מניין לבעל חוב שקונה משכון

א. בבא מציעא (פ:) במשנה, הלוהו על המשכון שומר שכר. הנה שי' רש"י בכ"מ דמה דאמר ר' יצחק מניין לבע"ח שקונה משכון היינו שקונה אותו להתחייב באונסין, ועי' בפסחים (לא:) בד"ה קנה משכון כתב וז"ל כל ימי הלואה קני ליה להתחייב באונסין עכ"ל, ומשמע בהדיא דאפילו משכנו בשעת הלואה חייב באונסין, ותמוה דהוא נגד משנה ערוכה כאן.

והנה התוס' ב"מ (פא:) וש"ר הק' על שי' רש"י דחייב באונסין דא"כ איך ס"ד בגמ' שם (פב.) דטעמא דר"ע דאבד המשכון אבדו מעותיו הוא מדר' יצחק, הא א"כ מתני' שם דקתני דהמלוה על המשכון הוי ש"ש אמאן תרמייה, אי כר"ע הרי הוא חייב אפילו באונסין, ואי כר"א דפליג על ר"ע הרי ר"א ס"ל דאינו אלא ש"ח דהא קאמר אבד המשכון ישבע ויטול מעותיו.

ב. והש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' תי' דגם מתחילה ידע הגמ' שם דאינו קונה משכון מדר' יצחק כ"א שלא בשעת הלואה, אלא שהיה ס"ד לומר דכיון שקונה שלא בשעת הלואה לגמרי להתחייב באונסין סברא הוא דבשעת הלואה יקנה עכ"פ להיות ש"ש.

ג. ולבאר הסברא יותר, וגם לבאר מ"ט תוס' ודעימייהו לא ניחא להו בזה, דהנה מבואר בברייתא שם (פא:) דלר"א לא הוי ש"ח כ"א במלוה ע"פ אבל אם הלוה על השטר אז אפי' לר"א אם אבד המשכון אבדו מעותיו. ופרש"י דהחילוק הוא דאם הלוה בשטר אז תופס המשכון לגוביינא משא"כ אם הלוה בע"פ אינו תופס כ"א לזכרון דברים בעלמא או כדי שלא יוכל הלוה לכפור.

ד. והתוס' השיגו עליו דאם במלוה על פה אינו תופס המשכון כ"א לזכרון בעלמא א"כ מ"ט בהלוהו על המשכון אינו משמט. ולכן התוס' חולקים על רש"י וס"ל דבעצם אין חילוק בין מלוה ע"פ לבין מלוה על השטר וכונת הברייתא לחלק בין משכון בשעת הלואה לבין משכון שלא בשעת הלואה, רק אורחא דמילתא נקט דאם הלוה על השטר אינו נוטל משכון בשעת הלואה.

ולכ' אין קושיית התוס' מובנת כלל דרש"י לא קאמר כן כ"א לר"א, אבל לר"ע גם רש"י מודה דתופס המשכון לגוביינא, וא"כ מה דאמרינן בעלמא דבהלוה על המשכון אינו משמט היינו למה דקיי"ל כר"ע.

ה. אבל באמת קושיית התוס' ברורה, דהא לפי פרש"י יוצא דמחלוקת ר"ע ור"א היא בזה דלר"א תופס המשכון לזכרון דברים בעלמא, ולכך הוי ש"ח, ולר"ע תופס המשכון לגוביינא ולכך הוי ש"ש. והרי מסקנת הגמ' דגם לר"ע אינו נחשב ש"ש כ"א משום פרוטה דרב יוסף, הא לא"ה גם ר"ע היה מודה דהוא ש"ח, וא"כ יוצא דלפי מסקנת הגמרא גם לר"ע אינו תופס המשכון כ"א לזכרון דברים בעלמא. וע"ז שפיר מקשים התוס' דא"כ אמאי אינו משמט.

ואין להקשות דהו"ל להתוס' לתרץ דטעמא דאינו משמט כשמואל דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, דלדידיה ודאי תופס המשכון לגוביינא ז"א דמבואר בגמ' שבועות (מד:) דגם מאן דלית ליה דשמואל מודה דהלוהו על המשכון והיה שוה שיעור זוזי אינו משמט. [ואין להקשות דמ"מ לימא דלית ליה דשמואל דוקא בדלא שוה שיעור זוזי אבל בדשוה שיעור זוזי אית ליה דשמואל, דהתוס' לשי' דס"ל (שם עמ' א' וב"מ פב.) דמאן דלית ליה דשמואל בדלא שוה שיעור זוזי לית ליה דשמואל גם בדשוה שיעור זוזי.]

