חיוב חלה בדבר שאין דרכו לקבוע סעודה עליו

איתא בגמ' (לז:) "כי אתא רבין א"ר יוחנן טרוקנין חייבין בחלה, מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא. ואמר אביי טריתא פטורה מן החולה, מאי טריתא איכא דאמרי גביל מרתח, ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. תני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה, והא תניא חייב בחלה, התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה, עשאן כעבין חייבין כלמודין פטורים."

ופי' רש"י דטרוקנין היינו שעושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושים באלפס, ואילו בטריתא נותנים קמח ומים בכלי ושופכין על הכירה כשהיא נסקת. ולכאורה היה נראה לפרש דטרוקנין חייבין בחלה מפני שיש אפיה, ועי"ז חל השם לחם. אך א"כ אמאי טריתא פטורה מן החלה. וביאר הרא"ש (סי' יא) דהואיל ואופין הטרוקנין בגומא ממילא נעשה לחם (לשון הטור – "מתקבצין יחד ונעשה כמו פת גמור"), אבל טריתא ששופכין על הכירה ומתפשט אין תורת לחם עליו. ומשמע שהבין דאף לענין חיוב חלה בעינן תואר לחם, והואיל וטריתא אין לה תורת לחם כלל אע"פ שאופין אותו ממילא פטורה היא מן החלה.

אמנם רבינו יונה (כו: בדפי הרי"ף ד"ה טריתא) ביאר דאף אם מגבלין המים וקמח ביחד מ"מ פטורה מן החלה [משמע שם שפי' טריתא על דרך שפי' רש"י טרוקנין, והוא לגירסת הרי"ף שלא הזכיר טרוקנין] משום דאין זה דרך גלגול ואין דרך לעשותו לאכילת קבע. וכנראה דס"ל לרבינו יונה דלא סגי באפיה כדי להתחייב בחלה אלא צריך שיהיה דרכו של אותו מאכל לאכלו אכילת קבע.

ונראה לבאר דס"ל לרבינו יונה דהמחייב בחלה הוא חלות שם לחם כדכתיב "והיה באכלכם מלחם הארץ", וכל שאין דרך אותו מאכל לאכלו אכילת קבע לא חשיב כלחם, וממילא פטורה מן החלה. אלא שיש להוסיף בזה, דממש"כ דאין זה דרך גלגול משמע דס"ל שהמחייב הוא הגלגול, וכן משמע ממש"כ להלן (כז. ד"ה ומזה) שהגלגול מחייב בחלה והשם לחם לא חל עד שעת אפייה, ומה"ט אם חזר וריכך העיסה בשמן או בישלה אינו מברך עליה המוציא.

לכן נראה לפרש דמש"כ רבינו יונה שאם אין הדרך לקבוע על אותו מאכל הרי הוא פטור מן החלה פירוש הדבר שהגלגול מחייב בחלה כל שדעתו לעשותו ללחם, וכל שדעתו מתחילה שלא לעשות מהם דרך פת כגון בחוטי בצק (פי' אטריות) אין העיסה חייבת בחלה אף אם עשאה בלילה עבה. ואולי הוציא רבינו יונה סברא זו מהא דאיכא ב' פסוקים – עריסותיכם, ולחם הארץ. והוא למד שיש צירוף בין הפסוקים, דאמנם המחייב בחלה הוא הגלגול [ולא חלות שם לחם, דלעולם לא חל השם לחם עד שעת האפיה], אבל רק אם הוא מגלגל העיסה ע"ד לעשותו דרך פת דהיינו לעשותו למאכל שהדרך לקבוע עליו.

אלא דעדיין צ"ע דמהיכא תיתי דשם לחם כרוך בדרך לקבוע עליו סעודה. ושמעתי דאולי רבינו יונה סובר דמדכתיב "והיה באכלכם מלחם הארץ" מבואר דתלי רחמנא חיוב חלה לא בשם לחם אלא באכילת לחם, והיינו אכילה בדרך לחם. ולכן דוקא לגבי חלה החיוב תלוי בלחם שהדרך לקבוע עליו סעודה. ואמנם כבר מצינו (פ"א מ"ח) דעיסת הכלבים פטורה מן החלה. הרי דלחיוב חלה לא סגי בשם לחם אלא צריך אף שיהיה מאכל אדם. ורבינו יונה רק הרחיב עוד דצריך גלגול ע"ד לעשותו לפת שדרכו לקבוע עליו.

