נרות חנוכה

בשבת [כ"א:] בדיון על זמן הדלקת נרות חנוכה נאמר: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאו לאו, דאי לא כבתה הדר מדליק לה. לא, דאי לא אדליק – מדליק [פי' שאדם צריך להדליק בפרק זמן משקיעת החמה עד זמן שתכלה רגל מן השוק]. ואי נמי לשיעוריה [פי' שצריך לתת מספיק שמן בנרות שידלקו כשיעור הזמן שמשקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק]. "עד שתכלה רגל מן השוק" ועד כמה" [הוא זמן זה]? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עד דכליא רגלא דתרמודאי [עד שתכלה רגל התרמודאים, והם אומה שהתפרנסו ממכירת עצים להסקה והיו מתעכבים בשוק אחרי שהולכים שאר האנשים לבתיהם מבערב].       

שני תירוצי הגמרא נחלקו בשאלה אם "עד דכליא רגלא דתרמודאי" הוא סימן או סיבה. לפי התירוץ הראשון הוא סיבה, דהיינו הסיבה שצריך להדליק כל עוד שנמצאים התרמודאים בשוק הוא כדי שהם יראו ויתפרסם הנס. לפי התירוץ השני הוא סימן, דהיינו השיעור "עד דכליא וכו'" הוא סימן בלבד לשיעור של אורך זמן הדלקת נרות אבל אין קשר מהותי בין זמן שהות התרמודאים בשוק לבין מצות הדלקת נרות. שני התירוצים נחלקו בשאלה אם פירסומא ניסא מעכבת במצות הדלקה, לתירוץ הראשון – כן, משא"כ לתירוץ השני. ראה מה שכתב בזה האגרות משה (או"ח ח"ד סי' ק"ה)  ובחוברת "אמונת עתיך" (תשס"ה עמ' 29). ויש להאריך.

אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

בזבחים (ע"א) מבואר שאם נתערבה בהמת טריפה בבהמת הקדש – ירעו עד שיסתאבו ואז יפדו ויביאו מדמי היפה שבהן מאותו מין. מכיון שהקדש מעורב בהן נאסרו הבהמות להדיוט, וכן אי אפשר לחלל על מעות לפני שיפול בהם מום, שהרי אין פודין תמימים, ולכן ירעו עד שיפול בהם מום ויפדו ויביא מהדמים עולה או שלמים כפי שהיה ההקדש.

והקשו שם בתוס' (ד"ה ובטריפה), איך אפשר לפדות את הבהמות, הרי כיון שמעורב בהן טריפה, אפילו אחרי שייפדו יהיו אסורים באכילה מחמת שכל אחת מהן היא בספק טריפה, ואם כן יהיו מותרים רק להנאת אכילת כלבים, והרי יש דין [פסחים כ"ט:] שאין פודין הקדשים על מנת להאכילן לכלבים.

ותירצו התוס', שהדין שאין פודים את הקדשים ע"מ להאכילן לכלבים זה דוקא אם מה שראויים רק לכלבים נובע מהדין שבאמת הקדשים עצמן ראויין רק לכלבים, כגון קדשים שמתו, אולם בנידון זה שטריפה נתערבה בקדשים הרי הקדשים עצמם אם היינו יכולים לזהות אותם היו מותרים לא רק לכלבים, ומה שעכשיו הם ראויים רק לכלבים הוא משום הטריפה שיש כאן וכל אחד בספק טריפה, אבל הקדשים עצמם [אף שאיננו יודעים מי הם] ראויים לא רק לכלבים. אופן זה אינו נכלל במה שאמרו שאין פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים עכ"ד.

ויש לתמוה בדברי התוס' שכתבו שהיות ומה שהבהמות יהיו נאכלות רק לכלבים גם לאחר הפדייה הוא מחמת הספק טריפה, לכן אינו נכלל בהלכה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. מאי אכפת לתוס' שנאכל רק לכלבים מחמת ספק טריפה, הרי כשיפדו הקדשים, המציאות תהיה שלא יאכלו רק לכלבים, ומה זה משנה שהוא משום ספק טריפה?

