א. מחלוקת ת"ק ור"ש והמסתעף
גרסינן (כא:) ת"ר אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. בא ממקום רחוק מונה לעצמו. מכאן ואילך אפי' בא ממקום קרוב מונה לעצמו. ר"ש אומר, אפי' בא ביום הז' ממקום קרוב מונה עמהן. אמר מר, ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן. א"ר חייא ב"א א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית, עכ"ל הגמ'.

ויש להעיר בלשון הגמ' אמר מר וכו', דלכאורה מיותר, דבפשוטו דין גדוה"ב בבית נאמר לת"ק ולר"ש, וא"כ למה נקטה הגמ' אמר מר וכו', דנראה דקאי רק אדברי ת"ק. ונראה דמכאן ראי' למש"כ במק"א (קונטרס על עלא סי' ד' סק"א), דהדין דגדוה"ב נאמר רק לת"ק, דס"ל דיש דינים מסוימים כגון ג' ימים, וא"כ יש דין מסוים נוסף דגדוה"ב. אבל לר"ש יש דין פשוט וכללי, דכל שבא בעודם באבילות ז' מונה עמהם, וא"כ א"צ גדוה"ב. וכ"נ ברי"ף וברמב"ם (פ"ז ה"ד) ושו"ע (סי' שעה ס"ח), וכמפורש בר"י מגאש (סי' צא, מובא בברכ"י שם), דגדוה"ב ל"ד. ולא ר"ל דז"ש בגמ', דזה דחוק מאד. אלא דלת"ק גדוה"ב דוקא, ולר"ש ל"ד, ע"כ נתבאר שם.

ויש להעיר, דמצינו דין מסוים בגמ' גם לר"ש, דצריך בא ממקום קרוב, ולמש"כ צ"ב, דנימא דגם בבא ממקום רחוק מונה עמהן. ונראה, דלהר"י מגאש והרמב"ם (שם) יש דין נוסף, שלא מפורש בגמ', והרמב"ן חולק עליו (עמ' קסב). והוא, דצריך שלא שמע שמת עד שבא, וכ"כ הרא"ש (סי' לח), ומובא בשו"ע (ס"ט). ולמש"כ ג"ז צ"ב.

והנה הרי"ף כתב וז"ל, וכמה מקום קרוב י' פרסי סוגיא דחד יומא, כיון דאלו שמע ביומא קמא הוה קא מצי למיתי, כמאן דאתי מעיקרא דמי, עכ"ל. ולפ"ז ניחא הכל, דגדר הדין הפשוט והכללי לר"ש הוא, דכאילו בא מעיקרא. ולזה צריך ב' דברים, אפשרות לבא ביום א' ולהתחיל עמהם אם נודע לו בבקר והלך כל היום, וזה דין מקום קרוב די' פרסי. וגם, שלא התחיל במק"א ע"י ששמע, דאם התחיל במק"א א"א לנו לדמות כאילו התחיל עמהם. ורק בלא התחיל כלל עד שהגיע אליהם, כי לא שמע עד אז, אנו מדמין כאילו בא מעיקרא והתחיל עמהם.

וז"ל הגמ' (כב.), הלך גדוה"ב לבית הקברות מהו. ת"ש וכו' מונה עמהן. והתניא עמו. ל"ק הא דאתא בגו תלתא, והא דלא אתא בגו תלתא, עכ"ל הגמ'.

הרא"ש (שם) פירש, דגדוה"ב הלך לביה"ק לעשות צרכי המת כגון מצבה או צורך בנין הקבר. ובתוהרא"ש באר למה לא פירש כפשוטו, וכרש"י, שהלך גדוה"ב ללוות את המת וחזר, דכיון שלא מסתבר שכששמע במק"א והתחיל בפ"ע יקצר אבלותו, וכנ"ל (וכהרמב"ם ולא כהרמב"ן), כן נמי הכא כיון שהתחיל אבילות הגדול - בביה"ק - עד שלא בא אליהם אין לקצר ימי אבלותו.

ולפ"ז י"ל דהרמב"ן, שפירש כפשוטו, לשיטתו דבבא ממקום קרוב מונה עמהן אף בנודע לו במקומו. אבל הש"ך (סקי"ב,י"ג) אף שפסק כשו"ע (ס"ט) הנ"ל, דבבא ממקום קרוב צריך שלא ידע עד שיגיע כדי למנות עמהן, וכהרא"ש, מ"מ פסק גם כפשוטו דסוגיין, וכהרמב"ן, דבמלוה את המת וחזר מונה עמהן, אף אם הלך למקום רחוק.

