א. עולה לל' ולא לז'
גרסינן (יט:) קברו ברגל, רגל עולה לו למנין ל', או אין רגל עולה לו למנין ל'. למנין ז' לא קמיבעיא לי', דלא נהגא מצות ז' ברגל, כי קא מיבעי לי' למנין ל' דקא נהגא מצות ל' ברגל. וקיי"ל (כ.) דעולה למנין ל' אפילו קברו ברגל, ופרש"י דלא מיבעיא קברו קודם הרגל. ובפשוטו הא בהא תליא, ורק יש קצת סברא לחלק, דמנין ל' נמשך ברגל, ורק לא מתחיל ברגל, קמ"ל דאף מתחיל ברגל, ודו"ק, ועי' בסמוך (ססק"ג).
הרמב"ן (עמ' רכז) הוכיח מכאן דכל דיני ל' נוהגים ברגל, שהרי קצת דיני ז' נוהגים ברגל, דדברים שבצינעא נוהג (כתובות ד. לגירסתו), ואעפ"כ רגל אינו עולה למנין ז' כי לא נהגא מצות ז', כל' כל דיני ז'. וא"כ ע"כ כשאמרו דנהגא מצות ל' הכונה לכל מצות ל'. אך הטור (סי' שצט ס"א) כתב דאביו הרא"ש חולק על הרמב"ן וס"ל דאינו נוהג מצות ל' ברגל, ואסור רק בדברים שכל אחד אסור בהם. ולראית הרמב"ן, עמשכ"ל (בדין ל', סק"ב), ובקונטרס על עלא (שהובא שם), דיש הבדל יסודי בין ז' לל', דבל' יש רק איסורים, וכל שנזהר מהאיסורים, מאיזה טעם שיהי', יש לו שכר, ונידון כמקיים גזירת חז"ל. אבל בז' יש גם קיומים (ואולי הכל נידון כקיומים, עיי"ש), ובזה כמו דצריך כוונה למצוה, צריך גם שיקיים בתורת תקנתם. ואם נזהר מדברים שבצינעא, שהם רק שוא"ת, אינו עולה למנין ז'.
ועיי"ש (בקונטרס ע"ע), דכעין זה מצינו במרדכי (סי' תתקכ), דנסתפק בשמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל, אם יו"ט מבטל אבלות ז'. ולצד א' אינו מבטל, כי לא נהגא אבילות בשבת, ואע"פ שנוהג דברים שבצינעא, אינו נחשב לקיום ז'. ולהרא"ש, דדי בל' במקצת דיני אבילות, כדיני ל' ברגל, דנוהג רק מקצתם ועולה לו, ע"כ ה"ט, דבעינן בז' קיום אבלות בקו"ע, וזה א"א בשבת וביו"ט, ע"כ נתבאר שם.
אך קשה, דלדינא קיי"ל כצד האחר במרדכי (שם), דבשמועה קרובה בשבת ערב הרגל יו"ט מבטל אבילות ז' (ס' תב ס"י), וצ"ע. ונראה, דז"ל המרדכי (שם), דכיון דתנן (יט.) השבת עולה ואינה מפסקת, הרגלים מפסיקים ואינם עולים, אע"ג דתרוייהו שוים לענין אבילות, דבתרווייהו דברים שבצינעא נוהג ולא של פרהסיא, ואפ"ה קתני השבת עולה והרגלים אינם עולים, א"כ עולה לכל דבר, עכ"ל.
ומזה נראה דבעצם הול"ל כצד האחר, דאין הרגל מבטל בכה"ג, ולכאורה מהסברא הנ"ל, דהכל בשוא"ת. אלא דא"כ י"ל דבכל ז' לא יעלה השבת, וזה א"א. וע"כ תקנו דשבת עולה אף דנוהג רק דברים שבצינעא. וגדולה מזו כתב הרמב"ן (עמ' רכו) דאף אם אינו נוהג כלל עולה, ושכ"ה בירושלמי (פ"ג ה"ה) כי א"א לז' בלא שבת. ולכן ברגל, דאפשר לז' בלי רגל, קיי"ל כסברא הנ"ל ואינו עולה למנין ז', כיון דא"א לקיים אבילות בקו"ע, דאסור מדיני רגל.
