44 - בירך על פרי ונפל מידו

Speaker:
Ask author
Date:
December 17 2007
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
501
Comments:
0
 
בירך על פרי ונפל מידו

א) כתבו התוס' (לט. ד"ה בצר) בשם הירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי, ופריך מאי שנא מאמת המים (פי' דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא"צ לברך פעם אחרת), ומשני הכא הוה דעתו מתחילה לזה שהיה יודע שילכו להן, אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו. וכך הביא גם הרא"ש (סי' כ), וכתב "למדים מירושלמי זה שאם היו פירות לפניו ודעתו לאכלם ונטל א' מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך ברכה אחרת על הפירות שיאכל." הרי שהבין הרא"ש דאף אם דעתו לאכול גם משאר הפירות, מ"מ צריך לברך פעם אחרת אם נפל הפרי מידו

[ועיי"ש במעדני יו"ט (אות מ') שכתב דע"כ לא מיירי בשדעתו לאכול את כולם, דא"כ פשיטא שאי"צ לברך פעם אחרת, דמ"ש מאמת המים דדעתו על המים שיבואו אח"כ, אלא הכוונה היא שדעתו לאכול גם מן השאר. אך נראה דאין זה מוכרח, דאף אם דעתו לאכול כולם מ"מ לא דמי לאמת המים, דהתם אין לו כוונה לברך על המים שלפניו אלא על המים שיבואו אח"כ, משא"כ הכא דכוונתו לברך על הפרי שבידו אלא שדעתו לאכול גם האחרים.]

אכן הב"י (סי' רי, עמ' שכ ד"ה וכתב) הביא מש"כ ההגמי"י בשם ר"ת שאם בירך על הכוס ונשפך והביאו לו כוס אחר די לו בברכה ראשונה, ד"מה לי הוא מה לי אחר", וכמש"כ האבודרהם בשם הראב"ד דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עילויה, עכ"ד. וביאר הב"י דמזה שההגמי"י השוה דעת ר"ת לדעת הראב"ד ע"כ מיירי ר"ת בשהיה דעתו עליו משעה ראשונה. ומעין זה הביא הב"י שם (ד"ה מצאתי) מתשו' מהרי"ל שאם בירך אדם על היין וכשהוא טועם הוא מים אי"צ לברך בפה"ג פעם שנית "מאחר שהיה דעתו לשתות יין". הרי מבואר דס"ל לר"ת ומהרי"ל שאם דעתו לאכול ולשתות עוד אי"צ לברך פעם אחרת. וכך הבין הד"מ שם (ס"ק ד) בדעתם.

ועיי"ש בב"י שביאר שהם סוברים דלא פשיט ליה להירושלמי דצריך לחזור ולברך כשנפל התורמוס מידו, אלא איבעיא הוא דקבעי לה, ונקטינן לקולא בההיא בעיא. ונראה דכוונתו דאי מיירי הירושלמי כשלא היה דעתו לאכול אלא אותו פרי, א"כ פשוט הוא דצריך לחזור ולברך. אלא ע"כ צ"ל דמיירי כשהיה דעתו לאכול עוד, ומ"מ הואיל ונתכוין לברך על זה שבידו נסתפק הירושלמי אם צריך לחזור ולברך, ולדעת ר"ת ומהרי"ל קיי"ל לקולא.

ולענין הלכה כתב השו"ע (סי' רו ס"ו) שאם נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו המין לפניו כשבירך על הראשון. והוסיף הרמ"א "רק שלא היה עליו דעתו לאוכלו". ומבואר דהרמ"א אזיל בשיטת ר"ת ומהרי"ל דאם היה דעתו לאכול גם משאר הפירות אי"צ לחזור ולברך. ומזה שלא הדגיש כן השו"ע משמע דס"ל כדעת הרא"ש דאף אם היה דעתו לאכול גם משאר הפירות שלפניו, מ"מ צריך לחזור ולברך.

