הטפת דם ברית וערלה כבושה

Speaker:
Date:
January 01 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
0
Views:
815
Comments:
0
 
הטפת דם ברית וערלה כבושה

-א-

נימול תוך ח', ונולד מהול

א. שבת (קלה.) ת"ר ערלתו כו' ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אי"צ. אמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אי"צ ע"כ.

וע"ש ברא"ש סימן ה' וז"ל דקדק ר"י דמשמע הכא דיותר צריך הטפה לנולד כשהוא מהול מנתגייר כשהוא מהול, דהא בנולד כו"ע ל"פ ובגר איכא פלוגתא כו' ובה"ג לא כתב כן אלא כתב דקטן אי"צ וגר צריך כו' ונראה דה"ט דגר כיון שהיתה לו ערלה דין הוא שצריך הטפה יותר מקטן שלא היתה לו ערלה. והקשה הר"ש ז"ל א"כ קטן נימול תוך ח' יהיה צריך הטפה כיון שהיתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו, ואינו כן מדאמר בשילהי פירקין (קלז.) דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש שלא נתנה שבת לדחות כו' ופירש הוא הטעם משום שמסתבר שבין גר ובין קטן צריכין הטפה וכן מוכח מדאיצטריך ערלתו למעוטי קטן ודוקא בקטן דגלי ובגר דלא גלי לא גלי עכ"ל.

מבואר מדברי הרא"ש דנימול תוך ח' אי"צ הטפת דת ברית, וכתב הב"י סימן רס"ב ד"ה זמן, דפליג על ההגה"מ שכתב דנימול בלילה צריך הטפת דם ברית. ובדרכי משה שם כתב דלא פליגי הרא"ש וההגה"מ, דנימול תוך ח' אי"צ ונימול בלילה צריך, וכ"פ הרמ"א בהג"ה שם סעיף א' ע"ש.

ב. ובטעמא דנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב לדעת הרא"ש, בפשוטו י"ל על שני פנים, או דנימול תוך ח' אף שלא קיים מצות מילה בזמנה, אבל מ"מ יצא ידי עיקר חובת מצות מילה ולכן שוב אי"צ הטד"ב. או דלעולם לא יצא יד"ח מילה, רק דהוי מעוות לא יוכל לתקן דכיון שכבר נימול אין שם ערלה ואין ממה להטיף דם ברית, ורק בנולד מהול שו"ט הש"ס משום ערלה כבושה, אבל בנימול תוך ח' דליכא ערלה כלל א"א לעשות הטד"ב אף שלא קיים מצות מילה כלל.

ומדברי הרמ"א שחילק בין נימול תוך ח' לבין נימול בלילה וס"ל דבנימול בלילה צריך להטד"ב, אע"ג שאין שם ערלה כבושה, ומ"מ בנימול תוך ח' אי"צ להטד"ב, מוכח דס"ל דמה שנימול תוך ח' אי"צ להטד"ב אינו משום שהוא מעוות לא יוכל לתקן דכבר אין שם אפילו ערלה כבושה, דא"כ גם בנימול בלילה היה כן, אלא ע"כ דעת הרמ"א דנימול תוך ח' דאי"צ להטד"ב הוא משום שבאמת יצא יד"ח מילה, משא"כ בנימול בלילה. וכ"כ השאגת אריה סימן נ"ד בדעת הרמ"א.

וכתב השאגת אריה סימן נ"ב לדייק דגם הב"י מפרש כן בדעת הרא"ש, דע"ש בדברי הב"י אחר שכתב דלדעת הרא"ש שאי"צ הטד"ב כשנימול תוך ח' ה"ה כשנימול בלילה, הוסיף דלפ"ז צ"ל שמה ששנינו וכולן שעשה משעלה עמוד השחר כשר דמשמע דאם עשאן בלילה פסול לא קאי אמילה אלא אאינך ע"ש בב"י, מבואר שגם הב"י מפרש בדעת הרא"ש דנימול תוך ח' ובלילה דאי"צ להטד"ב הוא משום דיצא בדיעבד, ולא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקן.

ג. אלא שהשאגת אריה שם תמה על פירוש זה, חדא דמי דחקם להב"י ולרמ"א לפרש כן, והרי האמת מסתבר דכל שנימול כבר הו"ל מעוות לא יוכל לתקן כיון שאין שם ערלה כבושה, דהא בסוגיין לא הצריכו הטד"ב לנולד מהול כי אם מחשש ערלה כבושה.

ועוד תמה השאגת אריה, דאם איתא דנימול תוך ח' יצא יד"ח בדיעבד, רק החסיר מצות מילה בזמנה, א"כ נמצא דקודם ח' ולאחר ח' שוים בדינם, שהרי גם המל אחר ח' החסיר מצות מילה בזמנה, וזה נסתר ממשניות מפורשות שם (קלז.) דמל של אחד בשבת בשבת חשיב טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה משא"כ מל של ערב שבת בשבת, וכן נולד ערב שבת בין השמשות דנימול לעשרה ולא לשבעה ע"ש, והם ראיות ברורות ומוכרחות.

ד. אכן דעת הגר"א נראה דמפרש בדברי הרא"ש כהב"י והרמ"א, דעיין סימן רס"ד סע' א' בהג"ה הביא מתשובת הרשב"א דתינוק שהוצרכו למולו תוך ח' מפני הסכנה אין חילוק בין ישראל לגוי דכל תוך ח' לא מקרי מילה ע"ש. וכתב ע"ז הגר"א ס"ק י' שהוא דלא כדעת הרא"ש הנ"ל ע"ש. והרי אם איתא שכונת הרא"ש דנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב משום שהוא מעוות לא יוכל לתקן דכבר אין שם ערלה, אבל לעולם לא קיים מצות מילה כלל, איה איפוא ראה הגר"א בזה מחלוקת הרא"ש והרשב"א, הרי גם להרא"ש אין כאן קיום מצות מילה ולמה יהיה חילוק בין אם נעשה ע"י ישראל או ע"י גוי. וע"כ דגם הגר"א מפרש בדעת הרא"ש דנימול תוך ח' יצא יד"ח מילה, וכדעת הב"י והרמ"א. וגם על הגר"א יקשה קושיות השאג"א.

ועל הגר"א קשה עוד יותר, דע"ע שם בסו"ד כתב דמ"מ לדינא גם הרשב"א משמע מלשונו שאם נימול תוך ח' אי"צ להטד"ב, וטעמיה משום שהוא כמו שנולד מהול ואפילו למאן דמצריך בנולד מהול היינו מחמת חשש ערלה כבושה משא"כ בנימול תוך ח' שאין שם ערלה כבושה ע"ש בדבריו. הרי שהגר"א נחית בהדיא לסברת השאג"א דאף שנימול תוך ח' אינו כלום, ושרי לכתחילה ע"י גוי, מ"מ אי"צ הטד"ב מאחר שאין שם ערלה כלל. רק שהגר"א מייחס סברא זו להרשב"א, ולא להרא"ש. ותמוה מנא ליה להגר"א לשוות פלוגתא בזה בין הרא"ש לבין הרשב"א, שמא גם הרא"ש שכתב שנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב טעמיה משום שאין שם ערלה, וכמו שפירש באמת השאג"א.