ו. והנה בגמ' ב"מ (פ:) אמרי' לענין אומנין דבההיא הנאה דתפס ליה לגוביינא נעשה ש"ש, והק' התוס' דא"כ למה לא אמרינן כן לענין משכון ומה שו"ט למצוא טעמא דר"ע דחייב על אבידת המשכון, עיי"ש מה שתירצו למה סברא זו ל"ש במשכון, והתוס' לשי' דלכו"ע תופס המשכון לגוביינא, אבל לרש"י נראה דאיה"נ בזה גופא שו"ט בסוגיין אם תופס המשכון לזכרון דברים בעלמא דאזי אינו אלא ש"ח או"ד תופס לגוביינא דאזי הוי ש"ש בההיא הנאה כו'. וכ"כ הש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' אליבא דרש"י.

ז. ורש"י ותוס' לשיטתייהו בהמשך הסוגיא (פב.) דקאמר לימא בדשמואל קא מפלגי דפרש"י אבל בדשוה שיעור זוזי לכו"ע תופס לגוביינא, אבל התוס' מפרשים דהכונה דפליגי בדשמואל הן בדשוה שיעור זוזי הן בדלא שוה שיעור זוזי. דרש"י מפרש סברת הש"ס דבדשוה שיעור זוזי תופס המשכון לגוביינא והוי ש"ש גם בלא טעמא דשמואל. אבל תוס' ס"ל דא"א שיהיה ש"ש כ"א מטעמא דשמואל או מדר' יצחק.

ח. ועי' ברמב"ן במלחמות פ' שבועת הדיינים שהק' על שי' רש"י דקנה מדר' יצחק להתחייב באונסין, דא"כ איך ס"ד בגמ' דמתני' כר"א וכאן שמשכנו בשעת הלואה כאן שמשכנו שלא בשעת הלואה, הא קנה שלא בשעת הלואה ליה מדר' יצחק להתחייב באונסין וא"כ אינו ש"ש. והש"ך תמה ע"ז דמאי קושיא הא הגמ' איירי מקמי דאסיק אדעתיה טעמא דר' יצחק. אבל ברור דהרמב"ן אזיל בשי' התוס' דא"א שיהיה ש"ש כ"א או מטעמא דשמואל או מטעמא דר' יצחק. ור"א ודאי לית ליה דשמואל דהא במשכנו בשעת הלואה ס"ל דהוי ש"ח. אבל רש"י באמת סובר שיש טעם אחר שייחשב ש"ש משום דירד לגוביינא ובזה הוא דמחלק הש"ס בין משכנו בשעת הלואה דאינו תופס המשכון (לר"א) כ"א לזכרון דברים בעלמא משא"כ שלא בשעת הלואה תופס המשכון לגוביינא ובההיא הנאה הוי ש"ש.

ט. ובמשה"ק התוס' על פרש"י דכיון דתופס המשכון לגוביינא אמאי אינו משמט נראה דאי"ק דבלא"ה ק' לשי' רש"י דפי' דברי הש"ס לימא בדלא שוה שיעור זוזי ובדשמואל קמפלגי כו' דבדשוה שיעור זוזי לכו"ע תופס המשכון לגוביינא וא"כ תמוה מה שו"ט הש"ס אם טעמא דר"ע כדר' יצחק או כדשמואל או משום פרוטה דרב יוסף, הא בפשוטו דעת ר"ע דכיון ששוה שיעור זוזי תופס המשכון לגוביינא וממילא הוי ש"ש.

[והיה אפש"ל דלעולם לית ליה לרש"י הסברא דבההוא הנאה כו' ומש"כ דבדשוה שיעור זוזי לכו"ע תופס המשכון לגוביינא כונתו דממילא הוא בכלל דינא דר' יצחק שבע"ח קונה משכון, עי' לק', אבל א"כ תחזור קו' הרמב"ן הנ"ל.]

וצ"ל לדעת רש"י דכל הסוגיא נאמרה על דרך דחייה זאת אומרת דשו"ט אם יש הכרח לומר שתופס המשכון לגובינא ומסיק שאין לזה הכרח דאפשר שהוא שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף. אבל באמת הני תנאי דס"ל דאינו משמט ודאי סוברים דתופס המשכון לגוביינא.

י. ומעתה נבוא לבאר סברת הש"ך שכתב ליישב קושיית הראשונים שהק' על פרש"י היכי הוי ס"ד לומר דטעמא דר"ע משום דקני ליה מדר' יצחק, הא מתני' ר"ע היא וקתני דהוי ש"ש. וביאר הש"ך דכיון דבמשכנו שלא בשעת הלואה קנה לה מדר' יצחק לכן אפילו משכנו בשעת הלואה סברא היא שייחשב ש"ש.

