג"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א) ח"א עמ' לט', ובקהילות יעקב (ביצה סי' י"ג).
ובעניותנו ולפי קט שכלנו נראה שצדקו דברי האור שמח נגד המנחת חינוך. המנ"ח יצא מתוך נקודת הנחה המבוססת על סברא שאסור לשחוט בהמה גדולה במקום בהמה קטנה. ומתוך כך הוקשתה לו מהגמרא בחולין שלא העלתה חשש שירבה בשחיטה זו והתירה לבריא לאכול מבהמה שנשחטה עבור חולה. ואילו האור שמח התחיל עם הגמרא בחולין שממנה משתמע שאין איסור ריבוי בשחיטה ורק אח"כ הסביר בסברא נעימה מדוע מחלקים בין שחיטה לקצירה. ולפי האמור נראה יותר כמו האור שמח, שדבריו בנויים ומיוסדים על סוגיית הש"ס כי הם חיינו.
בנוסף לכך, כבר העירו האחרונים שלא מצאנו בראשונים שאסור לשחוט בהמה גדולה במקום שהחולה זקוק לקטנה בלבד ולמה לא הודיעו לנו איסור זה שאפשר בהחלט שיתרחש במציאות. אלא שלטענה זו יענה המנ"ח, שברגע שאנחנו יודעים על איסור מה"ת של ריבוי בשיעורים, פשוט שאסור בהמה גדולה במקום קטנה, ומרוב פשיטות אין צורך שיכתב דבר זה בראשונים, שלבם רחב והסתכלותם זכה, ודוק.
ועינא דשפיר חזי לבן איש חי שנשאל בנידון דידן בספר דיליה רב פעלים (ח"א או"ח ס' כא'), אם מותר לשחוט עוף גדול לצורך חולה שיש בו סכנה כשיש לפניהם עוף קטן שיספיק לחולה, או שאסור משום שמרבה בשיעורים. ואחר שהביא את הגמ' בחולין (טו, ב) שלא גזרינן לבריא לאכול בשבת מבהמה שנשחטה לחולה שיש בו סכנה בשבת מפני של"ש שירבה בשבילו דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ולכאורה קשה למה לא חששו שמא ישחט בהמה גדולה יותר ונמצא מרבה בשיעור?
וכתב על זה הגאון בזה"ל והנה חכם אחד נר"ו אמר לי דאיכא חילוק בין השחיטה לקצירה, משום דחיוב שחיטה אין בו שיעור יען דהחיוב הוא משום נטילת נשמה, ומשום הכי לא אכפת לן אם שחט הגדול אע"פ שדי לו בקטן דחיובא חדא הוא בקטן ובגדול הכל שוה, משא"כ גבי קצירה דאיכא שיעורא בחיוב סקילה שהוא שיעור גרוגרת, לכן מאחר דחיוב שלה ניתן לשיעורים לשיעורין איכא איסורא היכא דמרבה בשיעורין עכ"ד נר"ו.
ונומיתי לו חילוק זה לא ניתן להאמר , חדא דהר"ן ז"ל דמקשינן לפי סברתו הכא ס"ל בחולין דף י"ד גם בשחיטה יש שיעור דהיינו עד שישחוט רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף, שכתב שם וז"ל ואין זה כלום אצלי, דבשבת נמי לא מחייב עד גמר השחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל בחבורה, דקי"ל דפטור ע"כ. ונמצא לפי זה דדין השוחט ודין הקצירה שוה, דבקצירה כיון שהוא תולש הכל בבת אחת שהם בעוקץ אחד אין כאן אלא חיוב אחד...ודכוותא גבי שחיטה בין אם שחט עוף אחד קטן בין שחט בהמה הכל שוה דאינו חייב אלא אחת, אך אם קצר השלש תאנים בזה אחר זה יתחייב על כל אחת ואחת, וא"כ כמו דלא משכחת לה בשחיטת בהמה אחת שיתחייב עליה יותר מחטאת אחת ה"נ לא משכחת לה בקוצר שלש גרוגרות בב"א יתחייב יותר מחטאת אחת, ונמצא ששחיטת בהמה אחת דומה לקצירת כמה תאנים בבת אחת". ובסוף דבריו הביא הרב פעלים דברי המנ"ח והרב קרית מלך רב שהשאירו דברי הר"ן בדין מרבה בשיעור שאסור מה"ת בצ"ע מחמת הקושיא הנ"ל. ומבואר דס"ל דשוחט עוף גדול במקום עוף קטן עובר על איסור תורה לדעת הר"ן. ומוסיף לדינא דאם יש לפני השוחט תרנגול קטן שיספיק לחולה, אסור לשחוט במקומו תרנגול גדול. אבל אם השוחט אינו רואה בפניו תרנגול קטן אינו חייב לחקור ולדרוש מהם אם יש להם אחר קטן או לא, כדי שלא יתעכב בשחיטה דהזריז הרי זה משובח. עכת"ד וע"ש שהאריך. וכ"כ בספרו בן איש חי (ש"ש פרשת תצוה אות ט"ז) וכן הביא דבריו להלכה בספר כף החיים (סי' שכ"ח אות פ"ז).
