גדר דין ספק ספיקא (ב')

הבאנו ג' שיטות בטעם הדבר דאזלינן לקולא בס"ס. דעת הרשב"א היא דס"ס מדין רוב הוא. הפמ"ג כתב דלדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, ממילא ס"ס לקולא מדין ספיקא דרבנן לקולא. והגרי"ד העלה דס"ס לקולא משום דספק ע"ג ספק לא מיקרי ספק כלל, וחשיב כאילו אין כאן לידת הספק כל עיקר.

ונראה שיש להוסיף עוד כמה נפק"מ בשאלה זו לענין מה נקרא ס"ס. א', כשאין הספיקות שקולין. עי' בתוס' לכתובות (ט. ד"ה ואי) שהק' דאמאי האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסור אשתו אי קביל בה אביה קידושין כשהיא פחותה מבת ג' שנים ויום א', נוקמה בחזקת היתר לבעלה, וא"כ אע"ג דלית לה אלא חד ספיקא, ספק באונס ספק ברצון, ניזיל לקולא עפ"י חזקה. ותי' דאונסא קלא אית לה, והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רוב ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף. ושוב הק' דא"כ אף בס"ס יש לאסור, דספק דאונס כמאן דליתא דמי, ותי' בשם ר"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן, הלכך במקום ס"ס לא החמירו.

ומשמע מדברי התוס' דאי א' מן הספיקות אינו שקול, מדאורייתא לא אמרינן ס"ס לקולא. והק' הפנ"י שם דאמאי לא ניזיל לקולא בס"ס אף אם אינן שקולין, הא עדיין איכא רוב להיתר, ולדעת הרשב"א ס"ס לקולא מדין רוב הוא. ובאמת אף לסברת הפמ"ג אפשר להקשות כך, דכל דהוי ס"ס שפיר י"ל דספיקא דרבנן לקולא. אבל לפי סברת הגרי"ד דבמקום ס"ס חשיב כאילו אין כאן לידת הספק כלל, י"ל דכל היכא דאין הספיקות שקולין לא שייך לומר דהוי ספק ע"ג ספק.

ב', ס"ס משם א'. עיי"ש בתוס' שהק' דאמאי נאמן לאסור באשת איש דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום א', הא עדיין אית לה ס"ס, ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא. ותי' דשם אונס חד הוא. ומבואר דס"ל דלא אמרינן ס"ס משם א', דמ"מ אין אתה מתירה אלא מטעם אונס. וכן פסק הש"ך בכללי ס"ס (אות י"א).

אכן לאו כו"ע מודו לזה. דהנה כתב הרמ"א ביו"ד (סי' רצג ס"ג) דכל סתם תבואה מותרת לאחר הפסח ואין לחשוש שבאה מן החדש דהא איכא ס"ס, ספק היא משנה שעברה וניתרת ע"י קרבן העומר, ואת"ל משנה זו דילמא נשרשה קודם העומר. והק' בחי' רעק"א שם דהא הוי ס"ס משם א', דמה לי משנה שעברה מה לי משנה זו קודם העומר. ובפשוטו י"ל דס"ל להרמ"א דאמרינן ס"ס לקולא אף משם א'.

ובחי' הגרנ"ט לכתובות (סי' כה במהדורה החדשה) תי' דאולי גם שאלה זו תלויה בספק הנ"ל בגדר ההיתר דס"ס. דאם ס"ס מדין רוב או מדין ספיקא דרבנן לקולא, מה בכך דהוי משם א', הא עדיין איכא תרי ספיקי. אבל אם נאמר דאזלינן לקולא בס"ס משום דחשיב כאילו אין כאן לידת הספק כלל, י"ל דהיינו דוקא היכא דאיכא ספק ע"ג ספק, וס"ס משם א' לא חשיב כספק ע"ג ספק.

ג', ס"ס שאינו מתהפך. עי' ש"ך בכללי ס"ס (אות י"ג) שהביא בשם האגור דלא אמרינן ס"ס לקולא אלא כשאפשר להפוך ב' הספיקות, אבל כשא"א להפוך הס"ס לא אזלינן לקולא, כגון אם שחט ומצא הסכין פגום לאחר השחיטה דיש ס"ס, שמא בעצם המפרקת נפגמה, ואת"ל שלא בעצם המפרקת נפגמה דילמא במיעוט בתרא של הסימן נפגמה. וא"א להפוך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגמה ואת"ל במיעוט קמא נפגמה שמא בעצם המפרקת נפגמה, דאם נפגמה במיעוט קמא נבילה היא. וכ"כ גם התוס' ישנים לכתובות (ט: ד"ה אי), דהנה הק' התוס' שם דאמאי האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובה משום דאוקי ממונא בחזקת מריה, הא איכא ס"ס, ספק שמא אינו בקי הוא בפתח פתוח, ואת"ל בקי הוא ספק באונס ספק ברצון. ותי' התו"י דזה לא חשיב ס"ס משום דא"א להופכו ולומר ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון וכו', דכל שזינתה ברצון הרי היא אסורה עליו.

וכתב בחי' הגרנ"ט שם שגם זה יל"פ עפ"י שאלה דידן, דאם ס"ס לקולא מדין רוב או מדין ספיקא דרבנן לקולא, הכל תלוי אם עכ"פ לצד א' יש ב' ספיקות. אבל אם ס"ס לקולא משום דספק ע"ג ספק לא מיקרי לידת הספק כלל, יתכן דלא חשיב כספק ע"ג ספק אא"כ אפשר להפוך הס"ס.