ולפ"ז בחול כל שנזהר מאיסורי אבילות עולה לו, ק"ו משבת. ולכן בנקבר בערב יו"ט ונזהר מאיסורים ואינו חוטא נשכר, כלשון הרא"ש (סי' כ"ה), הרגל מבטל [ודלא כמש"כ (ע"ע שם) דל' הרא"ש ל"ד. ודלא כמש"ש, דלכן הצריכו קיום כפיית המטה (כ.)]. ובאמת בזמנינו שאין כפיית המטה ועטיפת הראש (תוס' כא. ד"ה אלו), בכל אבילות בשוא"ת עולה.
ובאופן פשוט יותר י"ל דלהרא"ש אזלינן בתר רובא, דרוב איסורי ל' נוהגים ברגל, דיש ה' איסורים: תספורת, נשואין, לילך בסחורה ממדינה למדינה, גיהוץ, ושמחה (רמב"ם פ"ו ה"א). וג' הראשונים אסורים לכל אדם ברגל, וכן מעשה גיהוץ, ורק לבישת בגדים מגוהצים ושמחה מותרים, נמצא דנוהג ג' וחצי מתוך ה' איסורי ל', ולכן עולה למנין ל'. אבל מתוך י"א איסורי ז' נוהג רק בג' מהם (תספורת, כבוס, ומלאכה), וכיון דאינו נוהג רוב איסורי ז' אינו עולה למנין ז'.
ולפי"ז פשוט ששבת עולה למנין ז', דנוהג בכל איסורי ז' מדין דברים שבצינעא חוץ מג' - עטיפת הראש, כפיית המטה וחליצת הסנדל (סי' ת ס"א) - וכיון דנוהג ברובם עולה לו.
ב. נקבר ברגל וקודם הרגל
והנה הב"י (שם) כתב דמקור הטור, שאביו הרא"ש חולק על הרמב"ן, הוא מש"כ (סי' כח) וז"ל, וא"ת בחג נמי יבטל ממנו שמיני עצרת גזירת ל'. שאני התם שלא נהג כלל דין ל', ואע"ג שגיהוץ ותספורת אסורים במועד, מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר, עכ"ל.
והקשה הנצי"ב (שאלתא טו סק"ז), שהרמב"ן עצמו כ"כ וז"ל (עמ' רלד), וא"ת למה אין שמיני של חג מבטל ממנו גזירת ל' שהרי הוא רגל בפ"ע, והוה לי' קובר מתו ז' ימים קודם הרגל דבטלה ממנו גזירת ל', שהרי כבר עלו לזה י"ד יום קודם רגל של שמיני. זו אינה תורה, שהרי לא נהג בגזירת ל', ואע"פ שהרגל עולה למנין ל', אין מבטלין ממנו גזרות עד שינהוג בהן קצתן, עכ"ל. וא"כ ע"כ אין ראי' מהרא"ש שחולק על הרמב"ן. אך יותר קשה, דלכאורה הרמב"ן סותר את עצמו מן הקצה אל הקצה, דלעיל כתב שנוהג כל דיני אבילות ל' ברגל, וכאן כתב דלא נוהג כלל, אף מקצתן, וצע"ג.
ותירץ הנצי"ב, דלעיל הרמב"ן מיירי בנקבר ברגל, וכאן מיירי בנקבר לפני הרגל. ופירש, דבנקבר ברגל, מכיון שעדיין לא נהג ז', דיני ל' נוהגים. משא"כ בנקבר לפני הרגל, והרגל כבר הפסיק דיני ז', דאז אין דיני ל' נוהגים ברגל. ובנקבר ברגל א"א לשמיני עצרת להפסיק ל', אף דנהג דיני ל' במועד, כי עדיין לא התחיל מנין ז', עכ"ד.
ובברה"ל (סי' שצט סי"א) כ"כ בשם התפארת למשה, אלא שהתפל"מ כתב דבנקבר ברגל אסור בבגד מגוהץ [ולכאורה ה"ה בשמחה] להרמב"ן מדין ז', דחמיר טפי ונוהג ברגל. משא"כ אבילות ל', כשהרגל כבר בטל ז', דאינו נוהג ברגל. ומזה נראה דגם בגיהוץ יש איסור ז' בנוסף על איסור ל', ודלא כמשכ"ל (דיני ל' סק"ב) להרמב"ם, דרק בתספורת יש ב' איסורים, ולא בגיהוץ.