ולכאורה צ"ע דאמאי לא מהני דעתו לדעת הרא"ש והשו"ע. וכתב הבה"ל שם (ד"ה רק) דע"כ צ"ל שנחלקו הראשונים אם כשמברך על פרי שבידו הברכה חלה על כל הפירות שדעתו עליהן בשעת הברכה או דילמא לא חלה אלא על הפרי שבידו, ומה שמותר לאכול גם האחרים מכח אותה ברכה היינו מפני שהשאר נגרר אחר הפרי הראשון [כלומר, שהכל נידון כאכילה א' או כסעודה א', וסגי בברכה א' בתחילה, וכאילו השאר אי"צ ברכה]. והנה זה ברור שאף אם שח באמצע סעודתו אי"צ לחזור ולברך על מה שיאכל אח"כ. ואפשר לבאר דין זה בא' מב' אופנים – י"ל דמזה גופא דל"צ שהברכה תחול על הכל (שאם הפסיק לא שייך שהברכה תחול על הכל), ממילא חזינן דלגבי ברכות הנהנין תיקנו חכמים שהברכה חלה רק על תחילת האכילה, והשאר נגרר אחריו ואי"צ ברכה, א"נ י"ל שתיקנו חכמים דל"צ שהברכה תחול על כל האכילה, אבל לעולם אם לא הפסיק ודעתו על הכל שפיר חלה הברכה על הכל.

ונראה שבזה נחלקו הראשונים. דעת ר"ת ומהרי"ל ודעימייהו דכל שהיה דעתו גם על שאר הפירות הרי הברכה חלה על כולן, וכמש"כ הפרישה שם (אות ט' ד"ה נטל). ואילו הרא"ש סובר שהברכה לא חלה אלא על הפרי שבידו, והשאר רק נגרר אחריו. ולכן כל שנפל הפרי מידו צריך לחזור ולברך משום דבכה"ג הברכה לא חלה על שום פרי, וא"כ לא שייך כל ענין דגרירה.


ב) וע"ע בבה"ל שם שהעיר דבאמת מדברי הראב"ד מוכח שיש לו שיטה ג' בזה, והיא דאף אם אין דעתו על שאר פירות אלא הם רק מונחים לפניו, מ"מ אי"צ לחזור ולברך כשהפרי שבידו נפל ונאבד. והכי מדוייק מלשונו "דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עילויה". פירוש הדבר, דאף בסתמא אמרינן דדעתו על כל מה שמונח לפניו, והברכה חלה על הכל. [עיי"ש שהראב"ד הביא ראיה לשיטתו מגמ' לקמן (נא:) "כולה נבגא דברכתא היא", כלומר דכל היין שבחבית נחשב כחלק מכוס של ברכה הואיל ומונח קמיה.]

והוסיף הבה"ל דדעת הראב"ד לאו יחידאה היא. דהנה הב"י (סי' קמ ס"ג) הביא מהאבודרהם דמעשה אירע בר"ח טבת שמוציאים ב' ספרי תורה וטעה ש"צ ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו והזכירוהו הציבור שטעה ויש לו לקרות ראשונה בשל ר"ח, והיו מאנשי הדור שפסקו דצריך לחזור ולברך מב' טעמים – חדא, שהרי הפסיק אחר ברכתו, ואע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה; ועוד, כיון שלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה.

אבל ה"ר גרשום ב"ר שלמה חלק עליהם בתרתי, דאין שתיקה הפסק. [והכי קיי"ל דאע"ג לכתחילה אין להפסיק אפי' בשתיקה, מ"מ בדיעבד אם שהה אי"צ לחזור ולברך, עי' בשו"ע (סי' רו ס"ג) ובמ"ב שם (ס"ק יב). ומאי דלא חש רבינו גרשום למה שהפסיק גם בדיבור כשהתחיל לקרוא י"ל דזה לא חשיב כהפסק משום דכל קריאה שבתורה שייכא לברכת התורה ולא דמי לדיבור שאינו מענין הברכה, ובפרט דבר"ח שחל בחנוכה הרי קריאה זו שייכא לעיקר חובת היום, אלא דהואיל ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם מצוה להקדים קריאת ר"ח.] ועוד, דקיי"ל כדעת הראב"ד דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עליה, וה"נ הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו, ואף אם לא גללו אותו ס"ת אלא פתחו ס"ת הב' י"ל דמנח קמיה ודעתיה עליה.

