Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0pt 5.4pt 0pt 5.4pt;
mso-para-margin:0pt;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

שני חגים תיקנו לנו חז"ל – פורים וחנוכה – בשניהם עמד עם ישראל בפני מעצמה המבקשת להשמידו וה' בחסדו, בנסים נסתרים, הצילנו מידם וגברה ידינו על שונאינו.

מרדכי בדורו כיוסף בדורו

חג החנוכה חל תמיד כאשר קוראים בפרשות השבוע על יוסף במצרים. פרשות יוסף במצרים מקבילות בסגנון ובתוכן למגילת אסתר. אנשי כנסת הגדולה שכתבו את מגילת אסתר (בבא בתרא טו.) ביססו את הסיפור על סיפור יוסף במצרים. בפשטות ניתן לומר, שהם באו לכתוב את פרשת גדולת מרדכי בבית המלך הגוי והסיפור המקביל היחידי בתורה הוא סיפורו של יוסף. אך ישנו עומק נוסף בהקבלה זו: חז"ל עומדים על הסגנון הדומה בין סיפורי יוסף ומגילת אסתר, ובנוסף מדגישים גם את הדמיון בסיבתיות האירועים. הם קושרים בין הניסיונות שעמדו בהם יוסף ומרדכי ובין השכר שקיבלו (בראשית רבה פז):

"ויהי כדברה אל יוסף וגו' ר' יודן בש' ר' בנימן בר לוי: בני רחל ניסן שוה וגדולתן שוה, ניסן שוה, ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ויהי באמרם אליו יום ויום (אסתר ג ד), ולא שמע אליה, ולא שמע אליהם (שם שם /אסתר ג'/)], גדולתן שוה, ויסר פרעה את טבעתו וגו' (בראשית מא מב), וכת' ויסר המלך את טבעתו [אשר העביר מהמן] ויתנה למרדכי (אסתר ח ב) וגו'".

אמנם, ההקבלה בולטת מאוד בעניין השכר, אבל הניסיון היה שונה – נסיונו של יוסף היה בעריות ואילו נסיונו של מרדכי היה בעבודה זרה. לכאורה, זהו הבדל גדול מאוד כי נסיונו של יוסף היה בדבר שבחדרי חדרים ואילו נסיונו של מרדכי היה בפרהסיה. לכן, ראוי כי השכר יהיה שונה גם כן. אלא שאנו לומדים מכאן כי הנסיונות של מרדכי ויוסף[1] היו בשני הכוחות העיקריים המניעים את העולם – בעולם הטבעי ובעולם הרוחני – כפי שמלמדת האגדה הידועה (יומא סט.) על ביטול יצר עבודה זרה (שהתרחש בזמן כנסת הגדולה, כלומר בזמן מגילת אסתר) – אנשי כנסת הגדולה בקשו וקיבלו את יצר עבודה זרה, ואחר כך את יצר עריות. יצר עבודה זרה נמסר בידיהם אך יצר עריות שוחרר בחזרה לעולם כשכחו מוחלש. באגדה זו מתואר התהליך וההחלטה של אנשי כנסת הגדולה להפוך את העולם היהודי להיות רציונלי יותר: להעמיד במרכז העולם הרוחני היהודי את עמל התורה ולא את חוויית הדבקות בה'. המחיר הוא שהאש יוצאת מבית קודשי הקודשים. האש לא תהיה שם, וגם לא בלבות עם ישראל. המוקד עבר מאש בוערת בלב, ללימוד שכלתני אינטלקטואלי. (העולם המערבי עבר את התהליך הזה רק במאה ה- 19. הסוציולוג מקס וובר קרא לזה "הסרת הקסם מן העולם" וכניסה ל"כלוב הברזל של הרציונליות").

שמירה על הזהות היהודית מותנית ביכולת לעמוד על הזהות שלנו בשני התחומים האלו. ועל כן הם בייהרג ובל יעבור. כלומר, אין משמעות לחיים אם עוברים עליהם, כי הם סותרים את הייעוד הבסיסי של החיים היהודיים[2].

פורים הוא חג שחוגג את המלחמה של מרדכי לשמירה על מהות הזהות היהודית: נגד המן ופיתויי עבודה זרה. ההשראה לסיפורו הוא הסיפור של יוסף ששמר על זהותו נגד פיתויי העריות[3].

על מה התמרד מתתיהו?

"ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם...ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך.  וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה."    ספר מכבים (א, פרק ב):                                    

כמו מרדכי לפניו, מתתיהו מתמרד נגד הצד הרוחני שביוון ובהתייוונות, הצד של התבוללות רוחנית. אבל, במגילת תענית הסיפור שונה:

"ובמה היו מצרים להם מלכי יון? היו מושיבין קסטריאות בעירות להיות מענין את הכלות... ובת אחת היתה למתתיהו בן יוחנן הכהן הגדול וכשהגיע זמנה לינשא בא הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו וקנאו מתתיהו ובניו וגברה ידם על מלכות יון ונמסרו בידן והרגום ואת היום שבטלום עשאוהו יום טוב".

מתתיהו מוביל מרד נגד הנסיונות לקעקע את הזהות היהודית. ממלכת יוון פעלה בשני המישורים – בעולם הטבע והיצר ובעולם השכל והרוח: בעריות ובעבודה זרה. מתתיהו מקנא לה' ושומר על הזהות היהודית כמו יוסף ומרדכי לפניו.

שני חגים תיקנו לנו חז"ל – פורים וחנוכה – בשניהם עמד עם ישראל בפני מעצמה המנסה להשמידו. אך בשניהם גזירת השמד וההצלה באו בעקבות אדם אחד, גדול, שעמד על זהותו היהודית.

[1] המדרש מדגיש את נקודה חשובה: שני הנסיונות לא היו חד פעמיים אלא נסיונות יומיומיים, כי העולם היומיומי בנוי על שני כוחות אלו.

[2] ניתן לומר ששפיכות דמים שווה להם בכך, אך ניתן גם לומר שהוא ב'ייהרג ובל יעבור' מסיבה פשוטה יותר: חייך אינם שווים יותר מחיי חברך. לפיכך, רשאי להרוג מישהו כדי להציל את עצמך.

[3] במדרש (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לט): "שנראתה דמות דיוקנו של אביו בחלון, אמר לו יוסף עתידין אחיך להיות חקוקין על אבני השוהם, שנאמר ששה משמותם על האבן האחת (שמות כח י), רצונך שלא תמנה עמהם, ומיד ותשב באיתן קשתו (בראשית מט כד), מלמד ששבה קשתו לאיתנה" – יוסף התגבר על יצרו משום שרצה להיות חלק מעם ישראל הוא בחר לשמור על זהותו.