וע"ש (עמ"ד סקנ"ה), ראי' ברורה לחילוק הנ"ל דהתפל"מ והנצי"ב, דבירושלמי (סוף ה"א) איתא דבא מן הדרך מותר לגלח בתוך ל' ברגל, ודלא כהרמב"ן ושו"ע (ס"א), וצ"ע. אע"כ דהירושלמי מיירי בנקבר קודם הרגל, והרמב"ן ושו"ע בנקבר ברגל דוקא.
והנה הרמב"ן (עמ' רכח) כתב וז"ל, ש"מ שהוא נוהג במצות ל' כמנהגו בהם בחול. אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש, ואפילו בא ממדינת הים, ואסור בשמחת מרעות ובנטילת צפרנים בגנוסטרא. וטעמא דמלתא מפני שהן מצוות ל"ת, ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן. הלכך כשנוהג בכולן באבילותו, אין אבילותו מתפרסמת עליו, עכ"ל.
ובביאור הגר"א (סק"ד)הוכיח מזה, דאם באמת הי' אבילות בפרהסיא, הי' אסור לנהוג אותו ברגל, כבדין אבילות ז', ודלא כהש"ך (סי' ת סק"ב) בשם מהרי"ו. אבל לפי התפל"מ אינו ראי', דכאן נוהג איסור לבישת בגד מגוהץ בתורת איסור ז', ולכן הי' אסור משום פרהסיא לולא דאינו מתפרסמת עליו.
אמנם י"א דהמחלוקת אם איסורי ל' ויב"ח נוהגים בפרהסיא הוא רק בתוך ז' (ד"ס סי' שצג סקס"ד, ודלא כגליון מהרש"א ס"ד, ועיי"ש בעמ"ד (סקקס"א), ראי' גדולה לזה). וא"כ, דהמחלוקת שו"ע ורמ"א (ס"א) היא רק בתוך ז', יש מקום לראית הגר"א, דברמב"ן מוכח דאינו נוהג אבילות בפרהסיא בנקבר ברגל, אף דדיני ז' נוהגים בצינעא, וה"ה לשינוי מקום, דנחלקו שו"ע ורמ"א תוך ז'. ומ"מ עדיין יש לדחות, דשינוי מקום הוא רק דין ל', והא דאסור לשו"ע תוך ז' ומותר אחר ז', לד"ס הנ"ל, הוא משום דבצרוף שאר דיני ז' דבצינעא אסור משום פרהסיא, אף דדין ל' הוא. והרמ"א חולק ומתיר ואולי אף מחייב (עי' דע"ת סי' ת ) תוך ז'. ולעולם בדין ז' ממש, שלפי התפל"מ כל האיסורים דרגל מדין ז' הם, דאיסור ל' חלש יותר ואינו נוהג ברגל, מודה הרמ"א דאסור לנהוג בפרהסיא, וא"כ אין ראי' נגדו מהרמב"ן.
והנה לפירוש הנ"ל ברמב"ן מבואר דבנקבר לפני הרגל אין איסורי ל' כלל ברגל, ולפ"ז אבל מותר בשמחה ברגל. ולפי הרא"ש, ג"כ מותר בשמחה, דאין איסורי ל' אף בנקבר ברגל, וכנ"ל. וא"כ הי' נראה לדינא דמותר בשמחה ברגל לכו"ע. וצ"ע שבפוסקים לא כ"כ, והרמ"א (או"ח סי' תרס ס"ב) אוסר הקפה בלולב לאבל, כנראה משום שמחה, וצ"ע. ואולי הוא מנהג מיוחד, כי ההקפות זכר למקדש, ולעולם בסתם שמחת מרעות ומצוה אבל מותר ברגל כשנקבר לפני הרגל, וצ"ע לדינא.
והנצי"ב (שם) כתב דראית הטור שהרא"ש חולק על הרמב"ן היא מדבריו (סי' כז), דבקובר מתו רגל, דרגל עולה למנין ל', הואיל ומצות ל' נוהגת ברגל, דהא אינו מגלח. ומזה משמע דאין כל דיני ל' נוהגים, אלא גילוח [ודכוותי'] דנוהגים מצד הרגל. ומוכח דחולק על הרמב"ן בנקבר ברגל, וסובר דיש רק איסור מצד רגל, וז"ש הטור.