ועפ"י האמור נראה לבאר בפשיטות, דכל השו"ט בגמ' אי הוי ש"ש או ש"ח לפי רש"י הוא מתפרש דאם תופס המשכון לזכרון דברים בעלמא, או שלא יוכל הלוה לכפור, אזי הוי ש"ח, אבל אם תופס לגוביינא היינו שיהיה בידו כדי שיוכל לגבות ממנו אם יצטרך אזי חשיב ש"ש. ולכן היה סבור הש"ס לומר דכיון דאם יגיע זמן הפרעון ולא יהיה לו ללוה במה לשלם, יהיה דין המשכון להלקח מדין גבייה, וכדמוכח ממה דקנה ליה מדר' יצחק, לכן מעיקרא כשתופס המשכון בשעת הלואה כיון שאותו משכון גופיה יקנה אותו מדר' יצחק אם יגיע זמן הפרעון, מסתבר דגם עכשיו הוא תופס אותו לגוביינא דהיינו כדי שיהיה בידו כדי לגבות ממנו כשיגיע זמן הפרעון. וא"כ הוי ש"ש.

וע"ז דחי הש"ס אימא דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו כו' פירוש דאף שאם יגיע זמן הפרעון יקנה להמשכון מדר' יצחק, אבל מ"מ אפשר דמתחילה בשעת הלואה אינו לוקח המשכון בשביל זה כלל כ"א לזכרון דברים בעלמא וא"כ לעולם לא הוי כ"א ש"ח, וק"ל.

יא. ומ"מ קשה לומר שדעת רש"י כמש"פ הש"ך, דלפי דבריו יוצא דהס"ד דהש"ס היה דאם משכנו בשעת הלואתו קני לגוביינא ומ"מ דינא דר' יצחק אינו נוהג אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו, ומוכרח שהחילוק בין שעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה אינו משום שבלא בשעת הלואתו תופס לגוביינא. אבל מלשון רש"י לא משמע כן דכשבא לבאר הטעם למה אינו קונה מדר' יצחק כ"א שלא בשעת הלואה כתב רש"י וז"ל אימור דא"ר יצחק שלא בשעת הלואה... וההיא ודאי קני דלגוביינא שקליה וליכא לדמויי למשכנו בשעת הלואתו עכ"ל. ומשמע שאין שום חילוק בין שעת הלואה לבין שלא בשעת הלואה כ"א בזה דשלא בשעת הלואה תופס לגוביינא ולכן חל ביה דינא דר' יצחק.

יב. ובאמת שבדברי רש"י פסחים (לא:) ד"ה קנה משכון מפורש דקנה ליה מדר' יצחק להתחייב באונסין כל ימי ההלואה, דהיינו אפילו משעת הלואה. וצ"ל דרש"י סובר כהרמב"ן דמש"א בסוגיין דכי קאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואה כו' היינו על דרך דיחוי אבל באמת דינא דר' יצחק הוא גם במשכנו בשעת הלואה.

והוא גם מוכרח לשי' דכתב דכל החילוק בין משכנו בשעת הלואה לבין משכנו שלא בשעת הלואה הוא דבמשכנו בשעת הלואה י"ל שתופס המשכון לזכרון דברים בעלמא, והרי זה ודאי דאליבא דאמת גם כשמשכנו בשעת הלואה תופס המשכון לגוביינא דהא אינו משמט, וע"כ כל הסוגיא על דרך דיחוי קאמר וכנ"ל, וממילא דלשי' רש"י מוכרח דדינא דר' יצחק הוא גם במשכנו בשעת הלואה.

יג. אלא שדברי רש"י פסחים הנ"ל תמוהים מאד כמשה"ק לעיל דאיך אפש"ל דגם במשכנו בשעת הלואה קנה משכון להתחייב באונסין, הרי הוא נגד המשנה כאן (פ:) הלוהו על המשכון אינו אלא שומר שכר.

ועי' בש"ך שם נקט בפשיטות דלרש"י דקנה משכון להתחייב באונסין היינו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה א"א שיקנהו קנין גמור להתחייב באונסין. [וכן איתא בתש' מהרי"ל סי' מ"ט.] ולא ביאר מנא ליה פשיטות זו אבל פשוט דהוא מהמשנה הנ"ל ולרוב פשיטותו לא הוצרך לבאר. ומכח זה כתב שרש"י מפרש הסוגיא בפסחים במשכנו שלא בשעת הלואה. אבל (מלבד מה שקשה לפרש הסוגיא שם כן וכמשה"ק הפנ"י שם) איני יודע איך אפשר לפרש כן דברי רש"י שכתב בהדיא דכל ימי ההלואה קנה למשכון להתחייב באונסין.

יד. ונראה, דהנה זה מפורש עכ"פ בדברי רש"י דמה דבסוגיא דב"מ הנ"ל מחלק הש"ס בין משכנו בשעת הלואתו לבין משכנו שלא בשעת הלואתו היינו משום שבשעת הלואה אפשר שתופס המשכון לזכרון דברים בעלמא, משא"כ שלא בשעת הלואה ודאי תופס לגוביינא.