ועכצ"ל דס"ל להש"ך, דכיון שהיה עמהן בתחילה לפני שלווה את המת, יותר קל למנות עמהן וא"צ שלא ידע, כמובן, וא"צ מקום קרוב. ולמשכ"ל הא בהא תליא וגם מסתבר מאד כהש"ך, דב' דינים אלו, שיהי' במקום קרוב ושלא ידע מקודם, הם כדי שנדמה שהתחיל עמהם אף שלא הי' שם אלא במק"א. אבל כשהיה שם באמת, יותר קל לדמות שהתחיל עמהן, אף שידע והלך למקום רחוק.

והנה הרי"ף והרמב"ם והשו"ע השמיטו את הגמ' (כב.) הנ"ל. והרמב"ן (עמ' קסא) באר שהשמיט הרי"ף דין ג' ימים שבו, דקאי כת"ק ואנן קיי"ל כר"ש, וא"כ כל שחזר גדוה"ב שליוה את המת לביה"ק אפילו ביום ז' מונה עמהן. אך נשאר בקושיא (שם ובמלחמות) למה לא כתב הרי"ף דין זה, וצ"ע. וצ"ל, דכיון שבאר הרי"ף דין מקום קרוב דהוי כאילו התחיל עמהם, א"כ פשוט מסברא דכשהי' שם עמהם מתחלה דמונה עמהם, אף שידע והלך למקום רחוק, וכנ"ל, וכיון דפשוט מסברא (ודלא כתוהרא"ש) לא הוצרך לכותבו, ודו"ק.

ובב"י (ס"ח) כתב להפך בשיטת הרי"ף והרמב"ם. וז"ל, סבורים שאותה סוגיא אליבא דת"ק איתמר, אבל לר"ש ל"ש לן בין תוך ג' לאחר ג', דאפילו בא ביום הז' והוא שבא ממקום קרוב ומצא גדוה"ב בבית. אבל אם בא ממקום רחוק וכו' מונה לעצמו. וגדוה"ב שהלך לביה"ק אינו מונה אלא משיסתם הגולל, ואפילו חזר אצל בני הבית ביום הג' והם מונים משיחזרו פניהם וכו' עכ"ל. וצ"ב.

ונראה ע"פ משכ"ל, דלהרי"ף והרמב"ם א"צ גדוה"ב כלל, וכהר"י מגאש הנ"ל. דרק לת"ק שמצריך ג' ימים שהוא דין מיוחד, יש דין מיוחד נוסף דגדוה"ב. אבל לר"ש אין שום דין מיוחד ולכן א"צ גדוה"ב, וכנ"ל. ומעתה י"ל דהדין דבהי' שם וליוה את המת וחזר דמונה עמהן, אף שנודע לו ובא ממקום רחוק, אינו סברא פשוטה, וכמשכ"ל להרמב"ן ופירושו ברי"ף. אלא אדרבא, אינו מסתבר כלל, וכתוהרא"ש שמכח זה פירש הגמ' בהלך לאחר הקבורה.

אבל הרי"ף והרמב"ם פירשו הגמ' כפשוטו, אך ס"ל דהוא דין מיוחד, ולכן נאמר רק לת"ק דס"ל הדין המיוחד דג' ימים, דלדבריו שפיר י"ל דין מיוחד נוסף דבהי' שם וליוה וחזר א"צ מקום קרוב וא"צ שלא ידע. אבל לר"ש, דאין דינים מיוחדים, כמו דחולק את"ק לקולא וס"ל דא"צ גדוה"ב, כן חולק לחומרא וס"ל דבהי' שם וליוה וחזר אינו מונה עמהם מכיון שנודע לו בתחלה, וכסברת תוהרא"ש הנ"ל. ולכן השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם והשו"ע לגמרי, וגם לא כתבו דין הרא"ש בהלך לתקן מצבה, כי לא פירשו הגמ' כן אלא כפשוטו, רק דלא קיי"ל כן, דהגמ' כת"ק וקיי"ל כר"ש, וכנ"ל.

וז"ל הד"מ (שם סק"ה), ואני אומר דסברת הרא"ש היא סברת רבותנו הצרפתים ור"ח כמבואר בדברי הרמב"ן, וכוותייהו נקטינן, דהלכה כמקיל באבילות, עכ"ל.