והנה החילוק שכתב בשם חכם אחד בין שחיטה לבין קצירה, הוא כדברי האור שמח והאחרונים שהבאתי לעיל. ורואים אנו כיצד סברא אמיתית חוצה קווים בין גאוני אשכנז וגאוני ספרד.
ומה שדחה הבן איש חי עפמ"ש הר"ן בחולין י"ד דהשוחט חייב דוקא אם שחט רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף נמצא שגם שחיטה יש בה שיעור ע"כ. השיב בספר מנוחת אהבה רח"א עמ' תע"ג להרה"ג ר' משה לוי שאין זו דחייה, והלא סוף סוף אין השיעור הלזה תלוי בכמות הבשר שנאמר שיש חילוק בין עוף גדול לעוף קטן. ולא דמי לשיעור מלאכת קצירה ובישול שהוא שיעור בכמות הדבר הנקצר והמתבשל. והוסיף שמש"כ הר"ן עד שישחוט רוב שנים וכו' אינו מצד "שיעור" במלאכת שחיטה, דבשחיטה ל"ש שיעור וכל נטילת נשמה חייב עליה, אלא שבשוחט בהמה כל שלא שחט רוב שנים כיון שאסור לאכלה הו"ל מקלקל בחבורה. ואין הכי נמי אם שוחט בהמה שלא לצורך אכילה רק לצורך אחר גם בלי שחיטת רוב שנים אלא בהריגתה חייב עכ"ד המנוחת אהבה ודפח"ח.
וסיים שם שלדעתו כן עיקר הלכה ולמעשה מותר לשחוט עוף גדול במקום קטן, בשגם שברב פעלים כתב שכן משמע מפשטות הגמ' והראשונים שלא פירשו לנו שאם יש עוף גדול ועוף קטן שצריך לשחוט הקטן כשר פירשו לנו בדין גרוגרות במנחות (סד.) וגם המחבר בשו"ע סי' שי"ח שהביא דין זה שמותר לשחוט לחולה בשבת לא כתב בפירוש חילוק בזה בין עוף גדול לעוף קטן, ע"ש.
והנה מצאנו דרך נוספת באחרונים לחלק בין שחיטת בהמה גדולה במקום שאפשר להסתפק בקטנה שמותר, לבין תלישת עוקץ אחד בעל שלש גרוגרות כאשר אפשר להסתפק בתלישת עוקץ אחד בעל שתי גרוגרות, שאסור (ודלא כהמנחת חינוך שמשווה בין שני המקרים לאיסור). שעד כאן לא קאמר הר"ן שריבוי שיעורין דאורייתא אלא בדברים נפרדים. ולדוגמה, כאשר מוסיף חתיכה מיותרת לקדירה עובר על איסור מבשל וכן בנידון הגרוגרות כל גרוגרות מיותרת מוסף איסור חדש. משא"כ בעושה מלאכה בדבר אחד שא"א לחלקו כלל נראה פשוט שמותר בדבר שהותרה (כגון השוחט בהמה גדולה מהנצרך לשם פיקוח נפש) וגם בעושה באיסור אין נ"מ בין דבר קטן לבין דבר גדול כל עוד שמדובר בחפצא אחת האי חילוקא שמעתי לראשונה מפי מורי ורבי כ"ק האדמו"ר מטאלנא הגאון הגדול רבי יצחק מנחם וינברג שליט"א. ואני העני בינותי בספרים ומצאתי שהגאון רבי זעליג ראובן בענגיס כתב כך בספר לפלגות ראובן ח"ו על חולין (טו, ב), הובא ביביע אומר ח"ח סי' ל"ד, וגם בשיטה מקובצת על המנחת חינוך מצוה ל"ב, ועיין גם באמרי בינה הלכות שבת בסי' י"ז.
