שיעור ד'
סי' א' סי"ד דאם ע"א העיד דשחט שלא כדין ומכחישו השוחט הוי ע"א בהכחשה ומותר הבשר דהא כבר הכשירו השוחט ונאמן כבי תרי. ועי' בש"ך שהביא דעת המהרש"ל דאסור הוא.
ויסוד מח' הוא דלפי השו"ע עד א' בהכחשה דין הוא דאינו יכול להכחיש ע"א משום דכל מקום שהאמינו תורה הוי ליה כשתים ולכן כשר הוא. וכן אמרינן גבי מת בעלה דאם ע"א אומר מת ואח"כ אמר אחר לא מת נאמן הראשון אלא א"כ באו בכחד דאז אמרינן דשניהם בטלין. וכן הוא גבי עגלה ערופה וגבי סוטה.
ועי' בט"ז שהביא דברי המהרש"ל והוא מיוסד על דברי הנ"י דלא אמרינן הרי הוא כשנים אלא בעדות אשה לבד. ולכן בנד"ד ההלכה כדברי המהרש"ל כיון דהכא בחזקת איסור הוא. והוא משום דהוי כשנים דוקא במקום דאיכא דין עדות של שנים אך דסגי בע"א כגון במת בעלה דמדאורייתא בעינן ב' עדים אבל בכל שאר מקום כמו בע"א נאמן באיסורין לא אמרינן דהוי בשנים. ודין ע"א נאמן באיסורין אינו דין עדות של ע"א אלא דהוי דין נאמנות בעלמא. וע"ע בזה בדברי הט"ז ריש סי' צח.
והנה עי' ברמב"ם פ"ט מהל' רוצח דלא אמרינן הרי הן כשנים גבי פסולים ולכן אם בא אשה ואמרה ראיתי הרוצח ובא אחר ומכחישה עורפין. והראב"ד שם חולק דלעולם אמרינן דהוי כשנים. ונראה דדעת הרמב"ם היא כדעת הנ"י דלא אמרינן דבכל מקום שאדם נאמן הוי כבי תרי אלא במקום שהוא נאמן במקום עדות. ודעת הרמב"ם דיא דאיכא ב' דינים בע"א חדא דין עדות והוא דוקא בכשרים וי"ל דג"כ הוא דוקא גבי מת בעלה ועגלה ערופה וכדו' דהוי מדין עדות. ותו דין נאהנות והוא בפסולים או באיסור והתיר. ובזה לא אמרינן דין דהוי כבי תרי. ולכן נראה דדעת הרמב"ם בנד"ד דאסור כדברי המהרש"ל.
ובדעת הראב"ד יש לפרשו בב' אופנים. או דס"ל דאף בדין נאמנות כגון בפסולי עדות ובאיסור והתיר אמרינן דהוי כבי תרי. או דס"ל דאף בפסולין שייך דין עדות כיון דדין עגלה ערופה הוי מדיני ב"ד וכל מי שנאמן בדבר זה הוי מדין עדות. ונ"מ אלו הפירושים בדעת הראב"ד הוא באיסור והתיר כנ"ד. דאי ס"ל דאף גבי דין נאמנות אמרינן דהוי כשנים א"כ ה"ה הכא ונאמן השוחט להתיר הבשר. אבל אי ס"ל דדוקא גבי פסולים שייך דין עדות אבל לא גבי איסור והתיר א"כ הכא לא נאמן השוחט ואסור הבשר משום דהיתה בחזקת איסור.
0 comments Leave a Comment