13 - דין כל שיש בו וכו' לענין ברכה אחרונה

Speaker:
Ask author
Date:
December 27 2007
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
638
Comments:
0
 
דין כל שיש בו וכו' לענין ברכה אחרונה

א) הבאנו דדעת הריטב"א (לט.) היא דכל שיש בו מה' מיני דגן מברכין עליו בתחילה במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג', אך דוקא בדאית ביה כזית בכא"פ, אבל אי לא לא חשיב כלל. וכן דעת הרא"ה שם. אמנם הב"י (סי' רח ס"ט) הביא שהאבודרהם כתב בשם רבינו יונה דאם אין בו כזית דגן בכא"פ אינו מברך לבסוף מעין ג' אלא רק בתחילה במ"מ. הרי שנחלקו אם מברכין במ"מ בתחילה על תערובת שאין בו כזית דגן בכא"פ. ובשו"ע (סי' רח ס"ט) פסק כדעת רבינו יונה. אלא דבבה"ל שם (ד"ה מברך) כתב דיש לצרף שיטת הרא"ה והריטב"א לעוד סברא להקל.

אבל לענין ברכה אחרונה משמע דאף רבינו יונה מודה שאין מברכין מעין ג' אם אין בתערובת כזית דגן בכא"פ. אכן לאו כו"ע מודו לזה. דהנה איתא בגמ' לקמן (מא:) שאם הביאו תאנים וענבים בתוך הסעודה רב ששת סבר שטעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד. ופי' רש"י דמיירי כשאכל פת הבאה בכסנין לאחר הסעודה, ואינו טעון ברכה א' מעין ג' אלא בנ"ר, דמתוך שנותנין בה תבלין הרבה ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג', כמו פת אורז ודוחן.

והק' התוס' שם (ד"ה אלא) חדא דאמרינן כל שיש בו מה' מיני דגן צריך ברכה מעין ג', ועוד דאמאי נקט פת הבאה בכסנין, הו"ל למינקט פת אורז ודוחן. לכן פי' התוס' דמיירי באוכל פת הבאה בכסנין בתוך הסעודה, ומאי דקאמר שאינו טעון ברכה לאחריו היינו משום דבהמ"ז פוטרתו. אבל לאחר הסעודה מברך עליו ברכה א' מעין ג', ומה"ט לא נקט פת אורז ודוחן משום דאינן צריכין ברכה מעין ג' לאחריו אף אם אכלו בלא סעודה.

הרי מוכח מדברי התוס' שהיו גורסין בגמ' כל שיש בו מה' מיני דגן מברכין עליו בתחילה במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג', ומה"ט ס"ל דאף אם אין בו כזית בכא"פ מברך עליו במ"מ ולבסוף מעין ג'. ובבה"ל שם (ד"ה ואחריו) הביא מביאור הגר"א דאולי התוס' דייקו מלשון "כל שיש בו" דמשמע אף בפחות מכא"פ. ומה שרש"י חולק על התוס' אולי היינו משום דאיהו גרס רק "מברכין עליו במ"מ", ומש"ה הבין דאף אי מיירי רב ושמואל כשאין בו כזית דגן בכא"פ, מ"מ רק מברך עליו בתחילה במ"מ, אבל לבסוף אינו מברך עליו מעין ג', וכדעת רבינו יונה.

ומסיק הבה"ל שם דהואיל והרי"ף (סוף כו.) גרס ברב ושמואל דכל שיש בו מה' מיני דגן מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג', ממילא ע"כ ס"ל כדעת התוס' דמברך מעין ג' אף כשאין בו כזית בכא"פ, ודלא כפסק השו"ע. אך אפשר לדחות, דאולי ס"ל להרי"ף דרב ושמואל מיירי רק כשיש בו כזית בכא"פ, וכדעת הריטב"א והרא"ה, ומש"ה נקט במ"מ וברכה א' מעין ג' בחדא מחתא. ויתכן שאף רש"י סובר כן.


ב) עוד כתב המשנ"ב (סי' רח ס"ק מז, מח) דאינו מברך על המחיה אא"כ אוכל כזית דגן בכא"פ. כלומר, דלא רק דבעינן שיהיה בתערובת כזית דגן בכא"פ, אלא צריך לאכול כזית דגן (פי' שצריך לאכול כל הפרס), ולא מהני מה שאוכל כזית מכל התבשיל.