ומסיק הבה"ל דהואיל ורבינו גרשום ב"ר שלמה והראב"ד ס"ל דאף בסתמא אמרינן דדעתו על כל מה שמונח לפניו א"כ ספק ברכות להקל, ואף בסתמא אין לו לחזור ולברך אם נפל הפרי מידו.

אמנם לענין קריאת התורה השו"ע (סי' קמ ס"ג) הביא ב' דיעות. ובמ"ב שם (ס"ק ט) כתב בשם האחרונים שנוהגין למעשה כדעת הי"א דצריך לחזור ולברך אם הראו לו המקום הלא נכון. והביא שם שהט"ז (ס"ק ד) הכריע דכל שאי"צ לגלול הס"ת למקום אחר אינו חוזר ומברך. ועוד הוסיף די"א דאם מה שהראו לו בטעות הוא מחובת היום ג"כ אי"צ לחזור ולברך, שהרי יכול לקרות מחובת היום אפי' כמה פעמים, וא"כ דעתו על כל סדר היום. וכ"כ המג"א שם (ס"ק ד) בשם המבי"ט.

וקצ"ע, דאמאי הכריע המ"ב להחמיר לגבי קריאת התורה אם הוא מסיק לגבי ברכת הפירות דספק ברכות להקל. ואולי י"ל דס"ל דרק מה שפתוח ומגולה לפניו נחשב כמונח לפניו. ועוד י"ל כמש"כ הדרישה (סי' רו אות ד' ד"ה אלא) דלגבי ס"ת אין דעתו אלא על מה שמראים לו, שהרי אין א' קורא כל סדר היום. ולא דמי להיכא שיש עוד פירות מונחים לפניו, דהתם שפיר י"ל דכל דמונח קמיה דעתיה עלויה מפני שיתכן שיאכל גם שאר הפירות.

ולענין הלכה עי' בפסקי תשובות (סי' קמ אות ג') שהביא בשם המנח"י (ח"ז סי' ז) ועוד כמה פוסקים הסוברים דבדרך כלל אין לחזור ולברך אם הראו לו המקום הלא נכון מפני שיש לצרף שיטת הפמ"ג שהביא הבה"ל שם (ד"ה והזכירוהו) דדוקא אם בשעת הברכה היה יודע הפרשה שמברך עליה, רק שאחר הברכה נודע לו שצריך לקרות פרשה אחרת, אז חוזר ומברך. משא"כ אם לא דקדקו לראות וסברו ששם כתובה פרשת חובת היום ובירך, ואח"כ נודע להם שפרשה אחרת היא והוצרכו לגלול למקום אחר, אי"צ לחזור ולברך כיון דכוונתו מתחילה היתה לפרשת היום. ומעתה הואיל ולדעת ה"ר גרשום ב"ר שלמה אי"צ לחזור ולברך אף אם ידע הפרשה שהוא מברך עליה, בודאי יש לצרף דעת הפמ"ג להקל היכא שטעו ולא דקדקו לראות שזוהי הפרשה של חובת היום.


ג) והקשו לי התלמידים נ"י דאמאי הביא המחבר דעת הראב"ד לגבי קריאת התורה, ואילו בהל' ברכות הפירות פסק שאם נפל הפרי מידו צריך לחזור ולברך, ולא רק דלא מהני מה שעוד פירות מונחין לפניו, אלא אף אם דעתו בפירוש לשאר הפירות מ"מ צריך לחזור ולברך.

ונראה ליישב דהנה כתב השו"ע (סי' רו ס"ה) שאם בירך על הפרי שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר אי"צ לחזור ולברך. והוסיף הרמ"א דטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו. וכתב המ"ב שם (ס"ק כ) דמדברי הרמ"א מוכח שהבין דדעת המחבר דאף אם אין דעתו עליהן בשעה שבירך מ"מ אי"צ לחזור ולברך. וצ"ע דמ"ש מהא דפסק השו"ע ביו"ד (סי' יט ס"ו) שהמברך על דעת לשחוט חיה א' ואח"כ הביאו לו יותר צריך לברך על השחיטה השניה.