אנכי הרואה שבספר משמרת חיים (ח"ג עמ' כ"ג) הביא את שתי הדרכים שכתבנו להסביר מדוע אפילו אליבא דהר"ן אין איסור ריבוי בשיעורים אם שוחטים בהמה גדולה במקום קטנה. וכתב שיש נ"מ לדינא בין שתי הדרכים אם נתפוס שמותר מכיון שהבהמה חפצא אחת (כפי שכתבנו זה עתה). א"כ אם היה צריך לכתוב בשבת לצורך פיקוח נפש דמותר לו לכתוב באותיות גדולות אף שצריך רק לקטנות, דהוי כמו בהמה גדולה שמותר משום דהוי רק חפצא אחת וה"נ כל אות היא רק חפצא אחת ואין נפקא מינה אם היא גדולה או קטנה.
לעומת זאת, אם נתפוס שטעם ההיתר לשחוט הגדולה הוא משום שבאיסור נטילת נשמה אין חילוק בין נשמת בהמה גדולה לבין נשמת בהמה, שאין "שיעור" בנשמה, א"כ כשכותב אותיות גדולות כשצריך רק אותיות קטנות הרי הוא מרבה במלאכת כתיבה דהרי כותב יותר ויהיה אסור משום מרבה בשיעורים, עכ"ד.
ואחרי התפלשות בעפר רגליו נראה לדון שבכל מקרה אין איסור ריבוי בשיעורים בכתיבת השלש אותיות גדולות במקום קטנות. שבכתיבה, שיעור האיסור נמדד במספר האותיות [דהיינו שתיים] ולא בגודלן ולכן אין השלכה הלכתית לגודל האות ודו"ק. ובאמת חיפשתי לריק למי מן הפוסקים שיגביל את היתר הכתיבה במצב של פיקוח נפש לאותיות קטנות (במקום האפשר). ומשמעות דברי הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל שמותר לכתוב אותיות גדולות אפילו כשאפשר להסתפק בקטנות (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ט"ו סוף אות ו' ע"ש).
וחזי הוית שבספר אבני זכרון (להרה"ג ר' אברהם זילברשטיין שליט"א עמ' עד'-עה') הביא בשם סבו הגאון רבי י"ש אלישיב שליט"א את חילוקנו דלעיל בין נטילת נשמה שבה אין נ"מ מהו גודל הבהמה לבין קצירה שהאיסור הוא הדבר הנקצר ואם קוצרים יותר מרבה בשיעורים כנ"ל. וכתב המחבר דס"ל למנ"ח דעיקר המלאכה בשחיטה הוא תיקון הבשר שהוציא ממנו הנפש, וא"כ כשיש עוף גדול הרי הוציא מהרבה בשר את הנפש והוה ליה ריבוי בשיעורים, עכ"ד.
ולכאורה קשה לפי זה מדוע המלאכה נקראת זה נטילת נשמה ולא תיקון בשר וכדומה. אבל אין מכאן פירכא, דמצינו בפוסקים רבים שמלאכה זריעה היא עצם הנחת הגרעין בקרקע ואפילו אם עקר אותו לפני ההשרשה עדיין חייב. הרי דאין צורך בזריעה ממש כשם המלאכה כדי לעבור על איסור זריעה ונמצא ששם המלאכה אינו תמיד משקף את מהותו. וא"כ נאמר כאן שמהות האיסור הוא תיקון הבשר ונטילת הנשמה היא היכי תימצי מלבד להגיע לבשר.