ג. ב' טעמים שרגל עולה לל'
בתפל"מ (שם) הקשה למה רגל עולה למנין ל' כשנקבר לפני הרגל להרמב"ן. שהרי בנקבר ברגל הוכיח הרמב"ן דכל דיני ל' נוהגים, ושרק מה"ט עולה למנין ל'. וא"כ לדבריו למה עולים לל' בנקבר קודם הרגל, שאינו נוהג דיני ל' כלל, וכנ"ל.
ותירץ התפל"מ, דכל שאינו מפסיק עולה, וכמש"כ הרמב"ן בשבת למ"ד דאין אבילות נוהגת בו כלל. וצ"ע, דהרמב"ן כ"כ רק משום דא"א לאבילות ז' בלא שבת, וכירושלמי, וכנ"ל, וא"כ אדרבה, ברגל, דאין סברא זו, דמשכחת לה אבילות ל' בלא רגל, נימא דאינו עולה, וצ"ע.
והנה בגמ' (כד:) איתא דשבועות עולה לז' ימים למנין ל', כי ישנו בתשלומין מהיקש לפסח וסוכות. והקשה התפל"מ, דמ"ש שבועות מפסח וסוכות, דיום א' דשבועות עולה לז' ימים בפ"ע, והימים שאחריו נמנים בפ"ע, ואילו יום א' דפסח וסוכות אינם כן, דל"א דיום א' כז' וימי חוה"מ נמנים בפ"ע. ותירץ, דבזמן הבית לא נהגו אבילות בימי התשלומין שאחר שבועות, וכחוה"מ. וא"כ למעשה בקבר מתו לפני שבועות לא נהגו ל' יום שלמים, דאף דלא נהגו אבלות בימי התשלומין, מ"מ עלו למנין ל' כחוה"מ. וכדי שלא ינהג יותר אבילות בזמננו מבזמן הבית, תקנו דשבועות עולה לז' ימים ממנין ל', ומכיון דעכשיו יש אבילות בימי התשלומין הם עולים בפ"ע. ונמצא שנגמרה האבילות מהר יותר בזמננו לאחר שבועות מלאחר פסח וסוכות, כיון דנוהג אבילות ל' בימי התשלומין, ולא בימי חוה"מ. ויסוד לזה, דימי תשלומין בזמן הבית כחוה"מ, ברמב"ן (עמ' ריט), עיי"ש.
ומלשון הרמב"ן (שם) נראה, דבנקבר באסרו חג שבועות, לא הי' נוהג ז' עד לאחר ימי התשלומין, וכדין חוה"מ, ומ"מ עלו למנין ל', כנקבר ברגל. ולפי התפל"מ, אף דקצת דיני תשלומין נוהגים בזמן הזה, כדי שלא יפסיד, מ"מ בנקבר יום אחר שבועות נוהג כל דיני ז' מיד, דלא הקילו לדחות קיום ז' בזה"ז. עוי"ל דגם בזמן הבית לא דחו קיום ז' בנקבר אחר הרגל, דכמו דז' חמור מל' ונוהג ברגל עכ"פ בצינעא, כן בתשלומין דשבועות נהג, אף בזמן הבית, אף בפרהסיא, דאין כאן מצות שמחת הרגל לדחותו. ורק דיני ל', דקלים יותר, נדחו בימי התשלומין.
ועפ"ז פירש התפל"מ שיטת הריב"ם (במרדכי סי' תתקז), דבנקבר ברגל, שמ"ע אינו עולה לז' ימים ממנין ל' כמו בנקבר לפני סוכות. וכ"כ הש"ך (סק"ז), ודלא כמהרש"ל, וצ"ב. ותירץ, דבנקבר ברגל נוהג אבלות רק מדין ז', וכנ"ל, וא"כ אף אם שמ"ע הי' ז' ימים, הי' נוהג דברים שבצינעא ז' ימים מהקבורה מדין ז', ולכן אינו עולה לז' ימים ממנין ל'. ורק בנקבר לפני סוכות, דרגל מפסיק ז', ונוהג רק דיני ל', ואם שמ"ע הי' ז' ימים לא הי' נוהג דיני ל' כחוה"מ, אז, מדהוקשו כל הרגלים זל"ז, עולה שמ"ע לז' ממנין ל'.