ועיי"ש במ"ב שכתב דה"ט דאי"צ לחזור ולברך לגבי פירות משום דמסתמא דעת האדם על כל מה שיביאו לו, שכך דרך האדם לימשך באכילה, והוי כאילו התנה בפירוש על כולן. וי"ל דהיינו רק באכילה משא"כ בשחיטה דאין קבע לשחיטה.

אבל בס' שלמ"נ (סי' נג – קונטרס סי' א) תי' באופן אחר, דלפי מה שנתבאר הרי השו"ע סובר דאין ברכת הנהנין חלה אלא על הפרי שבידו, ומותר לאכול השאר בלא ברכה מפני שנגרר אחריו, והכל נחשב כסעודה א'. וי"ל דס"ל להשו"ע דלגבי ברכות הנהנין אין דעתו מעלה או מוריד, וממילא כמו דסובר השו"ע דאף אם דעתו לכל הפירות מ"מ אין הברכה חלה אלא על מה שבידו, ה"ה נמי סובר השו"ע דל"צ דעתו כדי ששאר הפירות יהיו נגררין אחר אכילתו הראשונה. משא"כ לגבי ברכות המצוות, דודאי א"א לומר שהכל נחשב כדבר א', דמה ענין שחיטה א' לשחיטה ב', אלא כל מצוה ומצוה היא דבר בפנ"ע, רק שאם דעתו על כולן מתחילה י"ל שהברכה חלה על הכל ול"צ לברך על כל שחיטה ושחיטה בפנ"ע. אך אם אין דעתו על הכל בודאי יצטרך לברך עוד פעם.

ומעין חילוק זה מצינו גם לגבי שיחה. דהנה כתב השו"ע (יו"ד סי' יט ס"ה) שאם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך, וי"א דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק. וכבר תמהו הראשונים דמ"ש מסעודה דפשוט הוא שמותר להפסיק ואי"צ לחזור ולברך. ותי' הפרישה (יו"ד סי' יט אות ה') דכל הסעודה עד גמירא ענין א' וסעודה א' היא, הילכך לא הוי שיחה הפסק, משא"כ בשחיטה שבכל שחיטה נגמרת המצוה, הילכך מיד שסח הוי גמר מצוה ראשונה והוי הפסק וצריך לחזור ולברך.

וביאר השלמ"נ שם דלכאורה כוונתו למה שנתבאר, דלגבי מצוות צריך לברך על כל מצוה ומצוה, אלא דכל זמן שלא הפסיק שפיר חלה ברכה הראשונה על כולן. אמנם לאחר שהפסיק בין ברכה למצוה צריך לחזור ולברך. משא"כ בסעודה שאי"צ לברך על כל אכילה אלא רק בתחילת הסעודה, ולכן כל שנגרר אחר אותה אכילה ונחשב כחלק מאותה סעודה אי"צ ברכה. [ומש"כ הרמ"א דאף בברכת הנהנין מצינו שהברכה תחול על כל אכילה ואכילה אם דעתו על כולן מתחילה, י"ל דהיינו רק לענין זה שלא יצטרך לברך עוד פעם אם פרי הראשון נפל, אבל מאידך כל שכבר חלה הברכה שוב יוכל להפסיק ולא יצטרך לחזור ולברך.]

ולפ"ז מיושב גם מה שהמחבר הביא דעת הראב"ד לגבי טעה בקריאת התורה, דהתם מיירי בברכת המצוה ולא בברכת הנהנין, ובברכת המצוה אף המחבר מודה דאזלינן בתר דעתו, דשפיר תחול הברכה על כל מצוה שדעתו עליה (כל זמן שלא הפסיק בין ברכה לעשיית המצוה), וממילא יש מקום לפסוק כדעת הראב"ד. משא"כ בברכת הנהנין דלדעת המחבר לא אזלינן בזה בתר דעת הגברא כלל, אלא הברכה חלה רק על הפרי שנתכוין לאכול בתחילה.

Gemara:

Collections: Rabbi Koenigsberg: Brachos 2007

References: Berachot: 39a  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by the Goldberg and Mernick Families in loving memory of the yahrzeit of Illean K. Goldberg, Chaya Miriam bas Chanoch