קושטא קאי, שאם כנים היו דבריו, שהאיסור הוא משום הבשר שנתקן, היינו מצריכים שיעור מינימום בבשר כדי לעבור על איסור. ומכך שאפילו בכלשהו של בשר עוברים – סימן שאין זה האיסור אלא נטילת הנשמה כפשוטו. והאור שמח (שהוא מרא דחילוקא זו בין נטנ"ש לבין קצירה) במתק לשונו כבר התיחס לנקודה זו, באמרו "אבל נטילת נשמה דחיובו בכל שהוא דעוף [גם] דלית ביה כזית, דהחיוב הוא על הנשמה שהוא נוטל, לא על השיעור שמת ע"י הנטילה...' הרי אין מקום להסביר את דברי המנ"ח כמו שרצה האבני זכרון. ואם כי אהוב עלינו הספר אבני זכרון מאד, האמת אהובה עלינו יותר. (וכבר כתב כעין דברים הנ"ל בספר משנת רבי עקיבא איגר – האיר יוסף על ל"ט מלאכות בעמ' ק"ד ע"ש).
ובספר היקר משנת רבי עקיבא איגר - האיר יוסף הציע שישנה בעיה אחרת (מלבד ריבוי שיעורים) בשחיטת בהמה גדולה במקום קטנה, דהרי שיטת הרמב"ם דחובל חייב על הוצאת הדם משום דש ובעינן כגרוגרת, ולפ"ז בשוחט מלבד נטילת נשמה יש בזה גם מלאכת דש [וכן כתב המנ"ח, וברע"א באמת הקשה מ"ט לא ביאר הרמב"ם דשוחט חייב שתים] וממילא לכאורה פשוט דכשיכול לשחוט לחולה עוף, אסור לשחוט לו בהמה, משום שמרבה בשיעור הדם, עכ"ד.
ולאחר מחילה מכבוד תורתו לא אבין איך כתב בפשיטות דדעת הרמב"ם דשוחט עובר על איסור דש ומכאן להשיג על האור שמח, כאשר ידוע שרבים למדו ברמב"ם שאין איסור דש בשוחט. עי' למשל בפנ"י בביצה (י"ב) ובקהילות יעקב (שבת סי' ל"ט) ובמה שבעל המשנת רעק"א בעצמו דן בסימן ס' וס"ב.
וליהודים היתה אורה זו תורה נפלאה בכלי מפואר וכוונתי לספר שלחן שלמה על הלכות שבת. ושם (ח"ג עמ' ק"ה) כתב הגרש"ז אוירבך שדעתו נוטה שאין שום חילוק בין שחיטת בהמה גדולה לבהמה קטנה (וכן פסק להלכה בשש"כ פרק ל"ב אות פ'). אולם רצה בכל זאת לפרש את טעמם של המנ"ח ורב פעלים המחלקים בין שתי הבהמות כך: הם סוברים דשייך שפיר נטילת נשמה בכל חלק וחלק מן הבע"ח וכמו שהחובל בחלק מן הגוף חייב משום נטילת נשמה כך אם הורגו נעשה כעושה הרבה חבלות בכל חלק וחלק מהגוף. וכ"כ בספר משנת רעק"א.
וכמובן שלטענה זו יענה האו"ש ודעימיה שכאשר מדובר בנשמה ונטילתה א"א לדבר על שיעורין, וככל החזיון הנזכר לעיל. וראה גם בספר אמרי משה סי' ל' בהג"ה.
ובדרך אגב אעיר שלפי הסברא של האור שמח יצא לנו חידוש נוסף להלכה. כאשר מוכרחים לחלל שבת משום פיקוח נפש אנחנו בדרך כלל מעודדים שנים לעשות את המלאכה (היכן שהדבר אפשרי) על מנת למעט בחומרת האיסור , שהרי זה שנים שעשאוהו פטורים (ראה שש"כ פ' לב, סכ"ח ובשו"ת נשמת שבת להרה"ג ר' ישראל דוד הארפענעס שליט"א ח"ב עמ' רנ"ח-רנ"ט), אבל בשו"ת חסד לאברהם (מובא בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ל') כתב דכל שיש בו חשש בונה או סותר או מבעיר דמיחייב עלה בכל שהוא, חייב עלה גם בשנים שעשאוהו. ואם נימא שאין שיעור לנטילת נשמה, כדברי האו"ש וסייעתיה, אז אין טעם ששנים יעשו את המלאכה.