ונראה, דהנחת התפל"מ בקושייתו, מ"ש שבועות מפסח וסוכות, היא דז' ימי פסח וסוכות עולים לז' ימים מל' דאבילות. ולכן הקשה, דאם ז' ימי תשלומין נמנים בפ"ע, איך יתכן דיום א' דשבועות נמנה כז' בפ"ע. והתפל"מ לשיטתו נדחק, דחוה"מ עולה לז' מימי ל' בנקבר קודם הרגל, אף דאינו נוהג כלום, דמדאינו מפסיק עולה, כשבת, ועיי"ל דדבריו בזה צ"ע.
לכ"נ דלא כהנחה זו דהתפל"מ, אלא נראה דבנקבר קודם הרגל ימי חוה"מ אינם עולים למנין ל' כיון דאינו נוהג דיני ל' כלל. והא דימי פסח וסוכות נמנים כז' ממנין ל' הוא דין מיוחד שנאמר בכל רגל, דלא רק שמבטל ז', אלא גם עולה, כשפגע בו תוך ז', לז' ימים ממנין ל'. ודין זה נאמר גם בר"ה יוה"כ שמ"ע ושבועות. וממילא קושיית התפל"מ לק"מ, דהוקשו המועדות זל"ז, ויום הראשון דכולם כז', אף דאין ניהוג ל' כלל, ושאר הימים אינם עולים כלל. ולכן פשוט דבנקבר לפני שבועות נגמרה אבלותו מהר יותר מאשר לפני פסח וסוכות, דימי חוה"מ אינם עולים לל', וימי תשלומין עולים למנין ל'. והא דשמ"ע אינו עולה לז' מתוך ל' בנקבר ברגל, ה"ט דכל זמן שלא נגמר מנין ז', אין הרגל עולה לז' ימים מתוך מנין ל', דא"א לקצר מנין ל' עד שכבר גמר מנין ז'.
ולפ"ז א"ש טפי הגמ' (כ.) הנ"ל (רסק"א), דאפילו קברו ברגל עולה למנין ל', דבקברו קודם הרגל פשוט דעולה הרגל למנין ז' מהדין המיוחד, אע"פ שאינו נוהג אבילות כלל. אבל בקובר מתו ברגל, לא נאמר הדין המיוחד הנ"ל, דכמו דרגל מבטל ז' ול' רק בכניסתו, וכנ"ל, כן עולה לז' ממנין ל' רק בכניסתו, משא"כ בנקבר ברגל. ולזה קמ"ל הגמ', דאפילו בזה עולה למנין ל', מטעם אחר לגמרי, דנוהגים דיני אבילות כשנקבר ברגל. והוא חדוש גדול יותר, ולכן נזכר בגמ' בלשון ואפילו קברו ברגל.
ד. שיטת הרמב"ם בזה
תנן (יט.) ר' אליעזר אומר משחרב ביהמ"ק עצרת כשבת. רבן גמליאל אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים. וחכ"א וכו' עצרת כרגלים, ר"ה ויוה"כ כשבת. ובגמ' (כד.) קיי"ל כר"ג. ובגמ' (כד:) דרש ר"פ יום א' לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד, וכששאלו לרבינא השיב, אנא מסתברא כר"ג הוא דאמינא. ובפשוטו מסכים לר"פ. אבל הרמב"ם הבין שחולק וקיי"ל כרבינא. וז"ל (פ"י ה"ג), הקובר את מתו שעה אחת קודם הרגל או קודם ר"ה ויוה"כ, בטלה ממנו גזירת ז'. נמצא מונה לאחר ר"ה ויוה"כ כ"ג יום, עכ"ל. הרי דלדינא ר"ה אינו עולה לז' ימים ממנין ל'.
ובשיטת הריב"ב (יב. בדפי הרי"ף) הקשה דמ"מ לא ימנה אלא כ"א יום אחר ר"ה וכ"ב אחר יוה"כ, דנהי דאינם חשובים ז', יחשבו מיהא כיום א' (יו"כ) או ב' ימים (ר"ה), דהא קיי"ל דאפילו הקובר את מתו בתוך הרגל, רגל עולה לו למנין ל'. והגי' עם ר"ה ויוה"כ כ"ג יום. ובמהד' פרנקל העידו שאין שום נוסח כזה, וצע"ג.