בספר רץ כצבי (ח"ב ס"ה) הכריח מכאן שתוס' באים לבאר מאיזו סיבה יאכלו רק לכלבים, האם מחמת קדשים או מחמת דין צדדי נוסף. ולמדו תוס' שההלכה שאין פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים, היינו רק אם מה שיאכלו לכלבים אחרי הפדייה נובע מדין הקדשים כגון קדשים שמתו שהרי הם נבילות וכשייפדו יאכלו רק לכלבים, ובאופן זה מה שיאכלו רק לכלבים הוא מחמת הקדשים עצמן שנתנבלו, אבל אם הקדשים עצמם ראויים לאכילה, אלא שנצטרף להם סיבה צדדית שנתערבה בהם טריפה והקדשים עצמם עדיין ראויים לאכילה ורק הטריפה עצמה אינה ראויה לא נאמר דין זה.

והטעם לחילוק זה הוא, שיסוד ההלכה שאין פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים אינו "סיבה" כלומר אין אנו אומרים שאם יהיו ראויים רק לאכילת כלבים אין הפדיה טובה ואסור לפדות בצורה כזו, שכן אם נאמר כך, באמת לא היה הבדל מחמת איזו סיבה לא יהיה ראויים לכלבים ולא היתה כל נפק"מ בזה, שהרי בין כך או כך לאחר הפדיה יאכלו רק לכלבים ואין זו פדייה הראוייה. אלא ההלכה שאין פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים היא "סימן" כלומר בקדשים שכשייפדו לא יאכלו לכלבים זהו סימן שעל קדשים אלו נאמר דין שאינם נפדים. ואם נאמר כך, הרי שיש לחלק כמו שכתבו התוס', שאם מה שיאכלו רק לכלבים זהו מחמת הקדשים עצמם, אז אנו אומרים שיש בקדשים הסימן שנאמר שאין ראוי לפדותן, אבל אם מה שיאכלו רק לכלבים נובע מחמת סיבה צדדית כגון שנתערבה בהם טריפה, והקדשים מחמת עצמם ראויים לאכילה לגמרי ואין בהם סימן שנאמר שאין ראוי לפדותן, לא אכפת לנו כלל מהסיבה הצדדית ולא אכפת לנו כלל מה שבמציאות יאכלו רק לכלבים עכ"ד ועיי"ש מה שהאריך.     

דין אתרוג בשביעית

איתא בקידושין (ג.): מה ירק דרכו ליגדל על  כל מים [בין מי גשמים בין מי השקיה] ובשעת לקיטתו [חל דין] עישורו, אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו איסורו [כמו דין ירק].

ותוס' ביארו טעם דין זה במס' ר"ה [י"ד.] אמר רבי עקיבא "באספך מגרנך ומיקבך", מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על רוב מים [גשמים] ומתעשרים לשנה שעברה [כלומר משעת חנטה] אף כל שגדלין על רוב מים, מתעשרין לשנה שעברה. יצאו ירקות שגדילין על כל מים [גם מי השקיה וגם מי גשמים], מתעשרין לשנה הבאה. על כן ירק בשעת לקיטתו עישורו.

ומקשים תוס' איך עושה הגמ' "בנין אב" על ירק שהוא רק מדרבנן, בנין אב אפשר לעשות רק מדיני דאורייתא?

רש"י מפרש [שם] שאין זה בנין אב גמור אלא אסמכתא דרבנן בלבד. לעומתו פירש הר"י: אם אינו ענין למעשר - שאם בנין זה אינו בא ללמדנו על מעשר [משום שמעשר ירק הוא רק מדרבנן] תנהו ענין לשביעית של ירק שהוא מן התורה כמו שביעית של אילנות. אם כן כך לומד הר"י: מה גורן [כל מיני דגן] ויקב שגדילים על רוב מים [מי גשמים] והולכים אחר שנה שעברה בדין שביעית, אף כל שגדילים על רוב מים [אילנות] הולכים בהם אחר שנה שעברה, יצאו ירקות שגדילים על כל מים [מי השקיה], והולכים בהם אחר שנה הבאה, דהיינו בשעת לקיטתן.