אנא, לומד יקר, תעשה אזנך כאפרכסת לשמוע קושיא שמתואר ע"י המנחת חינוך כ"קושיא נפלאה". הקושיא בנויה שלב ושלב ודורשת ריכוז. במשנה בחולין (יד.) מבואר שהשוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשרה ולדעת פוסקים רבים השחיטה כשרה אפילו אם שחט במזיד דלא נעשה מומר. המהרי"ט (שו"ת ח"א סי' ס') והרשד"ם (יו"ד סי' ק"ט) מקשים למה תהיה שחיטתו כשרה, הרי כלל נקוט בידינו שכל מלתא דאמר רחמנא דלא תעביד אי עביד לא מהני כדברי רבא (תמורה ד, ב), א"כ לא מהני השחיטה וצריכה להיות נבילה.
ותירץ המהרי"ט שהכלל דלא מהני אינו אלא במקום דאי לא יהני יתוקן האיסור, אז אומרים דלא מהני. אבל במקרה שמניעת החלות (דהיינו הפירוש של לא מהני) לא תתקן ותמנע את האיסור, בכהאי גוונא לא אמרינן לא מהני ומודה רבא דמהני. ובכאן אפילו אם נאמר לא מהני והשחיטה תהיה נבילה, מ"מ עבר איסור דנטילת נשמה.
ואין לטעון שאם נפסול את השחיטה הוי מקלקל, שהרי מתקן את האיסור לפחות לגבי בן נח (כמבואר בפסחים עד, א) דמוציאו מידי אבר מן החי. א"כ כיון דמניעת החלות לא יתקן האיסור, שפיר מהני ושחיטתן כשרה.
ממשיך המנחת חינוך, דנראה שאם יתוקן קצת האיסור ולא כולו, אמרינן ג"כ לא מהני. שאם נאמר לא מהני יתוקן עכ"פ קצת איסור, והעקרון הוא לפי המהרי"ט שטעם אמירת לא מהני הוא לתקן את האיסור, א"כ מה לי אם תיקן קצת איסור ומה לי שתיקן כולו – העיקר שתיקן.
ומוסיף המנ"ח עוד נדבך בבנין קושייתו מהמבואר חולין (לג, א) דרב אחא בר יעקב סובר שמזמינים ישראל זה לאכול את בני המעיים של הבהמה, אבל לנכרי אסור לאכול את בני המעיים ולכן אין להזמין אותו וטעמו ע"פ דברי ריש לקיש לעיל שלימד שברגע ששחט הסימנים הוי ליה בני מעיים כמאן דמנחי בדיקולא [דהיינו כאילו מונחים בסל, שכבר נפסקו מבפנים ואינם מחוברים עוד לשאר חלקי הבהמה]. ועל אף שהבהמה עדיין מפרכסת – מותר לישראל לאכול אותה שברגע שנשחטה כדין פקע ממנו דין אבר מן החי. ואילו לנכרי אסור שבדקה שנפסקו סימני הבהמה ויחד איתך הבני מעיים היא היתה עדיין מפרכסת ומבחינה הלכתית בגדר אבר מן החי שהרי אין פעולת השחיטה בלי מיתה ממש מתירה את הבהמה לנכרי, בניגוד לדין ישראל שאחרי השחיטה כדין ממילא מותרת הבהמה אפילו בעודיה מפרכסת. ומסיקה הגמרא שגם לנכרי מותרים הבני מעיים מחמת הכלל "מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור". נמצא שאם מותרים הבני מעיים לישראל, מותרים ג"כ לנכרי, על אף שמבחינה עקרונית היו צריכים להיות אסורים.
והנה, אם מסיבה צדדית הבהמה אסורה לישראל, כגון אם נתנבלה בשחיטה פסולה שאין להחיל את הכלל ד"מי איכא מידי", שהרי גם לישראל אסור במקרה כזה וחוזר הדין של הבני מעיים להיות אבר מן החי ביחס לגוי. כך דעתם של הפרי תואר (סי' כ"ז) והתבואות שור (שם ס"ג) דאסורים הבני מעיים באמת לגוי מחמת אבר מן החי, ע"ש.