ודבריו צ"ע, דהר"ח והצרפתים פירשו הגמ' כפשוטו, כמש"כ הרמב"ן בשמם, אלא דס"ל דכשגדוה"ב הלך עם המת וחזר, צריך שיחזור תוך ג' אף לר"ש דס"ל דבבא ממק"א מונה עמהן אף בבא ביום ז', ודלא כהרמב"ן בזה. ואילו הרא"ש פירש הגמ' כשהלך אחר הקבורה לעשות מצבה. ואיך כתב הד"מ דהר"ח והצרפתים כהרא"ש, וצ"ע. וכבר הקשה כן בברה"ל (ס"ח). עיי"ש ונראה בכונת תירוצו, דהרמ"א פוסק כהרא"ש כיון דהר"ח ס"ל כן לדינא, דבחזר גדוה"ב מבנין מצבה תוך ג' ימים, הבא ממקום קרוב מונה עמהם - ועמו. אבל כשהלך עם המת וחזר, אף דהר"ח מקיל דמונה עמהם עכ"פ בבא תוך ג', לא קיי"ל כוותי' בזה, אלא כהרי"ף והרמב"ם להבנת הב"י.

ומ"מ לדינא נראה דקיי"ל כהש"ך וכהרמב"ן, דהלכה כדברי המקיל באבל ,ונ"מ טובא כשאבל אחד מלוה את המת מחו"ל לא"י וחוזר, דקיי"ל דמונה עמהם, וא"צ לדין גדוה"ב בזה, ואף כשהגדול הולך וחוזר מונה עמהן.
ב. יישוב הבבלי והירושלמי
הרא"ש (סי' לט) כתב בשם הירושלמי וז"ל, הרי שמוליכין ממקום למקום וכו' אלו שכאן מונין משיצא המת. ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ואית תנא תני, אלו ואלו מונים משיסתם הגולל וכו' הכל הולך אחר גדול המשפחה וכו' לחומרא שאם הי' גדול המשפחה כאן, אלו ואלו מונים משיצא המת. ואם הי' גדול המשפחה שם, אלו ואלו מונים משיסתם הגולל. אין שם גדול המשפחה, אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל, עכ"ל.

והרא"ש הוסיף וז"ל הך ירושלמי לאו מענין סוגיא דשמעתין, אלא איירי בענין התחלת האבילות, עכ"ל. והרא"ש כ"כ כי פירש סוגיין בהלך גדוה"ב אחר הקבורה לעשות מצבה, וכנ"ל. אבל לפרש"י וש"ר כפשוטו, גם סוגיין מיירי בהתחלת אבילות, ולכאורה סותר לירושלמי, דכאן נראה דכשגדוה"ב הלך וחזר הוא מונה עמהן, ולא הן עמו כבירושלמי, וצ"ע. ובהל' שמחות למהר"ם (סי' עג) כתב דהראב"ן תירץ דמונה עמהן ר"ל והם עמו, וגם להבבלי הכל תלוי בגדוה"ב. אך פירוש זה דחוק טובא, וכמש"ש במהר"ם. והראב"ד (שם) כתב דיש מחלוקת בבלי וירושלמי וקיי"ל כהבבלי, דגדוה"ב שהלך עם המת וחזר מונה עמהן, ודלא כהירושלמי דס"ל דאדרבה כולם מונים עמו.

ומהר"ם כתב דאין מחלוקת בבלי וירושלמי, והובא בקצור במרדכי (סי' תתקא) וז"ל, דכשהוא דר כאן והלך לבה"ק כך הוא הדין [כהבבלי, כשחזר תוך ג' או ז', וכנ"ל], אבל אם גדוה"ב דר שם במקום שנקבר המת, אז אלו ואלו מונים משיסתם הגולל כדברי הירושלמי, ולא יחלוק על תלמוד שלנו לפי' זה, עכ"ל.

ובפשוטו נראה דדר כאן ודר שם ל"ד, וכונת מהר"ם דמן הסתם מתאבל במקום שדר, והבבלי איירי בדר כאן, ולכן חזר לכאן כמפורש בגמ', דחזר תוך ג'. והירושלמי כשדר שם, ולכן נשאר שם אחר הקבורה, דאל"כ כי דר שם מאי הוי (לשון הש"ך סקי"ב). ולפ"ז כשהלך גדוה"ב וחזר, מונה עמהם, דכיון דהי' שם מתחלה וחזר, נידון כאילו לא עזב ונגרר אחריהם. ואם לא חזר, אז אדרבה הם נגררים אחריו, וכולם מונים משיסתם הגולל, לחומרא.