והקשו התוס', א"כ למה באתרוג שגדל על כל מים הולכים בו בשביעית אחר שנה שעברה דהיינו החנטה ולא מתחשבים כלל במה שגדל על כל מים.

עונים על כך תוספות שני תירוצים: "ושמא י"ל דהא דאזלינן בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית". ועוד תירצו "אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין ערלה ורבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות, ודרשה דגורן ויקב לירקות אתא ולא לאתרוג. ומכל מקום לענין מעשר שהוא דרבנן תקנו חכמים אחר לקיטתו עישורו הואיל וגדל על כל מים כירק".        

וצ"ב בזה, שהרי הוא דין דאורייתא, שלמדים מקרא דהגדל על כל מים אזלינן בתר לקיטה לענין שביעית, ואיך כתבו מסברא [בתירוץ השני] שאין לנו לחלקו מדין שאר אילנות, וכן צ"ב במה נחלקו שני התירוצים?

והגר"ד פוברסקי זצ"ל [עמ' מ'] כתב בזה שיש שתי אפשרויות בביאור הלימוד דילפינן מגורן ויקב שהגדל על רוב מים מתעשר לשנה שעברה. אפשרות אחת: הוא רק סימן וגילוי מילתא בעלמא, לומר שרק מין אילן מתעשר לשנה שעברה ולא ירקות. אפשרות נוספת: זו סיבה, שעצם העובדה שגדל על רוב מים גורם הדין להתעשר לשנה שעברה ומה שגדל על כל מים, מתעשר על שנה הבאה.

ובכך נחלקו שני תירוצו תוס': שהתירוץ הראשון סובר שהסיבה היא מה שגדל על רוב מים, ולכן באתרוג שגדל על כל מים, אזלינן בתר הלקיטה אף לשביעית ורק לחומרא אזלינן בתר חנטה.

לעומת זאת, התירוץ השני סבור שהוא סימן וילפותא בעלמא על מין אילן שגדל על רוב מים, דאזלינן בו בתר חנטה, וא"כ אתרוג, אע"פ שגדל על כל מים, סו"ס הרי הוא מין אילן, וכיון שעכ"פ הוא מין אילן, שפיר אזלינן בתר חנטה דשנה שעברה.

ולפ"ז א"ש שאין זה נגד הלימוד, דאדרבה זה גופא הלימוד דכל שהוא מין אילן אזלינן בתר חנטה לשביעית שאע"פ שאתרוג גדל על כל מים מ"מ אין כונת הפסוק דוקא משום שגדל על רוב מים אלא רק סימן בעלמא למין האילן וה"ה אתרוג כמ"ש עכ"ד.  

מואב

מבואר בגמ' בב"ק (ל"ח) שהקב"ה קיים שתי אומות במשך דורות רבים, עמון ומואב, כדי להוציא מהם רות המואבית נעמה העמונית. ולכאורה קשה, וכי אינו יכול להוציאן מאומה אחרת. ויותר קשה, אילו אחר שנולדו רות ונעמה כבר אין סיבה לקיים אותם?

בס' יצפן ישרים תושיה (עמ' קס"ג) כתב ששתי הנשים הללו אינן סיבה לקיים את האומות אלא מהוה סימן וראיה על מדרגת האומה שיצאו ממנו. כי כל פרט היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא, שכל מה שהגיע אליו הפרט אין הכלל מופקע ממנו, אדרבה אין בפרט אלא מה שבכלל, אלא שהפרט הוא בפועל ובאיתגליא והכלל הוא בכח ובאיתכסיא. רות ונעמה מוכיחות שהאומות מהן יצאו, יש להן שייכות עם המדרגה של רות ונעמה, ושייכות זו היא סיבת קיומן של האומות גם אחרי שנולדו הן.