עי' בפרק כיצד הרגל (כג:) דס"ל לר' מאיר דשור מועד נעשה תם כל שיהי ממשמשין בו התינוקות ואינו נוגח. והביא ק"ל לדינא (שם כד.), וכן הביאו הרמב"ם בפיה"מ וביד (הל' נזקי ממון ו:ז). ועי' במשנה (כג:) דפליג ר' יהודה וס"ל דשור מועד נעשה תם משיחזור לו שלשה ימים, והתוס' (שם ד"ה שיהו) והרא"ש (בשיט"מ) כתבו דמודה ר' מאיר דנעשה תם בכה"ג. אולם הרמב"ם לא נקט כזה וצ"ע בפלוגתייהו.



משמע מדברי התוס' דר"מ ס"ל דמשמוש תינוקות הוי קובע בקביעות שם תם, שהרי כתבו וז"ל ולא בא ר"מ למעט שלא הועיל חזרה ג' ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות וכו', עכ"ל. אולם מהסברא דס"ל להרמב"ם דמשמוש תינוקות הוי חומרא, דדוקא זה ולא חזרה מנגיחו ג' ימים מועיל לבקוע שם תם.



ונראה לבאר דלהרמב"ם, בעינן ראי' ברורה דהשור אינו עדיין מועד, דהיינו דע"י משמוש אינו נוגח. ונראה דלא מועיל חזרה ג' ימים, דאין זו ראי' דאינו נגחן, שהרי אע"ג דאין הנהגות במנהגי נגיחה, מ"מ לא ברירא לו דאינו עדיין נוגח לפעמים. אולם התוס' והרא"ש ס"ל דבעינן דהנהגות ע"י השור המראים שסבר אינו נגחן. דהיינו, אע"ג דלא ברירא לנו דלא יגח לפעמים, מ"מ כיון דקבעינן דאין דרכו ליגח נעשה תם.



ונראה לבאר יותר דלהרמב"ם, שם מועד הינו חלות נוספת על השור, שעתה חלים עליו דיני דין נגחן. וכדי לסלק את הדין הזה צריכין אנו לברר דאינו נוגח עוד. אולם לתוס' והרא"ש, דין מועד היינו דין של טבע השור, ואי אזיל בשיטת ודרך מועדות, נקרא מועד, ואי אזיל בדרך תמות, נקרא תם, ואין דין מועד דין נוסף על השור אלא הוי ביאור של טבע וסתם פעולות והנהגת השור.



ועי' לקמן בסוגיין (כד.) דאיבעיא להו אי ג' ימים היינו לייעודי תורא או לייעודי גברא. דהיינו, האם ג' ימי עדות העדאה הוו לקבוע על השור שם מועד או להתרות הגברא הפושע בשמירת שורו. ועי' בר"ח דפירש דלאוקימתת רבינא דמכירין בעל השור אין מכירין את השור, בעינן דהעדים כולן יעידו אחר זמן עדותן על איזה שור מיוחד שזה השור שראוהו נוגח, וזה אפילו אי אתו לייעודי גברא. והרי נמי פירשו התוס' (כד: ד"ה במכירין), וכתב הרשב"א (שם ד'ה במכירין) נמי הכי. אולם עי' ברמב"ם (הל' עדות א:ח) דמשמע דאי לייעודי גברא אתו לא בעינן כלל שיעידו כולן ששור א', ראו שנגח. יוצא דלהר"ח, תוס' והרשב"א, לעולם בעינן דיקבע על שור א' שם שור מועד, אפילו אי אתו סהדי לייעודי גברא, והרמב"ם פליג ולא בעי הכר ופלוגתייהו צריכא ביאור.



ואפשר לבאר דלהר"ח וקאזלי בשטתי', אין הבעלים חייבים נזק שלם עד דיהא ממון המזיק דשור מועד. דהיינו, דאי אין העדים קובעים על שור א' דין מועד, ליכא ממון המזיק המחייב נ"ש. והרמב"ם ס"ל דאי אתי לייעודי גברא, התשלומין אתו מחמת ממון המזיק דשור סתם בתנאי דבעליו לא שמרוהו אחר ידיעת נגיחותו ג' פעמים.



ומסתברא עוד לבאר דאתו הראשונים לשיטתם בפלוגתייהו דלעיל בענין קביעת שם תם ומועד. להרמב"ם , שור תם ושור מועד הוי חדא, ורק נתוסף על השור חלות דין מועד, ולא נשתנה שם השור בעצם. אולם נתבאר דלתוס', שור הוי או תם או מועד, ונראה דהוו ב' שמות נפרדות לגמרי. והכא נמי בענין לייעודי גברא, כיון דס"ל להרמב"ם דאין חילוק בעצם בין שור תם למועד, שייכא דנקבע שם נוסף על שור סתם של דין מועד, כגון שם מועד נוגע לעצם החפצא דהשור. ולהכי אי אתו סהדי לייעודי גברא, כיון דאין חילוק בעצם השור בין תם למועד לכו"ע, ל"צ לאיקומי דקבעו העדים דין מועד על השור. אולם להר"ח התוס' והרשב"א, כיון דדין מועד הוי דין בעצם השור, דשור הוי או תם או מועד והוו ב' דברים נפרדים, קביעות שם מועד הוי דין בעצם ממון המזיק דשור, דשור מועד הוי ממון המזיק נפרד. ולהכי אפילו אי אתו לייעודי גברא, בעיין דיקבע על השור שם מועד, דרק חפצא דשור מועד הוי הממון המזיק המחייב נ"ש.