והנה רישא דירושלמי, שאם הי' גדוה"ב כאן אלו ואלו מונין משיצא המת, בפשוטו י"ל דמיירי כשאחר הלך וחזר, וכהבבלי, ואף דלכאורה קולא היא, ובירושלמי מפורש דדין גדוה"ב רק לחומרא, לק"מ, דבהלך הגדול וחזר ג"כ נגרר אחריהם ומונה משיצא המת, נמצא דאין קולא מיוחדת בגדוה"ב, אלא דין בפ"ע דבהלך וחזר הוי כלא עזב, וכנ"ל.

אבל מכיון שבירושלמי לא נזכר כלל שאחד הלך וחזר, נראה דבכל ג' המקרים, אחד הלך עם המת ולא חזר, ולכן כשאין גדוה"ב, הנשאר מתחיל מיד כשיצא המת, והמלוה משנקבר. ובהלך הגדול כולם מונים משנקבר, ובנשאר הגדול כולם מונים משיצא המת. אך לפ"ז יש דין גדוה"ב לקולא, ודלא כירושלמי, וצ"ע. ותירץ מהר"ם, כתוד"ה מהדריתו וז"ל, שאם גדוה"ב כאן, מונין מיד ומתחילין להתאבל עמו לכבודו מיד כשישמעו אפי' שלא בפניו. אבל עיקר אבילות יתחילו למנות משיסתם הגולל, עכ"ל. נמצא דחייבים בדיני אבילות יותר מז' ימים, וזהו חומרא. וכשהגדול הלך עם המת, ונדחית אבילות דהנשארים עד הקבורה, גם זה נידון כחומרא לבני אדם, שרוצים לגמור מוקדם יותר. ואין שום קולא בגדוה"ב.

ולשון מיד כששמעו בתוס' ק"ק, דהול"ל מיד כשיצא המת, דאז מתחיל גדוה"ב הנשאר כאן, והם מתאבלים עמו לכבודו, אף אם מלוים את המת ועיקר אבלותם משנקבר. ואולי מיירי כשאחר, שאינו אבל, מוליך את המת, ואלו ששם ר"ל מתחלה, וז"ש דמששמעו, שמת ושמוליכים אותו למקומם, מתחילין מיד כששמעו, שהוא מן הסתם לאחר שיצא מהבית והתחיל הגדול להתאבל.

ונראה דלמהר"ם, שג"כ כתב לשון שמעו, עכצ"ל כן, דא"א לומר שמפרש רישא דהירושלמי כמשכ"ל כפשוטו, וכהבבלי, דלפ"ז לא הי' לו להקשות אח"כ דיש קולא בגדוה"ב, וכנ"ל. וז"ל מהר"ם, אם הי' גדול המשפחה דר כאן ומקצת אחיו דרין שם בעיר שהוא נקבר בה, ומטו להדדי בגו תלתא יומין, אלו ששם ואלו שבכאן מונים משיצא מפתח הבית, דכיון דמטו להדדי בגו תלתא יומי, הוו כולהו נמי טפלה לו, עכ"ל. ומלשון מטו להדדי מוכח שבאו אצל הגדול, אך מדהקשה אח"כ, דקולא הוא, ע"כ לא מיירי כהבבלי, דהלך לבה"ק וחזר. אע"כ דמקצת אחיו היו במקום קבורה כשמת, ואם אין גדול מונים משיקבר. וכשיש גדול שבאים אליו תוך ג', מונים עמו משיצא מהבית, וקשה, דזהו קולא. וצ"ל דמונים עמו רק לחומרא לכבודו, ועיקר מנינם מהקבורה, וכתירוץ תוס' ומהר"ם.ולפ"ז ברור דלשון מהר"ם, ומקצת אחיו דרים שם, ל"ד נקט, דגם אם דרים כאן והיו שם כשמת הדין כן, דק"ו דטפלים לגדוה"ב שחוזרים אליו כשגם הם דרים אצלו. וא"כ ה"ה לשון דרים כאן שבמהר"ם ל"ד נקט, ורק ר"ל דהי' כאן, דמן הסתם אדם נמצא במקום שדר.

ובתוס' (שם) גרסו אחרת בירושלמי וז"ל, שאם הי' גדול המשפחה כאן, אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. גדול המשפחה שם, אלו ואלו מונין משיסתם הגולל, עכ"ל. ולפ"ז פשוט דהירושלמי רק לחומרא. [והתוס', שהקשו ותירצו כמהר"ם, ע"כ גרסו כהרא"ש ויש ט"ס בתוס', כ"כ הב"י (ס"ב).] ובשו"ע (ס"ב) כ"כ, דאלו שכאן מונין מיד וההולכים עמו מונים משיקבר. ורק כשגדוה"ב הולך עמו אף אלו שבכאן מונין משיקבר. ודין גדוה"ב כאן שוה לדין אין גדוה"ב כלל, וכגירסא בירושלמי שבתוס' לפנינו.