והנה תנן במתני' בחלה (פ"ב מ"ב) עיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה. וכתבו הרע"ב שם והרא"ש בהל' חלה (סי' ג) דלא קיי"ל כהך מתני'. אבל הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ו הי"ב) פסק כסתם משנה. ועוד כתב הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ג ה"ט) דעיסה הנילושה בדבש או בשמן או בחלה היא הנקראת פת הבאה בכסנין ואין מברכין עליה המוציא רק אם קבע סעודתו עליה. ולפי סברת רבינו יונה צ"ע, דהיאך עיסה כזו חייבת בחלה, הרי מזה שאינו מברך עליה המוציא אא"כ קבע סעודתו עליה מוכח שאין הדרך לקבוע עליה, וכל שאין הדרך לקבוע עליה אינה חייבת בחלה [דלא חל עליה שם לחם, ואף לא חשיב כגלגול ע"ד לעשותו דרך לחם].

ועיי"ש בכס"מ שתי' דע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם דברכת המוציא אינה תלויה בשם לחם בלבד, אלא כל שאין דרך בנ"א לקבוע סעודה על אותה עיסה אין מברכין עליה המוציא (אא"כ קובעין עליה) אע"ג דמיקרי לחם וחייבת בחלה. הרי שהרמב"ם מחלק בין חיוב חלה לברכת המוציא, וס"ל שהתנאי דצ"ל שהדרך לקבוע על המאכל נאמר רק לגבי ברכת המוציא ולא לגבי חיוב חלה. [וע"ע בזה בעמק ברכה (עמ' נט).] וסברתו ניחא בפשיטות, דהואיל וברכת המוציא אינה אלא מדרבנן, לכן יכולין חז"ל לתקן שלא יברך המוציא אפי' על משהו פת אא"כ דרכו לקבוע עליו משא"כ בפת הבאה בכסנין. ואילו בחיוב חלה שהוא מה"ת אין חילוק כזה.

אבל לדעת רבינו יונה דס"ל דכל שאין הדרך לקבוע עליו לא חל עליו חיוב חלה צ"ל או דס"ל דעיסה הנילושה במי פירות אינה בכלל פת הבאה בכסנין [וכבר נחלקו הראשונים בגדר דין פת הבאה בכסנין], אלא הרי היא פת גמור והדרך לקבוע עליו. א"נ י"ל דס"ל כדעת הרע"ב והרא"ש דלעולם עיסה הנילושה במי פירות פטורה מן החלה. אלא דמדברי הרא"ש משמע דה"ט משום דאין מי פירות מחברין את העיסה ולכן חשיב כחסר בשיעור המחייב לחלה, אבל לדעת ר' יונה בלא"ה פטורה מן החלה הואיל ואין הדרך לקבוע עליו.

[ויש להוסיף דאם נאמר לדעת רבינו יונה דדין זה נלמד מקרא ד"והיה באכלכם מלחם הארץ" אולי י"ל דכל הדין שאין מברכין המוציא על דבר שאין דרכו לקבוע עליו (אא"כ הוא קובע סעודה עליו) נלמד מחיוב חלה. כלומר, שחכמים תיקנו כעין דאורייתא, דכמו שאינו חייב להפריש חלה אלא על לחם גמור שדרכו לקבוע עליו, ה"ה נמי אין מברכין עליו המוציא.]

ומעין זה כתב רבינו יונה גם לגבי נהמא דהנדקא. דהנה פי' רש"י דנהמא דהנדקא היינו בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן. ולכאורה צ"ע דאמאי פטור מן החלה, הא הוי עיסה שנאפה. ואין לומר דחשיב כעיסה שנילושה במי פירות, וס"ל לרש"י דפטורה מן החלה (כדעת הרא"ש דלא קיי"ל כמתני' דחלה פ"ב מ"ב), דלכאורה אע"ג דמושחין את העיסה תמיד במי ביצים ושמן מ"מ הא כבר נילוש העיסה במים, והיאך פקע חיוב חלה עי"ז שמושח אותה אח"כ בשמן ומי ביצים.

והיה נראה לבאר עוד בדעת רש"י [עי' לקט העומר (פ"ד הע' כא)] דס"ל דכל שמושחין את הפת בשמן ומי פירות, הרי זה חשיב כבישול, ועיסה שנתבשלה פטורה מן החלה. אלא דמדברי רש"י בסוגיא דחביצא משמע דס"ל כר"ת דבלילה עבה חייבת בחלה אף שנתבשלה אח"כ וכמו שנתבאר לעיל. ותי' רבינו יונה שם (ד"ה ואיכא) דכיון שאין זה דרך אכילת קבע פטורה מן החלה. ועוד הביא דיש מי שאומר דנהמא דהנדקא הוא פת שעושין ממנו תקוני נשים, ופטורה מן החלה מפני שאינה נעשה לאכילת אדם, והוי כמו עיסת הכלבים דבזמן שאין הרועים אוכלין אותה פטורה מן החלה כמבואר בחלה (פ"א מ"ח).