ה. עוד ק"ל, דאיך אפשר להם להב"י והרמ"א והגר"א לפרש דברי הרא"ש דס"ל דנימול תוך ח' יצא יד"ח מילה, רק שלא קיים מצות מילה בזמנה, הא א"כ מאי קשיא ליה להרא"ש על פירוש ר"י בדברי בה"ג דנולד מהול אי"צ להטד"ב משום שמעולם לא היתה לו ערלה, משא"כ גר שנתגייר כשהוא מהול. וע"ז הקשה הרא"ש בשם הר"ש דא"כ נימול תוך ח' נמי יצטרך הטד"ב. ואם איתא לפירוש הב"י והרמ"א והגר"א הרי אין כאן קושיא כלל, דנימול תוך ח' שאני שבאמת יצא יד"ח מילה, וכל שכן יד"ח הטד"ב, וממילא דפשוט שא"א לחזור ולהטיף ממנו דם ברית שנית, ולא דמי כלל לגר שנתגייר כשהוא מהול שמעולם לא הטיפו ממנו דם ברית.

[ובחי' הגר"ח (סטנסיל) כתוב לבאר מש"פ הרמ"א דנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב ונימול בלילה צריך, וכתב דכיון דהטד"ב אינה דוחה שבת לכן אין בו דין שמיני, כמבואר בגמ' בפירקין דהא בהא תליא, ונמצא שהנימול תוך ח' אף שלא קיים עיקר מצות מילה אבל מצות הטד"ב קיים את"ד. ותמוה טובא, שהרי מקור דברי הרמ"א הוא ברא"ש, כמבואר בדרכי משה, והרא"ש ודאי לית ליה סברא זו, חדא דאם איתא דבנימול תוך ח' קיים מצות הטד"ב א"כ מה מקשה על שיטת ר"י, ועוד שהרא"ש הוכיח דנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב ממה שמל של שבת בע"ש לא ניתנה שבת להדחות, הרי שסובר הרא"ש שאילו היה צריך הטד"ב היה דוחה שבת שפיר, שסובר שהטד"ב דוחה שבת. ודברי הגר"ח צע"ג.]

ו. הנה דעת בה"ג לדינא דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, ונולד מהול אי"צ. והבאנו לעיל לשון הרא"ש שהקשה עליו דאילו בגמרא מבואר להיפך דנולד מהול גרע מגר, שהרי דעת ר' שמעון בן אלעזר בגמ' דלא פליגי ב"ש וב"ה כ"א בגר שנתגייר כשהוא מהול אבל בנולד מהול לכו"ע צריך הטד"ב. וכן הקשו בתוס' ד"ה לא נחלקו ע"ש.

ומכח קושיא זו הוצרכו תוס' והרא"ש לחדש סברות דבגר צריך הטד"ב טפי, או משום שהיתה לו ערלה מקודם, או משום דליכא גביה גילוי קרא דערלתו. ומבואר, דאילולא פסק הבה"ג לא היו צריכים תוס' והרא"ש לסברות אלו. ורק מכח הכרח פסק הבה"ג הוצרכו לחילוקים האלה.

ותימה, דהרי בנולד מהול דלכו"ע צריך הטד"ב אליבא דר' שמעון בן אלעזר, מפורש בדברי ר' שמעון בן אלעזר עצמו הטעם משום ערלה כבושה, וטעם זה ל"ש בגר שנתגייר כשהוא מהול. ולמה א"כ סוברים ב"ש שאפילו בגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וע"כ דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך הטד"ב גם בלא טעמא דערלה כבושה, וגרע מנולד מהול. והיינו כאחת מחילוקי תוס' והרא"ש. וא"כ מאי קשיא להו מעיקרא על פסקו של הבה"ג, כיון שסברות אלו מוכרחות מסוגיית הגמ' עצמה.

ז. וע"כ צ"ל בדעת תוס' והרא"ש, דמה דקאמר ר' שמעון בן אלעזר דבנולד מהול כו"ע לא פליגי דצריך הטד"ב משום ערלה כבושה, סברא זו דערלה כבושה לא נצרכא כ"א אליבא דב"ה הסובר דגר שנתגייר כשהוא מהול אי"צ הטד"ב. דלדידיה צריך לחלק בין גר לבין נולד מהול ולומר דנולד מהול צריך הטד"ב טפי משום ערלה כבושה. אבל לדעת ב"ש דגר ג"כ צריך הטד"ב, א"כ כ"ש דנולד מהול צריך הטד"ב, גם בלא טעמא דערלה כבושה. ולכן קאמר ר' שמעון בן אלעזר דבנולד מהול כו"ע ל"פ דצריך הטד"ב, רק בגר פליגי, וליכא בסוגיין מי שיאמר להיפך דבנולד מהול לכו"ע אי"צ, ובגר הוא דפליגי, דזה א"א דאם צריך הטד"ב בגר כ"ש שצריך בנולד מהול, גם בלא טעמא דערלה כבושה. וזהו מה שדייקו תוס' והרא"ש בסוגיין דמשמע דבנולד מהול צריך הטד"ב טפי מגר, והוקשה להם על שיטת בה"ג דגר צריך הטד"ב ונולד מהול אי"צ.

[ח. ועיקר סברא זו כתב בשו"ת משכנות יעקב, רק לא לדעת הרא"ש, דדייק המשכנ"י מסו"ד הרא"ש בשם השאלתות דנולד מהול דצריך הטד"ב הוא מחשש ערלה כבושה ע"ש. ואמנם כן לדינא נולד מהול אי"צ הטד"ב להרא"ש כ"א מחשש ערלה כבושה, שהרי להלכה דעת רב בסוגיין דנולד מהול אי"צ הטד"ב כלל, והלכתא כרב באיסורי, אשר לכן דעת בה"ג באמת דנולד מהול אי"צ הטד"ב, והרא"ש שחשש להחמיר להצריך הטד"ב גם בנולד מהול, הוא מחשש שיטת הרי"ף דכתב דאמוראי בתראי רבה ור' יוסף מצריכים הטד"ב בנולד מהול ע"ש. והרי רבה ור' יוסף קאמרי בפירוש בסוגיין טעמא דנפשייהו משום חשש ערלה כבושה. וא"כ לדינא אין מקום להצריך הטד"ב בנולד מהול כ"א מחשש ערלה כבושה. אבל עכ"פ ביאור קושיית הרא"ש על שיטת הבה"ג לעולם הוא כמש"נ שהיה סבור מעיקרא דמאן דמצריך הטד"ב בגר צריך להצריך הטד"ב בנולד מהול גם בלא טעמא דערלה כבושה, וז"ב.]

ט. ומעתה צריך להבין למסקנת הרא"ש נימול תוך ח' מ"ט אי"צ להטד"ב. דלכ' א"א לומר כדעת השאגת אריה דכל שאין שם ערלה הו"ל מעוות לא יוכל לתקן. שהרי כל קושיית הרא"ש על הבה"ג מעיקרא היא מכח מה שדייק בסוגיין דלמ"ד גר שנתגייר כשהוא מהול צריך הטד"ב כ"ש נולד מהול צריך, אפילו בלא טעמא דערלה כבושה. הרי דשייך הטד"ב גם כשאין שם ערלה. וגם למסקנא לא חזר מזה רק חידש דבנולד מהול איכא גזיה"כ דערלתו דאי"צ הטד"ב. וא"כ בנימול תוך ח' דליכא גזיה"כ למה אי"צ הטד"ב.

עו"ק דהרא"ש הקשה על הר"י דפי' שנולד מהול אי"צ הטד"ב משום שמעולם לא היתה לו ערלה דא"כ נימול תוך ח' מ"ט אי"צ הטד"ב, ומכח זה פי' הרא"ש דנולד מהול אי"צ הטד"ב מגזיה"כ דערלתו, ומה הרויח בזה סוכ"ס נימול תוך ח' דליתא גביה גילוי קרא מ"ט אי"צ הטד"ב. וכד דייקת היא היא הקושיא הקודמת.