אמנם מדברי הריטב"א והרא"ה מבואר דה"ט דאינו מברך במ"מ ומעין ג' על תערובת ה' מיני דגן אם אין בו כזית בכא"פ משום ד"לא חשיב כלל". ולכאורה כוונתם דאין לתבשיל שם דגן אא"כ יש בו כזית בכא"פ, ומה"ט אינו מברך עליו אפי' במ"מ. אבל כל שיש בו כזית בכא"פ הרי התבשיל הוא דבר חשוב ויש לו שם דגן, וא"כ מסתבר דכל שאכל ממנו כזית יברך עליו מעין ג'. ולכן קצ"ע אמאי בעינן דוקא שיאכל כזית דגן בכא"פ. אלא שאין להקל נגד פסק המשנ"ב.

ואולי יל"פ דבשלמא אם הטפל נפטר בברכת העיקר, באמת צ"ע דכל שיש בו מה' מיני דגן ע"כ יש אף על שאר התערובת שם דגן, דאל"כ היאך יהא נפטר בברכת במ"מ. ויתכן שהמשנ"ב אזיל בשיטת האג"מ דטפל ל"צ ברכה, ולכן מה שמברכין במ"מ על התערובת אין זה משום דיש לכל שם דגן, אלא משום דמין דגן הוא העיקר ול"צ לברך אלא עליו, וממילא יתכן דכדי לברך עליו ברכה א' מעין ג' צריך לאכול דוקא כזית דגן.

עוד כתב המשנ"ב שהמנהג להקל בפת כסנין שמעורב בתבלין הרבה, שמברכין על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית. והשו"ע מיירי היכא שעירב קמח דגן עם קמח קטניות (כגון בcorn muffin) וכדומה שאין קמח הקטניות מכשיר את הדגן. [ומשמע דדעת המ"ב היא דאף שאין בפת כסנין עצמו כזית דגן כלל מ"מ מברכין עליו במ"מ ומעין ג', ולא רק אם אינו אוכל כזית דגן ממנו בכא"פ.] וביאר שם המ"ב דאולי ה"ט מפני שהתבלין בא להכשיר האוכל, ולכן מצטרף עם האוכל לשיעור, ומעין מש"כ המג"א (סי' רי ס"ק א) לענין צירוף לשיעור. וכוונתו למש"כ המג"א דאע"ג דאין אוכלין ומשקין מצטרפין לכשיעור, מ"מ ציר שע"ג ירק מצטרף, וכהא דאיתא ביומא (פ:) לענין יוה"כ, ולא אמרינן משקה הוא, דכל אכשורי אוכלא (הוא בא למתק את האוכל) אוכלא הוא, וה"ה בפת השרוי ביין.

אמנם באג"מ (ח"א סי' עא) דחה ראית המשנ"ב, דמאי דכל אכשורי אוכלא אוכלא היינו שנתבטל שם משקה, אך אין ראיה משם דנחשב כאותו אוכל גופא, והמג"א מיירי התם לענין ברכה אחרונה, שיכול לברך על כל אוכל, אלא דאין אוכלין ומשקין מצטרפין. ומה שהוסיף המג"א דה"ה לפת השרוי ביין, כתב הגרמ"פ דמיירי להתחייב בבורא נפשות ולא בבהמ"ז, דכל הראיה היא מתוס' בזבחים (קט.) שכתבו דחלב ויין מצטרפין לענין פגול משום ד"דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית." הרי שהיין לא חשיב כפת ממש אלא רק הוי דרך אכילה.

אלא שרצה הגרמ"פ להביא ראיה מגמ' מנחות (נד:) בכזית מן המת ונבילה, וכן כזית פגול וכזית חלב שנתמעטו והניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין, הרי שמצטרף המים לטמא בטומאת מת ולחייב בפגול וחלב אף שהתם בעינן דוקא בשר המת ובשר פגול. אך שוב דחה (ד"ה אבל) דאולי רק בשראו במים משא"כ בשאר משקים שנחשבים למין אחר. לכן מסיק הגרמ"פ דיש להחמיר בכל גווני דבעינן שיאכל דוקא כזית דגן. ובזה אזיל לשיטתו וכמו שנתבאר לעיל, אבל לדעת החזו"א צ"ע.

Gemara:

Collections: Rabbi Koenigsberg: Brachos 2007

References: Berachot: 36b Berachot: 39a  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 

    Learning on the Marcos and Adina Katz YUTorah site is sponsored today by the Goldberg and Mernick families to mark the yahrzeit of Samuel M. Goldberg, R’ Shmuel Meir ben R’ Eliyahu HaCohen z”l and by the Gluck Family in memory of the members of the Simleu Silvaniei-Tasnad Ghetto who were murdered on יא סיון in Auschwitz and by the Ehrman Family for a refuah for R' Yitzchak Yonah ben Chana and Chaya Chana Chani bas Orna Adel בתוך שאר חולי ישראל