ומכאן מגיע המנ"ח לקושייתו, דלפי דעת הר"ן דריבוי שיעורים הוא איסור תורה אפילו במקום שהאיסור נדחה כגון לחולה, פשוט דאם אחד שוחט בהמה קטנה ואחד שוחט בהמה גדולה [ושניהם באיסור] נהי דלענין סקילה שניהם שוים, מ"מ לענין איסור עשה מי ששחט הגדולה יותר חייב מחמת ריבוי השיעור. וא"כ הדרא לדוכתא קושית המהרי"ט, למה לא נאמר דלא מהני השחיטה מחמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, ואין לטעון שלא יתוקן האיסור, דמכל מקום יתוקן קצת. דאם נכשיר את הבהמה א"כ הבני מעיים כשרים ושחט הרבה. אבל אם נאמר דהשחיטה לא מהני והיא נבילה, א"כ הבני מעיים אסורים לבני נח והוי ליה מקלקל ופטור על הבני מעיים, נמצא שיש שיעור קטן יותר. וא"כ ע"י שנפסוק דלא מהני אמנם יתוקן חלק מהאיסור, דהיינו שחיטת הבני מעיים, כאמור. ומסיים המנ"ח "והיא קושיא נפלאה."
קושטא קאי, שע"פ מה שיסדנו למעלה, כבר סלולה הדרך העולה בית אל ליישב קושיא זו כמין חומר. שהרי אמרנו שנינו ושלשנו בשם האחרונים שבשחיטה גדר האיסור הוא נטילת נשמה. והיות שלנשמה אין שיעור, ולכן אי אפשר כלל לדבר על שיעורים וממילא גם אין להחיל איסור של ריבוי בשיעורים. ואין נפקא מינה בין שחיטת בהמה עם בני מעיים לבין שחיטת בהמה בלי בני מעיים הנשמה שניטלה היא אותה נשמה. נמצא שאפילו אם נאמר לא מהני על השחיטה בשבת, לא נתקן אפילו חלק מהאיסור כך שמעתי לתרץ ממורי ורבי האדמו"ר מטאלנא שליט"א. וכך תירץ הגאון בעל האמרי משה בספרו הבהיר (סי' ל' בהג"ה).
וחזון הרבתי בשו"ת פרי השדה שערער על הנחת היסוד של הר"ן שאם הבהמה אסורה לישראל מדין חילול שבת, אסורה גם לבן נח. שמכיון שאצל הנכרי אין איסור לשחוט בשבת, ולולא האיסור שבת של היהודי היו מותרים הבני מעיים לנכרי גם כן, מפאת הכלל "מי איכא מידי". שוב אין מקום לומר שמשום ששוחט בשבת יאסרו הבני מעיים לנכרי, כיון שלנכרי אין איסור שבת כלל. ומצד הלכות שחיטה הבהמה נשחטה כדין, ממילא ליכא למימר דע"י ששחט בשבת יאסרו הבני מעיים לנכרי, עכת"ד הפרי שדה.
פירות הנושרים מדבריו, שאין מקום לקושיית המנ"ח. דהוא הקשה שאם נפסוק שהבהמה נבילה מתוך כך שנשחטה בשבת, הבני מעיים יאסרו לבני נח, ונמעט בשיעור האיסור, שעל הבני מעיים דינו כמקלקל. בא בעל הפרי שדה ואומר שאם מצד דיני שחיטה נשחטה הבהמה כדין, הבני מעיים מותרים לבן נח, היות שבאופן עקרוני הבהמה כשרה. ולא אכפת לנו שמצד דיני שבת הבהמה אסורה לישראל. נמצא שאפילו אם ננבל את הבהמה, לא נמעט בשיעור האיסור. וסמי מכאן קושייתו הנפלאה של הגה"ק בעל המנחת חינוך.
עוד לאלוק מילין להציע בפני הלומדים היקרים תירוץ מבריק לקושיית המנ"ח התירוץ הוא השלישי במספר וידוע שהחוט המשולש לא במהרה ינתק. בתירוץ זכה הג"ר יעקב ברייש זצ"ל בעהמח"ס שו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' מ"ו). וזה תוכן דבריו היקרים ע"פ הבנתי: כלל חשוב עולה מדברי התוס' בשבת (ק:) ותוס' בחולין (ח.) שאם עשה מלאכה בשבת שהקלקול הנגרם מהמלאכה הוא גדול יותר מהתקון – אעפ"כ חייב. לכן השוחט בהמה בריאה בשבת חייב, למרות שבחייה היא יכולה לשמש לכמה צריכים חשובים (מלאכה, חלב ביצים וכו'), ובמותה שימושה פחתה. ומובן מאליו שכל שכן שחייב השוחט בהמה מסוכנת העומדת על סף המוות. באופן הראשון קלקולו הוא יותר על תיקונו ובאופן השני תיקונו גובר על קלקולו, שאם היה מתמהמה בשחיטה הבהמה, היא היתה מתה מאליה ותהפוך לנבילה. על ידי כך שהזדרז לשחוט, הבהמה מותרת לאכילה. מובן שבמקרה כזה התיקון הוא יתר על הקלקול והמלאכה אסורה. אבל כאמור אפילו במקרה שהקלקול הוא יתר על התקון, המלאכה בכל זאת אסורה, ואין לו פטור מקלקל.