וע"כ צ"ל דלמסקנת הרא"ש כמו שבנולד מהול יש גילוי קרא דערלתו דאי"צ הטד"ב, ה"נ מועיל גילוי זה לנימול תוך ח'. וכחדא נינהו. רק הא גופא צריך ביאור, למה חשיב נימול תוך ח' בכלל הגזיה"כ דערלתו טפי מגר שנתגייר כשהוא מהול.

י. ובאמת שגם השאגת אריה מודה לזה, שהרי כתב בהדיא בסי' נ"ד שהגילוי קרא דערלתו מועיל גם לנימול תוך ח' ע"ש. וקשה שהרי הוא עצמו בסי' נ"ב כתב בנימול תוך ח' דאי"צ הטד"ב משום שאין לו ערלה במציאות והו"ל מעוות לא יוכל לתקן.

וע"כ שדעת השאגת אריה שזה גופא הנלמד מגילוי קרא דערלתו, דהגזיה"כ מגלה דנולד מהול כיון שאין לו ערלה א"א למולו, וממילא דה"ה לנימול תוך ח' כיון שאין לו ערלה א"א למולו והו"ל מעוות לא יוכל לתקן.

ואף שגר שנתגייר כשהוא מהול צריך הטד"ב לדעת בה"ג, היינו משום שבגוי דליכא גביה גילוי קרא דערלתו אפשר למול גם בלא ערלה. אבל במילת ישראל דאיכא קרא דערלתו א"א למול כשאין שם ערלה במציאות.

יא. ומעתה נבוא להבנת הב"י והרמ"א והגר"א בדברי הרא"ש. ולמה מיאנו בהבנת השאגת אריה. ונראה ברור דמה שמיאנו בסברת השאג"א הוא משום דסבירא להו דאם קרא דערלתו מגלה שלא שייך מילה במקום שאין שם ערלה, גם בגר שנתגייר לא היה שייך למולו. דאם הקרא מגלה שלמעשה המילה בעינן שיהיה שם ערלה במציאות, אין מקום לחלק בזה בין מילת ישראל לבין מילת גר.

[דהא ודאי דאין לחלק ולומר דבישראל ל"ש מילה בלא שיהיה שם ערלה בפועל אבל בגר צריך הטד"ב לקיום מעשה הגירות, זה אינו דא"כ לא היה מקום להשגת תוס' והרא"ש על פסק הבה"ג מעיקרא, ובפשוטו הו"ל לומר דנולד מהול אי"צ הטד"ב כיון שאין לו ערלה, משא"כ גר שנתגייר כשהוא מהול דצריך הטד"ב לקיום מעשה הגירות. אלא ע"כ כל שא"א להטיף ממנו דם ברית מצד הל' מילה, גם למעשה הגירות אי"צ להטיף ממנו דם ברית. וכן מוכרח עד"ז דלא ס"ל לתוס' והרא"ש לחלק בין מילת גר לבין מילת ישראל מכח הדין דכל הגויים ערלים. ועיין לקמן (ענף ב').]

ולכן הם מפרשים הגילוי קרא דערלתו באופן אחר, ונקדים לבאר סברת ר"י שהביא הרא"ש שחילק בין נולד מהול שמעולם לא היתה לו ערלה, לבין ערבי מהול שהיתה לו ערלה מקודם. וכ"כ התוס' יבמות (מו:). והביאור נראה פשוט, דערבי מהול כיון שהיתה לו ערלה חל בו שם ערל, וממילא ששייך בו הטד"ב, אף שבפועל אין לו ערלה, אבל עכ"פ חל על הגברא שם ערל שיהיה בתורת מילה. [ואף שגוי בלא"ה הוא ערל מדין כל הגויים ערלים ולמה ליה להר"י לאתויי עלה מכח מה שהיתה לו ערלה, נראה דס"ל דלסלק דין כל הגויים ערלים ודאי סגי בטבילה דומיא דגירות נשים דנגמר מאמהות דע"י טבילה לחוד נחשב גירות ויוצאות מכלל כל הגויים ערלים. וע"ע לקמן (ענף ב').] משא"כ נולד מהול שמעולם לא היתה לו ערלה, לא חל בו שם ערל כלל, וכיון שאינו ערל א"א למולו, ואפילו להטד"ב א"א, דמילה לא שייך כ"א במי שהוא בשם ערל.

והרא"ש בשם ר"ש השיג על זה, דא"כ גם נולד מהול הרי חל בו שם ערל ולמה אי"צ להטיף ממנו דם ברית. ולכן פירש שנולד מהול שאי"צ הטד"ב הוא מכח גזיה"כ דערלתו. וכ"כ התוס' שבת שם בשם הר"ש. ונראה דביסוד הדבר גם הרא"ש והר"ש מודים לסברת ר"י שהטעם שנולד מהול אי"צ להטיף ממנו דם ברית הוא משום שהגברא אינו בשם ערל, אלא שהם מפרשים שאין זה מצד שמעולם לא היתה לו ערלה, כ"א משום שהתורה ריבתה דנולד מהול הוא בשם מהול, דיכול לחול בו שם מהול גם בלא שיקויים בו מצות מילה, דמה שנולד כשהוא מהול אף שאין בזה שום מצות מילה, מ"מ עצם הדבר שנולד כשהוא מהול פועל בו שיחול עליו שם מהול, וכיון שנעשה מהול ממילא שאינו ערל.

ומה שנימול תוך ח' אי"צ להטיף ממנו דם ברית, משום שגם הוא בכלל הגילוי דערלתו, וכנ"ל, והיינו דגם נימול תוך ח' אף שלא נתקיימה בו מצות מילה, מ"מ כיון שנעשה בו מעשה מילה עכ"פ הוא בשם מהול, ופקע מיניה שם ערל, ודמי לנולד מהול דג"כ לא נתקיימה בו מצות מילה, ומ"מ גלי קרא דנעשה בשם מהול, ע"י עצם הדבר שנולד מהול, וכמו כן נימול תוך ח' כיון שנעשה בו מעשה מילה לא גרע מנולד מהול, שהרי בקרא דערלתו נתחדש שיכול לחול בו שם מהול גם בלא שיקויים בו מצוות מילה.

וביתר ביאור, כיון דנתחדש בקרא דערלתו דנולד מהול הוא בשם מהול, נלמד מזה דחלות שם מהול אינו תלוי בקיום מצות מילה, וממילא נדע דגם כל הנימולים חלות שם מהול בתינוק אינו מצד קיום מצות מילה, שהרי קיום מצות מילה וחלות שם מהול הם שני דברים נפרדים, אלא חלות שם מהול הוא מצד שנעשה בו מעשה מילה. וממילא דאפילו נימול תוך ח' כיון שנעשה בו מעשה מילה חל בו שם מהול, ולא איכפת לן במה שלא נתקיימה בו מצות מילה, דעכ"פ נעשה מהול ושוב א"א להטיף ממנו דם ברית.

יב. והם הם דברי הב"י והרמ"א והגר"א שהבינו בדעת הרא"ש דבנימול תוך ח' יצא, דאין כונתם שהאב יצא יד"ח מילה אלא שחיסר מצוה בזמנה. דזה ודאי אינו דא"כ היתה מילה קודם ח' שוה למילה אחר ח', וזה נסתר מהמשניות שהביא השאג"א וכנ"ל. רק כונתם דבנימול תוך ח' אף שהאב לא קיים מצות מילה כלל מ"מ הועילה המילה שיחול על הילד שם מהול. והתינוק הוא שיצא ידי החובה להיות מהול. וכיון שהוא מהול ל"ש ביה הטד"ב, דהטד"ב שייך רק במי שהוא ערל.