אבל מהא דחזי' דבדשוה המשכון שיעור זוזי לכו"ע אינו משמט כמבואר בשבועות (מד:) מוכרח דבאמת קיי"ל דכל ששוה שיעור זוזי תופס המשכון לגוביינא, ואפילו משכנו בשעת הלואה. וממילא דנוהג דינא דר' יצחק גם במשכנו בשעת הלואה. [וכן הוא פשטא דסוגיא דקדושין (לז.), והתוס' מפרשים הסוגיא שם באופן אחר אבל עכ"פ לרש"י מוכרח כן.]

ועיין בגמ' שבועות הנ"ל דהיכא דלא שוה המשכון שיעור זוזי פליגי רבי ורשב"ג אם משמט ומתחילה רצה הגמ' לומר דכנגד המשכון לכו"ע אינו משמט רק מחלוקתם במה שאינו כנגד המשכון ופליגי בדשמואל, אבל מסיק הש"ס דלעולם כו"ע לית להו דשמואל רק פליגי בכנגד המשכון שדעת רשב"ג דאינו משמט שתופס המשכון לגוביינא ודעת רבי דמשמט דכיון שאינו שוה שיעור זוזי אינו תופס המשכון כ"א לזכרון דברים בעלמא. וא"כ נמצא דלפי דעת רבי כל שאין המשכון שוה שיעור זוזי אינו תופס המשכון לגוביינא.

וא"כ י"ל דהמשנה דחשיב ליה ש"ש מיירי כשאין המשכון שוה שיעור זוזי וסתם משנה רבי היא דס"ל דהיכא דאינו שוה שיעור זוזי אינו תופס המשכון לגוביינא. (ומה שהוא עכ"פ ש"ש היינו ע"כ מחמת פרוטה דרב יוסף.)

טו. וא"כ ניחא דברי רש"י בפסחים דס"ל דאפילו משכנו בשעת הלואה חייב באונסין וכדר' יצחק, דמיירי כששוה המשכון שיעור זוזי דאז לכו"ע תופס המשכון לגוביינא כדחזינן דאינו משמט. או אפילו בדלא שוה שיעור זוזי וכשמואל דגם בכה"ג תופס המשכון לגוביינא. דכל שתופס המשכון לגוביינא ישנו בדינא דר' יצחק. והש"ס ב"מ דקאמר דכי קאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואה כו' אבל בשעת הלואה אינו תופס המשכון כ"א לזכרון דברים בעלמא הוא דיחויא בעלמא. ול"ק מהמשנה בב"מ דחשיב ליה ש"ש דהתם בדלא שוה המשכון שיעור זוזי ורבי לטעמיה דכל שאינו שוה שיעור זוזי משמט.

טז. וניחא גם בסוגיא דב"מ הנ"ל למה דהוי ס"ד דר"ע כר' יצחק ונוהג דינא דר' יצחק אפילו משכנו בשעת הלואה דהק' הראשונים לפרש"י דחייב באונסין א"כ מתני' דחשיב ליה ש"ש אמאן תרמייה. ולנ"ל ניחא דמתני' בדלא שוה המשכון שיעור זוזי. ומה דחשיב ליה עכ"פ ש"ש היינו מחמת פרוטה דרב יוסף. (רק ק"ק דאכתי לא נחית הגמ' שם לסברא זו דפרוטה דרב יוסף וצ"ל דלענ"ז הו"מ לטעמיך וכמו שתירצו הראשונים בלא"ה לדעת רש"י.)

יז. אבל מ"מ יש לעיין דהא לשמואל מחלוקת רבי ורשב"ג מתוקם במה שאינו כנגד המשכון אבל מה שכנגד המשכון לכו"ע משמט וא"כ גם לרבי תופס המשכון לגוביינא וא"כ תקשה מתני' דחשיב ליה ש"ש. וצ"ל דאף דהש"ס שבועות היה ס"ד לומר כן דמחלוקת רבי ורשב"ג הוא רק במה שאינו כנגד המשכון אבל באמת גם לשמואל צ"ל דלרבי אינו משמט אפילו כנגד המשכון.

יח. אבל מ"מ ק' לרבה דחולק על רב יוסף וס"ל דשומר אבידה הוא ש"ח א"כ תק' מתני' דחשיב ליה ש"ש במשכון והרי ממנ"פ אם תופס המשכון לגוביינא א"כ הוא צ"ל בכלל דינא דר' יצחק ויתחייב אפילו באונסין. ואם אינו תופס המשכון אלא לזכרון דברים בעלמא א"כ אמאי הוי ש"ש והיה צריך להיות נחשב ש"ח.

ונראה דע"כ צ"ל דרבה יחלוק על ר' יצחק. וא"כ טעמא דמתני' דתופס המשכון לגוביינא ובההיא הנאה הוי ש"ש וכנ"ל, ודו"ק.