ובטור (ס"ב) כתב כאביו הרא"ש, דאם נשאר גדול הבית כאן, אלו ואלו מונין משיצא המת. ולכאורה קשה, דזהו קולא, שיגמרו מהר יותר. ותירץ הב"ח, דהחומרא להם הוא שבעודם בדרך צריכים לטרוח ולנהוג אבילות.

הטור (ס"ט) כתב מחלוקת הי"א ברמב"ן (הר"ח) והרמב"ן עצמו, כשמקצתן הלכו עם המת לבה"ק וחזרו, ומקצתן נשארו בבית, דלי"א רק בחזרו תוך ג' מונים עם הנשארים, וכגמ' (כב.). ולרמב"ן כ"ז לת"ק, ולר"ש אף בחוזרים ביום ז' מונים עם הנשארים. וסיים וז"ל, וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה, שאינו נגרר אחריהם אא"כ חזר הגדול תוך ג' ימים, עכ"ל. והקשה הש"ך (סקי"ב), דהרא"ש חולק לגמרי על הר"ח והרמב"ן, ופירש הגמ' דוקא כשהלך לאחר הקבורה לעשות מצבה, דבהלך ללוות המת וחזר מונה לעצמו, וכנ"ל. ותירץ, דכונת הטור רק שהרא"ש כתב דקיי"ל כגמ' (כב.) דיש חילוק בין בא תוך ג' או לא, אף לר"ש (כא:) דבבא ממק"א אף ביום ז' מונה עמהם. וא"כ אם הגמ' כפשוטו יש לפסוק כהר"ח. ולעולם הרא"ש עצמו חולק, ודו"ק.

ועיי"ש בש"ך, שהרמב"ן כתב שהירושלמי מיירי בכל גווני, אפילו היכי דהגדול חזר אצלם, ולכך צ"ל דפליג אש"ס דילן. ופירש כן תחלת דברי המרדכי, עיי"ש. ובברה"ל (ס"ב) כתב דבמהר"ם מפורש דאין שום מחלוקת בבלי וירושלמי, דהבבלי כשדר כאן והירושלמי כשדר שם. ותחלת דברי המרדכי מהראב"ד הם, וס"ל כהרמב"ן דיש מחלוקת בבלי וירושלמי. והש"ך לא ראה את דברי המהר"ם עצמם.

ועיי"ש בברה"ל, דע"כ יש ט"ס בהל' שמחות שלפנינו, והוסיף וז"ל ואם הי' גדוה"ב דר שם במקום שנקבר המת הוו כולהו טפילה לו, עכ"ל. וכעי"ז בהגמי"י (קונשטנטינא) פ"ז ה"ד, עיי"ש, אלא שהוסיף והלך לשם. ואילו למשכ"ל דר שם ר"ל שהי' שם מתחלה, וצ"ע. אכן בהגמי"י חסר כל הרישא דדברי מהר"ם, שמהם מדויק כמשכ"ל, וצ"ע.

עכ"פ, בברה"ל (שם) פירש דלשון דר בירושלמי דוקא נקט, ושזהו עיקר החילוק בין רישא לסיפא, ולא נתפרש אם הגדול הלך עם המת או נשאר בבית אלא מדיוקא, דמסתמא הדר שם הלך והגדול נשאר כי לא הוצרך ללכת עמו. וצ"ע, דמצוי מאד דהרבה מלוים את המת, יותר מהצורך. לכ"נ כמשכ"ל, דדר לאו דוקא נקט. ואף דהש"ך חילק בין דר שם או לא, נראה שכ"כ כי לא ראה את דברי מהר"ם עצמם, וכנ"ל, ודו"ק.

וראי' לזה, דמהר"ם כתב לשון גדוה"ב דר בכאן גם כשכתב הדין שבבבלי, שהלך לבה"ק, לקבור את המת (כברה"ל שם). והרי בבבלי לא נזכר לשון כאן ושם, אלא לשון הלך ואתא בגו תלתא. וע"כ דדר כאן ר"ל רק שהי' בביתו מן הסתם כשמת קרובו. וא"כ ה"ה בפירושו בירושלמי, דר כאן ושם ר"ל רק שהי' כל אחד בביתו
כשמת, ואין נ"מ לדינא אם דר שם באמת או לא.