וממילא אין מקום לקושיות השאג"א מהמשניות שבת דמוכח מינייהו דבמילה תוך ח' ליכא לקיום מצות מילה, דגם הב"י והרמ"א והגר"א מודים לזה, ומ"מ מעשה מילה עכ"פ איתא לחול בו שם מהול. וכן משה"ק לעיל (אות ה') מה הקשה הרא"ש על פי' ר"י מנימול תוך ח', הא מילה תוך ח' הוא באמת קיום מצות מילה, ולנ"ל מבואר דגם להב"י והרמ"א והגר"א אין בזה קיום מצות מילה, וקושיא מעיקרא ליתא.

[ולדעת השאג"א השגת הר"ש והרא"ש על הר"י מתפרש באופן אחר. דהר"י סובר דכל שהיתה לו עלרה הוא בשם ערל. וע"ז השיגו הר"ש והרא"ש דכמו"כ נימול תוך ח' הוא בשם ערל. ולכן חידשו הר"ש והרא"ש שהגזיה"כ דערלתו מחדש דבישראל א"א למול אם אין שם ערלה בפועל, משא"כ בגוי. וממילא דנימול תוך ח' שהוא ישראל א"א למולו כיון שאין שם ערלה בפועל.]

יג. ולדברינו מבואר מנא פשיטא ליה להגר"א דהרא"ש חולק על הרשב"א שכתב דנימול תוך ח' אינה מילה כלל, וכשמלים תוך ח' מפני הסכנה אפשר למולו ע"י גוי. ולנ"ל מבואר מאד, דלהרא"ש מה שנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב הוא משום שנעשה בו מעשה מילה לחול עליו שם מהול, ופשיטא ליה להגר"א דאם ימול אותו גוי אין זה מעשה מילה כלל ולא יחול בו שם מהול.

ואע"ג דהגר"א עצמו כתב שמדברי הרשב"א משמע דבנימול תוך ח' ע"י גוי אי"צ הטד"ב, ומשום שאין שם ערלה כבושה, מ"מ לא יכל הגר"א לומר כן אליבא דהרא"ש, דכל דברי הרא"ש הם עפ"י ההנחה דאם גר צריך הטד"ב בלא טעמא דערלה כבושה, אף נולד מהול צ"ל כן, אלמלא דבנולד מהול איכא גילוי קרא, וגילוי זה מועיל גם לנימול תוך ח'. ואין כאן ענין לערלה כבושה כלל, דהא בגר שנתגייר כשהוא מהול ליכא ערלה כבושה, והגילוי קרא הוא דנולד מהול הוא בשם מהול, וכן נימול תוך ח' כיון שעכ"פ היה שם מעשה מילה, ולזה צריך להיות דוקא ע"י ישראל ולא ע"י גוי וק"ל.

יד. וכן מבואר דעת הרמ"א שחילק בין נימול תוך ח' דאי"צ הטד"ב לבין נימול בלילה דצריך הטד"ב, דס"ל דמילה תוך ח' היא עכ"פ מעשה מילה, אף שאין בו קיום מצוה, אבל מילה בלילה אינה מעשה מילה כלל, ולא חל בו עי"ז שם מהול.

וראיה לזה, ממה שמבואר מסתימת לשון הרמב"ם פ"א מהל' מילה דגם מקנת כסף שנימול לאחד ואי"צ להיות נימול בשמיני, מ"מ מילתו ביום ולא בלילה, וכן מפורש בב"ח וש"ך ובהגר"א ריש סימן רס"ז ע"ש. ולכ"ק דגם דין יום וגם דין שמיני נלמדים מאותו פסוק דוביום השמיני, וע"כ צ"ל דמ"מ חלוקים הם ביסוד דינם, שדין שמיני הוא דין בזמן המצוה, ומקנת כסף יש לו זמן אחר דנימול לאחד, אבל דין ביום ולא בלילה הוא פרט בדיני מעשה המילה, וממילא הוא ככל שאר דיני מעשה המילה שאין בהם חילוק בין מקנת כסף לבין יליד בית או מילת בנו. ומזה דן הרמ"א לענין הטד"ב, דנימול תוך ח' נעשה בו מעשה מילה וחל בו שם מהול, וכמש"נ בשיטת הרא"ש, אבל נימול בלילה שלא נעשה בו מעשה מילה כלל לא חל בו שם מהול וצריך להטיף ממנו דם ברית, דומיא דגר שנתגייר כשהוא מהול.

[וא"ת איך פסק הרמ"א דנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב, נהי דהוא כן לדעת בה"ג דנולד מהול אי"צ הטד"ב, אבל הרא"ש והשו"ע מחמירים כדעת הרי"ף דגם נולד מהול צריך הטד"ב, ואם נולד מהול צריך הטד"פ א"כ ליכא לגילוי קרא דערלתו, וגם נימול תוך ח' צריך להצריכו הטד"ב.

אבל לק"מ, דהרי"ף שהצריך הטד"ב בנולד מהול, ודלא כדעת רב בסוגיין, הוא רק משום דאמוראי בתראי רבה ור' יוסף הצריכו הטד"ב בנולד מהול, והם בפירוש אמרו טעמא דנפשייהו בסוגיין משום חשש ערלה כבושה, וזה ל"ש בנימול תוך ח' כלל. ולכן בנימול תוך ח' שפיר איתא לגילוי קרא דערלתו, דכל שנעשה בו מעשה מילה נעשה מהול ואי"צ הטד"ב.]

טו. לכ' היה מקום עפי"ד לבאר מה שלכאורה פסקי הרמ"א סתרי אהדדי דבסימן רס"ב פסק כהרא"ש דנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב, ובסימן רס"ד פסק כהרשב"א דמי שנימול תוך ח' מחמת סכנה אפשר לכתחילה למולו ע"י גוי דכל תוך ח' לא מקרי מילה. והגר"א כתב שהרא"ש והרשב"א חולקים וכנ"ל, ויקשה על הרמ"א דפסק לתרווייהו. (ואין לומר דלעולם מילה תוך ח' אינו כלום ומ"מ אי"צ הטד"ב כיון שאין לו ערלה, וכדעת השאג"א, זה אינו דא"כ למה בנימול בלילה צריך הטד"ב.) ולנ"ל נאמר דהרי נתבאר דמילה תוך ח' דאי"צ הטד"ב לאו משום שיצא יד"ח המצוה, דלעולם מצוה ליכא תוך ח', רק כיון דעכ"פ יש שם מעשה מילה פקע מיניה שם ערל. וא"כ אפשר דס"ל להרמ"א דגם מילה ע"י גוי חשיב מעשה מילה, דמה שגוי פסול למול מבואר בגמ' דאדעתא דנפשיה קא עביד ואינו מל לשמה, וס"ל להרמ"א דמילה לשמה מעכבת רק על קיום המצוה אבל מעשה מילה להוציאו מדי שם ערל שפיר יש שם. אבל זה אינו, דהרי בהדיא פסק הרמ"א שם דנימול ע"י גוי צריך הטד"ב.

קצה"ד דהני תלתי פסקי סתרי אהדדי, דפסק דתוך ח' אי"צ הטד"ב, וע"י גוי צריך הטד"ב, הרי דמילה תוך ח' עדיפא ממילה ע"י גוי, ומ"מ פסק דבנימול תוך ח' מפני הסכנה אין קפידא לעשות ע"י ישראל ויכול לכתחילה ע"י גוי. והרי אם ימול ישראל לא יצטרך להטד"ב, ואם יעשה ע"י גוי יצטרך להטד"ב, ואיך יהיו שקולים.