ונראה ע"פ משכ"ל, דהא דרגל עולה למנין ל' אינו משום דנוהג אבילות, דבאמת אינו נוהג. והא דעולה למנין ל' הוא דין מיוחד הנאמר ברגל. וס"ל להרמב"ם דיש ב' דינים נפרדים, יו"ט ורגל. יו"ט מבטל ז' ול' ואינו עולה ז' למנין ל', וכר"ה לרבינא. ורגל עולה ז' ימים למנין ל', ואינו מבטל אבילות, וכשמ"ע. וכשאין הדין המיוחד דרגל עולה ז' ימים ממנין ל', אינו עולה אף ליום אחד מכיון דאין אבילות ל' נוהגת בו כלל. ולכן צריכים כ"ג יום אחר ר"ה ויוה"כ.
אך לכאורה זה יתכן רק להרמב"ן, דס"ל דבנקבר ברגל נוהג כל דיני ל', ובנקבר לפני הרגל אינו נוהג דיני ל' כלל, וע"כ הא דעולה כז' ממנין ל' הוא דין מיוחד. אבל הרמב"ם (פ"י ה"ח) כנראה ס"ל כהרא"ש, דבב' המקרים, נקבר לפני הרגל או תוך הרגל, מקיים רק דין אבלות שכל אחד נוהג ברגל, וכנ"ל (דיני ל', סק"ב). ומכיון דבנקבר ברגל, הימים שנוהגים בהם קצת דיני אבילות משום רגל עולים למנין ל', נימא כן בימי ר"ה ויוה"כ עצמם כשנקבר קודם יו"ט, וכקושית הריב"ב, וצ"ע.
ונראה, דכשמנצלים את כח היו"ט לבטל אבילות ז', א"א ליו"ט להמנות למנין ל', דא"א ליו"ט לעשות שני הדברים, ביטול אבילות ז' ומנין לחשבון ל', כאחד. ולכן, בנקבר בערב ר"ה, דר"ה מבטל ז', אינו עולה למנין ל' כלל. ובנקבר ברגל, שאין שום ביטול אבילות, ימי הרגל עולים למנין ל' ע"י קצת דיני אבילות שכל אחד נוהג ברגל, וכנ"ל.
ואילה"ק משבועות, דיום א' לפניו והוא עולים לי"ד יום, וכגמ' (כד:). דשבועות יש בו ב' דינים, יו"ט, ורגל, היו"ט מבטל ז', והרגל עולה כז' ימים ממנין ל'. וכ"ה גם בפסח וסוכות למשכ"ל. אבל ר"ה ויוה"כ אינם רגלים, ודין יו"ט מבטל ז', וא"כ אינם עולים אף ליום א' ממנין ל'.
ולפ"ז ניחא מש"כ הרמב"ם בפהמ"ש, דקיי"ל דעצרת כרגלים, ור"ה ויוה"כ כרגלים. וצ"ע, דאם ר"ה ויו"כ כרגלים ק"ו עצרת. ולהנ"ל ניחא, דב' דינים נפרדים הם, דעצרת כרגל, ור"ה ויו"כ רק כיו"ט, ודו"ק.
אכן בשו"ע (ס"ט) קיי"ל דלא כהרמב"ם, אלא כהראב"ד (שם), דר"ה עולה לז' ימים ממנין ל', וא"כ לכאורה אין נ"מ מכל זה. אך ז"א, דבטור (שם) כתב בשם בה"ג, דער"ה ור"ה כי"ד יום, וכר"פ, וז' שבין ר"ה ליוה"כ הרי כ"א. ויוה"כ כז' הרי כ"ח. ונקיט בתר יוה"כ ב' ימים. וצ"ע, דיש ח' ימים בין יום א' דר"ה ליו"כ. וכתב הב"ח (ס"י) דמזה מוכח דיום ב' דר"ה אינו עולה למנין ל' כלל, וע"כ ה"ט, דאין אבילות נוהגת בו כלל. ולמש"כ ה"ה בחוה"מ פסח וסוכות, וכל יו"ט עולה כז' מתוך ל' רק מדין המיוחד, גם לדינא דלא קיי"ל כהרמב"ם.
0 comments Leave a Comment