והנה פשוט שאפילו אם נניח שצדק המנ"ח באמרו שקיים איסור ריבוי בשיעורים ע"י שחיטת בהמה גדולה במקום בהמה קטנה, מ"מ אב אחד ישחט בהמה בריאה ואחד בהמה מסוכנת, אף שלגבי המסוכנת הוא מתקן יותר אין זה בכלל ריבוי שיעורים. וכן אם אחד ישחוט בהמה שנטרפה מחיים ואחד בהמה כשרה, אע"ג דמי ששחט את הכשרה תיקן אף לישראל והראשון רק לבני נח מ"מ אין זה בכלל ריבוי בשיעורים, דסוף סוף שניהם שחטו בהמות שוות ועשו מלאכות שוות. וכיון ששניהם עשו תקון במלאכתם שלא יחשב קלקול לגבי שבת לא אכפת לנו מה שאחד תיקן יותר מהשני. העקרון הוא שכל עוד עצם וכמות שמלאכה שוה ושתי המלאכות הן בגדר תקון ולא קלקול גמור, אין האחד ביחס לשני בגדר מרבה בשיעורים אפילו אם תיקן יותר. ובקצרה – אין ריבוי התקון מוסיף לריבוי השיעור.
ונתקדם עוד שלב בתירוץ. המעיין הדק היטב בתוספות בבא קמא (ל"ה ד"ה מתניתין) יעלה בידו חידוש גדול בדעת רש"י: המקלקל במלאכתו, מעשיו הם עדיין בגדר מלאכה. אלא שאי אפשר לחייב אותו בדין היותו מקלקל במלאכתו. יוצא שני מושגים (שאולי בשטחיות סותרים אחד את השני) הדרים בפיפה אחת – א) מקלקל – המבטא בדרך כלל פעולה הורסת ומחבלת. ב) במלאכתו – המבטא יצירתיות ובנין. ואעפ"כ חזינן שלדעת תוספות רש"י סובר שאין הקלקול מגרע את שם המלאכה.
והשתא שהתאמצנו לבא עד הלום פתוחה לפנינו כפתחו של אולם שערי אורה לתרץ פלאי פלאות את קושייתו של המנ"ח. כזכור הקשה הגאון, למה לא נאמר על השוחט בשבת ששחיטתו נבילה, ובכך נתקו חלק מהאיסור שעבר עליו ששחט בהמה קטנה יותר, כיון שבני המעיים יהיו אסורים לבן נח והוי מקלקל. איברא, על פי ההנחות שהקדמנו, דין נבילה לא יועיל למעט את שיעורו. דבשלמא לדעת המנ"ח אם אחד שחט בהמה גדולה במקום קטנה דהוי ריבוי שיעורים, שהרי שחט בהמה גדולה יותר מהנצרך, שגדרו שיעור גדול יותר מהנצרך. אבל בנידון דידן, אין זה משנה מה נפסוק על הבהמה, נבלה או כשרה, בכל מקרה המלאכה בעצמותה תהיה שוה. כל ההבדל הוא שכשהבהמה כשרה, זה נקרא מתקן אצל כל הבהמה וכשהבהמה נבלה הוא מתקן בהמה חסרה בני מעיים. נמצא שדין נבילה יפחית בתיקון אבל לא במהות המלאכה שעשה. וזה דומה ממש לשוחט בהמה בריאה ומסוכנת, שאע"פ דבמסוכנת הוא מתקן יותר, לא נחשב משום כך רבוי בשיעורים, דביחס למהות המלאכה – שחיטת בריאה ושחיטת מסוכנת שוה. ולא מתחשבים בשיעור התיקון השונה אלא בשיעור המלאכה השוה.