ולהאמור שי"ל בדעת הרמ"א דאמנם כן נימול ע"י גוי אי"ז מעשה מילה, וצריך הטד"ב. ואינו דומה לנימול תוך ח' ע"י ישראל דחשיב מעשה מילה להפקיע ממנו שם ערל. ומ"מ שפיר פסק הרמ"א דאם מלים תוך ח' מפני הסכנה יכולים לעשות לכתחילה ע"י גוי, כיון דבלא"ה לא יהיה שם קיום מצות מילה. ואף שע"י ישראל יחשב מעשה מילה להפקיע מהתינוק שם ערל, ולא יצטרכו להטד"ב, ואילו ע"י גוי לא יפקע ממנו שם ערל ויצטרכו להטד"ב, אבל מה בכך הרי סוכ"ס כשיטיפו ממנו דם ברית אח"כ יפקע ממנו שם ערל, ולמה לנו להיחפז להפקיע ממנו שם ערל תוך ח' קודם שאר התינוקות. ולכן שפיר פסק הרמ"א דכשמלים תוך ח' מפני הסכנה יכולים לכתחילה למול ע"י גוי, ואין קפידא לעשות ע"י ישראל דוקא.

אלא דעדיין קשה דיותר היה עדיף למול ע"י ישראל כדי למנוע צערא מהתינוק שלא יצטרכו לחזור ולהטיף דם ברית. ואם נפשך לומר דאף שיש שם צער להתינוק מ"מ אנו רוצים להזקיקו להטד"ב כדי שתתקיים מצות מילה בח', א"כ להיפך יותר עדיף בכה"ג ע"י גוי, ולא ע"י ישראל, כדי שאח"כ ביום השמיני יוכלו להטד"ב ולקיים מצות מילה. ועכ"פ אינם שקולים ואילו מדברי הרמ"א משמע ששקולים הם, למול תוך ח' ע"י ישראל או ע"י גוי. ושמא לעולם עדיף ע"י ישראל כדי למנוע צערא מהתינוק שלא יצטרכו להטד"ב, אלא דהרמ"א מיירי בכה"ג שהגוי אומן יותר (דאל"כ מהיכ"ת לעשות ע"י גוי) ולכן מצד צערא דינוקא יותר טוב ע"י הגוי אף שאח"כ יצטרכו להטד"ב, ועיקר רבותיה דהרמ"א דשרי לכתחילה למסור המילה לגוי, אם יהיה יותר טוב להתינוק בכך, כיון שבלא"ה אין מקיימים שום מצוה, ואילו להפקיע שם ערל מהתינוק יכולים אח"כ ע"י הטד"ב בשמיני, כנ"ל.

ובספר עמק יהושע יישב דעת הרמ"א באופן אחר, דס"ל דמה שנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב ופקע מיניה שם ערל אי"ז משום שנעשה בו מעשה מילה כ"א משום שביום השמיני כשחלה מצוות מילה אין לו ערלה, וכל שאין לו ערלה כשחלה המצווה הוא כנולד מהול. ונימול בלילה דצריך הטד"ב היינו כשנימול בלילה אחר ח', את"ד. ולפי דבריו מובן מאד מה שמבואר ברא"ש שדין נולד מהול ודין נימול תוך ח' נלמדים מחד קרא דערלתו, דהכל אחד ממש דכל שאין שם ערלה ביום ח' אינו בשם ערל. וגר שנתגייר כשהוא מהול דחשיב ערל צ"ל דלגבי מילה דגר לא נאמר הגילוי קרא דערלתו ולכן חל בו חיוב מילה אף שאין לו ערלה. אבל תמוה דלשון הרמ"א בד"מ וכן בהג"ה הוא שמלו תוך ח' וביום יצא, הרי שבתוך ח' ובלילה לא יצא וצריך הטד"ב. והגר"א בודאי לא פירש כן בדברי הרא"ש שהרי הוא חולק על הרמ"א וסובר דלהרא"ש אין למולו ע"י גוי ואם נימול ע"י גוי צריך הטד"ב.

[טז. והנה הש"ך הקשה על פסק הרמ"א דנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב, מסוגיא דמנחות (עב.) דמבואר בגמ' שם דאם קצירת העומר כשר ביום לא דחי שבת, וא"כ ה"נ אם מילה תוך ח' כשירה לא תדחה שבת. ובשאגת אריה סי' נ"ב תמה על הש"ך מה צריך להביא ממרחק להוכיח דמילה תוך ח' לא יצא יד"ח הרי הוא מבואר במשניות בפרק ר"א דמילה וכנ"ל (אות ג'). ולדברינו ניחא, דגם הש"ך ידע דנימול תוך ח' לא קיים מצות מילה, זאת אומרת דהאב לא קיים המצוה למול, ומה שנימול תוך ח' אי"צ הטד"ב אי"ז משום שקיים האב למצות מילה כ"א משום שנעשה בו מעשה מילה ונתקיים בתינוק שנעשה מהול. וא"כ מהמשניות בפ' ר"א דמילה לא קשה מידי. רק קושיית הש"ך מקצירת העומר קודם זמנו דג"כ אין בזה קיום המצוה, דפשיטא ליה להש"ך דקודם זמנו ל"ש קיום מצוה, ומ"מ אילו היה כשר לקרבן כבר לא היתה הקצירה דוחה שבת, וה"נ לענין מילה נאמר כן, וק"ל. (אבל קשה דהגמ' שם מדמה ליה להקטר חלבים ואברים דבודאי אי' קיום מצוה בהקטרתם גם בלילה ע"ש.)

וע"ע שם בש"ך הקשה על הרמב"ם פ"ז תו"מ שפסק שקצירת העומר כשירה ביום ומ"מ פסק שדוחה שבת, וק' מסוגיא דמנחות הנ"ל. וכן הקשה הלח"מ שם. אבל מסתבר דהרמב"ם לשי' בפ"ד מעה"ק ה"ג שסתם דחביבה מצוה בשעתה, ולכן הקטר חלבים ואברים ביום דוחה שבת, ולא הזכיר שיהיה זה משום שהשחיטה כבר דחתה שבת, וא"כ ה"נ לענין קצירת העומר דתליא זב"ז כמבואר בגמ' שם. אלא דפסק זה גופא ק' דבגמ' מנחות שם משמע דלמסקנא לא קיימא הכא. וצ"ל דס"ל דדיחויא בעלמא הוא. ומ"מ אין בכ"ז ליישב קושיית הש"ך על הרא"ש, דמ"מ יק' למאן דלית ליה חביבה מצוה בשעתה, בסוגיא דמנחות שם, מ"ט מילה דוחה שבת, וק"ל.]

יז. ועיין לקמן בגמ' ר"א הקפר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית כו' והתוס' פי' דקאי את"ק דר' שמעון בן אלעזר, אבל עיין בעה"מ ורמב"ן במלחמות שפירשו דדברי ר"א הקפר קאי אדבר ר' שמעון בן אלעזר עצמו, דרשב"א הוא ת"ק דר"א הקפר. ומסקנת הגמ' דה"ק ר"א הקפר, לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, פירשו בעה"מ והרמב"ן דבא ר"א הקפר לחלוק על רשב"א בדין גר שנתגייר כשהוא מהול. אלא שבעה"מ והרמב"ן פירשו זה באופנים הפוכים, דבעה"מ פירש דה"ק דלר"א הקפר גר שנתגייר כשהוא מהול לכו"ע אי"צ הטד"ב. [וזה מבואר בדברי בעה"מ בא"ד שכתב וז"ל פירוש שבא ר"א הקפר ללמדינו שלא נחלקו ב"ש וב"ה שצריך להטיף דם ברית כדקאמר ת"ק, ולא בגר שנתגייר כשהוא מהול שאי"צ, ולא נחלקו בו כדאמר רשב"א עכ"ל בעה"מ.] אבל הרמב"ן פירש להיפך דגר שנתגייר כשהוא מהול לכו"ע צריך הטד"ב [כמבואר בסו"ד הרמב"ן שכתב דר"א הקפר סובר דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך הטד"ב]. וצ"ב מ"ט לא פירש בעה"מ כהרמב"ן. [ובפרט שפי' בעה"מ באמת תמוה מאד דיקשה קושיית הגמ' וכי ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן ע"ש בסוגיא. ושמא באמת צריכים להגיה בדברי בעה"מ "שצריך" במקום "שאי"צ". וצ"ע.] אבל י"ל דבעה"מ ס"ל כסברת התוס' והרא"ש בקושייתם, דאם גר צריך הטד"ב גם נולד כשהוא מהול צריך הטד"ב בלא טעמא דערלה כבושה. וא"כ א"א לומר דלר"א הקפר גר צריך הטד"ב, דא"כ גם נולד כשהוא מהול כן, ולא מחמת ספק ערלה כבושה כ"א בתורת ודאי, וא"כ למה לא נחלל עליו את השבת. (וגם פשיטא ליה לבעה"מ דהטד"ב זו שהיא מחמת מצוה ולא מספק ערלה כבושה היא דוחה שבת, וכמה שנקט גם הרא"ש, ודלא כהגר"א.)]

-ב-

גדר ערלה כבושה

יח. והנה באמת עיקר הסברא דערלה כבושה צ"ע טובא, דאם איתא דיש שם ערלה כבושה מה מועיל לו הטד"ב הרי עי"ז לא הוסרה הערלה כלל. ושמא יש לומר בזה פירוש חדש, עפ"י הסברא שנתבאר לעיל בדברי תוס' והרא"ש אליבא דבה"ג, דהטד"ב לא שייך כ"א בערל, ולכן נולד מהול אי"צ הטד"ב דלאו ערל הוא, או משום שמעולם לא היתה ערלה, וכדעת ר"י, או מגילוי קרא דערלתו וכדעת הר"ש והרא"ש. ומעתה נאמר דענין ערלה כבושה הוא דחיישינן שמא היתה לו ערלה, אלא שנכבשה, וכיון שנכבשה באמת אינו בדין ערלה כלל, ומ"מ כיון שהיתה שם ערלה מקודם כבר חל על התינוק שם ערל, וצריך להטיף ממנו דם ברית, וכמו בגר שנתגייר כשהוא מהול.

יט. ויש לבאר זה בשני אופנים, לדעת ר"י דנולד מהול לא חשיב ערל משום שמעולם לא היתה לו ערלה, נאמר דאם נכבשה ערלתו א"כ באמת היתה לו ערלה. ולדעת הר"ש והרא"ש דנולד מהול חשוב מהול מכח הגזיה"כ דערלתו, דהתורה גילתה דנולד מהול חשוב מהול, נאמר שגילוי קרא זה הוא רק מי שטבעו היה להיות נולד מהול, אבל מי שהיתה לו ערלה ונכבשה, א"כ מטבעו היה צ"ל נולד ערל, רק שהערלה נכבשה והלכה לה, ולכן כיון שבעצם טבעו היה צ"ל נולד ערל, אינו בכלל הגילוי קרא דערלתו להחשב מהול.

אלא שאי"ז מספיק, דבגמ' מבואר דאפילו למ"ד שגר שנתגייר כשהוא מהול אי"צ הטד"ב מ"מ נולד מהול צריך מחשש ערלה כבושה, והרי לדברינו ענין ערלה כבושה הוא רק שהיתה לו ערלה מקודם, או שאינו בכלל גילוי קרא דערלתו, והרי גם גר שנתגייר כשהוא מהול היתה לו ערלה מקודם, וגם אינו בכלל קרא דערלתו. ומ"מ אי"צ הטד"ב למ"ד זה. וא"כ למה יגרע ממנו מי שהיתה לו ערלה ונכבשה.

ושמא נולד מהול גרע, דכיון שהיתה לו ערלה בעודו ישראל חל עליו תורת ערל, אבל גר שנתגייר מה שהיתה לו ערלה בגיותו אינו כלום, דגוי בלא"ה הוא ערל, ואין הערלה לא מעלה ולא מורידה, וכיון שנתגייר ונעשה ישראל כבר אינו ערל ואי"צ אפילו הטד"ב. [ואף שבגיותו ודאי הוא ערל כדאי' ביבמות (עא.) אבל כל שע"י גירות לא יהיה ערל נגמר מאמהות דסגי בטבילה.]

כ. ועיין בעה"מ ס"ל לדינא דגר שנתגייר כשהוא מהול אי"צ הטד"ב, ונתקשה מסוגיא דיבמות דמי שבא ואמר גר אני חיישינן שמא ערבי מהול הוא ואין מטבילין אותו, ותירץ בעה"מ דהחשש הוא שמא נולד מהול דאזי גם גר צריך הטד"ב משום חשש ערלה כבושה. ונחלק עליו הרמב"ן דאין מקום לחלק בין גוי שנולד מהול וחיישינן ביה לערלה כבושה לבין גוי שנימול בגיותו, וכמה שביאר וז"ל ואפילו לדבריו יש ללמוד ממנה שצריך להטיף דם ברית מן המתגייר כשהוא מהול, שכיון שאמר ר' יוסי שאינו גר ליכנס תחת כנפי השכינה אלא במילה וטבילה ולא גמרינן מאמהות אף זה אם אין מטיפין ממנו דם ברית במה יכנס תחת כנפי השכינה הרי בטבילה בלבד אינו גר ומילה ראשונה אינה כלום שלא נעשית כהלכתה ואע"פ שמל ערל הוא כדאי' בהדיא בפרק הערל עכ"ל. ודברי הרמב"ן תמוהים, דהא חזינן דאיכא מ"ד בגמ' דגר שנתגייר כשהוא מהול אי"צ הטד"ב, ומ"מ גר בעלמא שיש לו ערלה בודאי צריך מילה להכנס תחת כנפי השכינה, דכיון שיש לו ערלה צריך מילה להכנס תחת כנפי השכינה. וכיון שבנולד מהול חיישינן לערלה כבושה א"כ שפיר חלוק הוא מגר שנימול בגיותו ומאי קשיא ליה להרמב"ן.

וע"כ נראה דעת הרמב"ן כנ"ל דהטד"ב אינה מועילה להסיר הערלה כבושה, דזה אין לו מובן, וע"כ שהערלה כבושה כבר אינה נחשבת ערלה כלל ואינה מעכבת על המילה. רק ענין ערלה כבושה בנולד מהול, שכיון שהתינוק הזה שנולד מהול היתה לו ערלה אלא שנכבשה, לכן נחשב ערל ולא מהול, וצריך הטד"ב למצות מילה. וקושיית הרמב"ן על בעה"מ היא דמ"מ הרי גם ערבי מהול היתה לו ערלה, ומילתו בגיותו אינו כלום ועדיין ערל הוא, ויצטרך גם הוא הטד"ב כמו בנולד מהול. ואם נפשך לחלק ולומר דהטד"ב אינה מעכבת על הגירות, דגמרינן מאמהות דכל שאין לו ערלה בפועל מתגייר בלא מילה, א"כ גם בנולד מהול נאמר כן, דערלה כבושה אינה ערלה בפועל, והטד"ב אינה מעכבת על הגירות וק"ל.