וכך גם אצלנו. אם שחט בהמה שיש לה בני מעיים או שחט בהמה בעלת בני מעיים שמוגדרים ע"פ הלכה שנחתכו כבר, בשני המקרים מהות מלאכת השחיטה אחת היא. כך שלשיטת רש"י בב"ק הנ"ל דאף מקלקל מוגדר כמלאכה אלא שהוא פטור, א"כ ממילא כשיש בעשיית מלאכה איזה תיקון קטן אף שבמלאכת חבירו תיקון יותר, כיון שבמהותה המלאכה שוה היא, לא נקרא ריבוי בשיעור בגין ריבוי התיקון.
מובן מעתה שלא נועיל כלום אם נפסוק שהבהמה נבילה והבני מעיים יהיו אסורים לבן נח – שהרי בכך לא נשנה ונפחית את מהות האיסור שעבר השוחט ולא נתקן כלום. ומיושבת על נכון קושיית המנ"ח ומסיים החלקת יעקב "ולפע"ד זה נכון מאד." וכך לפי דעתי העניה באמת!!
מול סוף, לא אמנע טוב מבעליו ואביא ראיה נפלאה שצדקו כל האחרונים שכתבו בדעת הר"ן שאין איסור ריבוי בשיעורים כאשר שוחט בהמה גדולה במקום קטנה. נחזור ליסודות הדברים. בשו"ע (ס' שכ"ח סעיף י"ד) כתב לאמר: "היה החולה שיב"ס צריך לבשר שוחטים לו אין אומרים נאכילנו נבילה." והר"ן ביומא (פד.) פירש בטעמו של דבר משום דבאכילת נבילה עובר על כל כזית וכזית ממנה. משא"כ שחיטתו לא הוי אלא איסור אחד. וס"ל דלעבור על לאווין הרבה כבאכילת נבילה מקרי איסור חמור לגבי איסור אחד דשבת אע"ג דהוי איסור סקילה, ע"ש. ולכאורה דבריו צע"ג, דהא מצד נטילת נשמה הלא (לשיטת המנ"ח) נוטל נשמה של מאה זיתים אם יש מאה כזיתים בבהמה. והר"ן הוא דס"ל דמרבה בשיעורים בשבת איסור דאורייתא הוא (בביצה י'ז, ב) והיינו מטעם דס"ל דכל מה שמחללים שבת עבור החולה דחויה הוא ונחשב בעצם כעשה מלאכה בשבת ולכן ס"ל דאין מקום להיתרא דריבוי בשיעורים דנאמרה רק כאשר העיקר הותרה ולא בדחויה. וא"כ עדיף לשחוט בהמה עבור החולה מלהאכילו נבילה. והוא לכאורה תמיה רבתי. כך הקשה בשו"ת מחזה אליהו סי' ל"ו אות י"ח.
ותירץ דלפי שיטת האחרונים שהבאנו, דבשחיטת בהמה אין דנין על הכזיתים שיש בה ואין ענין של ריבוי בשיעורים בשחיטת גדולה במקום קטנה, מובן דברי הר"ן היטב. דבאכילת הנבלה יעשה החולה כמה וכמה לאוין לפי מספר הזיתים שיאכל משא"כ בשחיטה אין בה אלא נטילת נשמה אחת (ולפי שתי דרכי הבנה שכתבנו, או שנשמה א"א למדוד בשיעור או שבבהמה היא חפצא אחת). וסיים המחזה אליהו שלענ"ד היא ראיה עצומה לדברינו שאין ענין של ריבוי בשיעורים בשחיטת בהמה גדולה עכ"ד.
וכאן הקנה עומד במקומו. והשי"ת יראנו מתורתו נפלאות, להבין ולהשכיל באור יקרות, מתוך שמחת הנפש ובריאות הגוף, ובקרוב נראה את ביהמ"ק בנוף, ונצעד לעברו, כאשר יקויים דברי הנביא "כי אם שישו וגילו עדי עדאשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלים גילה ועימה משוש.וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה" (ישיעה ס"ה י"ח-י"ט), במהרה בימינו אמן!!