אבל בעה"מ דמחלק דערבי מהול אי"צ הטד"ב אע"ג שהיתה לו ערלה, והמילה בגיותו ודאי אינו כלום, דמ"מ סוכ"ס עכשיו אין לו ערלה, ואילו בגוי שנולד מהול ס"ל דבעינן הטד"ב מחשש ערלה כבושה, ש"מ דס"ל שערלה כבושה היא ערלה בפועל ממש. ויקשה לדידיה איך מועילה הטד"ב להסיר ערלה זו.

וכן הגר"א רס"ד ס"ק י' שרצה לומר דנימול תוך ח' צריך הטד"ב ומ"מ לא דחי שבת, דאע"ג דבסוגיין מבואר דדחי שבת למ"ד ודאי ערלה כבושה זהו דוקא בערלה כבושה ולא בנימול תוך ח' שאין שם ערלה כבושה את"ד ע"ש, מבואר מדבריו דהטד"ב בערלה כבושה היא שונה בעצם מהטד"ב כשהיא למצוה בעלמא וכמו בנימול תוך ח'. וע"כ משום שערלה כבושה היא ערלה בפועל ממש. וע"כ נראה שבעה"מ והגר"א ס"ל דערלה כבושה היא ערלה ממש בעין, ודלא כמש"נ בדעת הרמב"ן. רק צ"ב לדעתם מה מועיל הטד"ב להסיר ערלה זו.

כא. והנה הרמב"ם פסק דנימול ע"י גוי אי"צ לחזור ולמול, ומשמע דאפילו הטד"ב אי"צ, וכ"פ בשו"ע רס"ד שם. ולדברי הגר"א דפשיטא ליה דמילה ע"י גוי לעולם אינו יכול להפקיע שם ערל ממנו, ולא שייך ביה גילוי קרא דערלתו כלל (כנ"ל אות י"ג), ומ"מ אי"צ הטד"ב, וע"כ שכל שאין לו ערלה הו"ל מעוות לא יוכל לתקן וא"א להטד"ב. וא"כ יהיה מוכרח לומר דעת הרמב"ם דגם נולד מהול דצריך הטד"ב הוא מחשש ערלה כבושה. וכן מפורש בדברי הגר"א שם ס"ק י' בסו"ד. וקשה דהרמב"ם הל' תרומה פסק דנולד מהול מותר לאכול בתרומה, ואם איתא דחיישינן לערלה כבושה הרי ערל הוא ואיך מותר בתרומה. ובתש' משכנות יעקב הל' מילה רצה להוכיח מדברי הרמב"ם בהל' תרומה אלה דדעתו דנולד מהול דצריך הטד"ב אינו מחשש ערלה כבושה כלל, כ"א דין בפנ"ע דיש מצות הטד"ב כמו בגר שנתגייר כשהוא מהול, ומצוה זו אינה מעכבתו מלאכול בתרומה. אבל דעת הגר"א בשיטת הרמב"ם ודאי אינו כן, וראייתו מנימול ע"י גוי, וכנ"ל. וא"כ קשה כיון דחיישינן לערלה כבושה איך מותר לאכול בתרומה. וגם אין לומר לדעת הרמב"ם כמש"נ לעיל דענין ערלה כבושה אינה ערלה בפועל רק שכיון שהיתה לו ערלה מקודם חל עליה תורת ערל, ונאמר דכיון שאין שם ערלה בפועל אינו מעוכב מלאכול בתרומה. זה אינו, דאם איתא דערלה כבושה היינו שהיתה לו ערלה ואין לו עכשיו, ועי"כ חייב בהטד"ב, א"כ כשנימול ע"י גוי ג"כ הרי היתה לו ערלה ואין לו עכשיו, והמילה עצמה אינו כלום, ולמה אי"צ הטד"ב. וע"כ צ"ל דענין ערלה כבושה היינו שיש לו ערלה בפועל, כדעת בעה"מ והגר"א, ושוב קשה איך אוכל בתרומה.

ושי"ל פירוש אחר בענין ערלה כבושה, דכל שאין שם ערלה בפועל אינו מקום הערלה ול"ש ביה הטד"ב, ולכן כשנימול ע"י גוי הו"ל מעוות לא יוכל לתקן. ודין ערלה כבושה ענינו שאעפ"י שאין שם תורת ערלה מ"מ הוא מקום הערלה כיון שהערלה נבלעה שם, ושייך בו הטד"ב. ומ"מ הערלה אינה מחייבתו במילה, דאי"ח להסירה, ולכן אינו בשם ערל להיאסר בתרומה, רק דחייב למול משום מצות מילה, והמילה אפשרית שיש שם מקום ערלה היינו המקום שנבלעה שם הערלה. ומה דגר שנתגייר כשהוא מהול שייך בהטד"ב י"ל דגוי שאני דבעצם הוא ערל מדין כל הגויים ערלים כדאיתא ביבמות (עא.) וע"ז (כז.), וגם כשאין שם בשר ערלה נחשב מקום ערלה לעשות בו הטד"ב. [אי"נ דגירות שאני שאין הטד"ב משום מצוה כ"א משום דם הברית ושייך אפילו כשאינו מקום ערלה, אבל אינו נראה דאם אינו מקום ערלה נגמר מאמהות דסגי בטבילה.]

כב. וכעין זה נוכל לפרש דעת בעל המאור, דענין ערלה כבושה דע"י שנכבשה שם ערלה חשיב מקום ערלה שיהיה שייך בו הטד"ב, ולכן מחלק שפיר בין גר שנימול בגיותו לבין גר שנולד מהול, דגר שנימול בגיותו אין לו ערלה, ואע"ג שהוא ערל בעצם מדין כל הגויים ערלים אבל זה נפקע ע"י טבילה כיון שאחר הגירות לא תהיה לו ערלה דמי לגירות נשים דנגמר מאמהות. משא"כ גוי שנולד מהול וחיישינן לערלה כבושה, א"כ גם אם נגמר מאמהות הרי אחר הטבילה תהיה לו עדיין ערלה זו הכבושה, והוא מקום ערלה, ויתחייב במצות מילה כישראל, וממילא דגם מדין גירות צריך דם ברית. [גם אפשר דס"ל לבעה"מ דע"י שיש שם מקום ערלה ושייך במצות מילה עי"ז נחשב ערל גמור, דלא כהרמב"ם. וע"ע לקמן.]

כג. והרמב"ן שחולק על בעה"מ וס"ל שאין מקום לחלק בין גר שנימול בגיותו לבין גר שנולד מהול, יל"פ בשני אופנים, או שחולק על עצם הביאור בדין ערלה כבושה, וס"ל דערלה כבושה אינה ערלה כלל ולא מקום ערלה, רק ענין ערלה כבושה דכיון שהיתה לו ערלה מקודם חל עליו שם ערל, ולכן שפיר משיג על בעל המאור דמה לי גוי שנולד מהול ויש לו ערלה כבושה מה לי שנימול בגיותו, הכל אחד שהיתה לו ערלה ועכשיו אין לו. והוא כמש"נ לעיל בדעת הרמב"ן. או אפשר דלעולם מודה הרמב"ן שהסברא דערלה כבושה היא שנחשב מקום ערלה עכשיו, כיון שנבלעה שם הערלה, רק דס"ל דבגוי שהוא ערל בעצם מדין כל הגויים ערלים בלא"ה הוא מקום ערלה, וכמש"נ בדעת הרמב"ם.

ואני נבוך קצת בזה, דלפירוש הראשון קשה אריכות לשון הרמב"ן (העתקנו אותו לעיל אות כ'), דהו"ל להקשות בפשיטות דמה לי שנולד מהול ויש לו ערלה כבושה, מה לי שנימול בגיותו, הכל אחד שהיתה לו ערלה ועכשיו אין לו. ומהו כל האריכות שהאריך הרמב"ן אם נגמר מאמהות, וכן מה הוצרך להביא הא דפרק הערל דכל הגויים ערלים. אלא משמע מזה כהצד השני. שכונתו להשיג דאם בנולד מהול לא גמרינן מאמהות, כיון שיש לו מקום ערלה ואפשר להטיף ממנו דם ברית, א"כ ה"נ בנימול בגיותו סוכ"ס עדיין הוא ערל דכל הגויים ערלים ויש שם מקום ערלה. אלא דגם זה קשה, דלכ' אין הנידון דומה לראיה, דנימול בגיותו אף שהוא ערל בעצם מדין כל הגויים ערלים, אבל אם נגמר מאמהות לגיירו בטבילה, אז אחר הגירות לא יהיה ערל, ואם כן דמי לגירות נשים, דאשה גויה היא ג"כ בדין ערל דכל הגויים ערלים, ומ"מ מתגיירת בטבילה לבד ועי"ז פקע ממנה דין ערל, וה"נ דכותיה גוי שנימול בגיותו אף שהוא ערל מדין כל הגויים ערלים, אבל כיון שלאחר שיתגייר לא יהיה בדין כל הגויים ערלים דמי לנשים ומתגייר בטבילה. משא"כ גוי שנולד מהול, דחיישינן לערלה כבושה, הרי גם אם נגמר מנשים לגיירו בטבילה לבד, הרי אחר הגירות יהיה ערל, ע"י שיש לו ערלה כבושה, וא"כ דמי לגירות אנשים, שצריך להיות במילה ג"כ.

ואילו היה סובר המרב"ן כשיטת הרמב"ם דע"י ערלה כבושה אינו נחשב ערל, ואוכל בתרומה, היה מקום ליישב זה, אבל הרמב"ן עצמו סובר בהדיא דכל שיש שם ערלה כבושה ערל הוא ואי"צ קרא למעטו מאכילת פסח עיי"ש בפנים.

אלא מחוורתא כדשנינא מעיקרא, שדעת הרמב"ן שענין ערלה כבושה דע"י שהיתה לו ערלה חל בו שם ערל, וממילא דאין חילוק בין נולד עם ערלה כבושה לבין נימול בגיותו. ומה שהביא ההיא דכל הגויים ערלים כונתו דלא תימא שהמילה שהיתה לו בגיותו עולה למילת גירות, לזה מבאר דאינו כלום דכל הגויים ערלים. ומה שהאריך דחזינן מדין נולד מהול דלא גמרינן מאמהות, כונתו שהיה מקום לומר שמילה של גירות היא רק ע"י מילה ממש, והטד"ב לא שייך לגירות כלל, לזה כתב דהא מיהת חזינן מדין גר שנולד מהול דחייב בהטד"ב דסברא זו אינה, וגם מדין גירות צריך הטד"ב.

נמצא שהרמב"ן ובעה"מ חלוקים בהבנת ענין ערלה כבושה, דלהרמב"ן הביאור שע"י שהיתה לו ערלה מקודם חל בו שם ערל, אף שעכשיו ליתא לערלה כלל. ובעה"מ סובר שענין ערלה כבושה דגם עכשיו חשיב מקום ערלה. וכן דעת הרמב"ם.

ואפשר דאזלי לשי' במה דפליגי הרמב"ם והרמב"ן אם נולד מהול דחיישינן ביה לערלה כבושה אם נחשב ערל לענין תרומה. והוא, דהרי בהא כו"ע מודי דמה שיש שם ערלה כבושה בפועל אינו עושה אותו ערל, דא"כ לא היה סגי בהטד"ב והיה צריך לקלוף את הערלה הכבושה. וא"א לדון אותו בדין ערלה כ"א מצד שהיתה לו ערלה מקודם. וזהו שיטת הרמב"ן דיסוד ענין ערלה כבושה היא מה שהיתה לו ערלה קודם שנכבשה דעי"ז חשיב ערל, וממילא כיון שהוא ערל גם אינו אוכל בתרומה. אבל הרמב"ם ס"ל דמה שהיתה לו ערלה קודם אינו כלום, ודין ערלה כבושה שחייב להטד"ב הוא מצד שהערלה כבושה עכשיו, דעי"ז שייך במצות מילה שיש שם מקום ערלה שיוכל להטיף משם, אבל הערלה הכבושה ודאי אינו עושה אותו ערל, ואוכל שפיר בתרומה, כנ"ל.

כד. והנה שיטת בה"ג דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך הטד"ב אבל נולד מהול אי"צ, והרא"ש הביא בשם ר"י דטעם החילוק משום שנולד מהול מעולם לא היתה לו ערלה משא"ג גוי שנתגייר כשהוא מהול. והקשה הרא"ש בשם ר"ש דא"כ נימול תוך ח' יצטרך הטד"ב ואמאי תנן דאם מל של שבת בע"ש לא ניתנה שבת לידחות. והגר"א יישב שיטת ר"י דלעולם נימול תוך ח' צריך הטד"ב ומ"מ אינו דוחה שבת דהטד"ב אינה דוחה שבת. ואף דבגמ' אמרו דאם יש שם ודאי ערלה כבוש דחי שבת אבל נימול תוך ח' הרי אין לו ערלה כבושה ואינו דוחה שבת. וכן דעת הש"ך. והארכנו בזה בענף הקודם.

וסברת הגר"א והש"ך צ"ב מ"ש כשיש שם ערלה כבושה שהטד"ב דוחה שבת ומ"ש נימול תוך ח' לדעת ר"י דג"כ צריך הטד"ב ואינו דוחה את השבת.

ובפרט למש"נ דאפילו כשיש שם ערלה כבושה אינו מסיר הערלה ע"י הטד"ב רק הערלה כבושה מאפשרת לו למול שנחשב ערל או מקום ערלה וככל הנ"ל. וא"כ בנימול תוך ח' דג"כ חשיב ערל לשי' ר"י (כיון שהיתה לו ערלה מקודם) למה לא תדחה הטד"ב דידיה את השבת.

ונראה משום דבברייתא איתא ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת כו' ערלתו ולא הנולד כשהוא מהול דוחה את השבת כו'. ורש"י פי' דהוא ג"כ משום שהוא רק ספק ערלה כבושה. וא"כ הוא אליבא דמ"ד דצריך הטד"ב, אבל למ"ד שאי"צ הטד"ב אי"צ לקרא דערלתו. והר"ש והרא"ש פירשו שקרא דערלתו הוא גופא הגילוי דנולד מהול אי"צ הטד"ב, וכ"ד התוס'. ונראה דהגר"א (אליבא דר"י) יש לו פירוש שלישי, דיש כאן מיעוט מדחיית שבת, דאף אם צריך הטד"ב אבל מ"מ אינו דוחה את השבת, דרק מילת "בשר ערלתו" דוחה שבת, היינו כשיש שם בשר ערלה, או ודאי ערלה כבושה, אבל כשאין שם "בשר ערלתו", אף שמ"מ צריך הטד"ב, אבל מ"מ אינו דוחה את השבת, ודו"ק.

וא"כ יהיה דעת הגר"א כמש"נ בדעת בעה"מ והרמב"ם שענין ערלה כבושה היא שיש שם ערלה בלועה בבשר עכשיו, דעי"ז חשוב בשר ערלתו. ודלא כמש"נ בסברת הרמב"ן שערלה כבושה היינו שהיתה לו ערלה מקודם, וק"ל.

Gemara:
Halacha:

References: Shabbat: 135a  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by the Goldberg and Mernick Families in loving memory of the yahrzeit of Illean K. Goldberg, Chaya Miriam bas Chanoch