הלל בליל פסח
שבת-הגדול תש"ס

א. יש לעיין בטעם הדבר שמחלקים את ההלל בליל פסח, שאומרים מקצתו על כוס שני ומקצתו על כוס רביעי, כמבואר במשנה פ"י דפסחים. ובתיו"ט שם מ"ו כתב בשביל התינוקות שלא יישנו ע"ש ודוחק.

ב. במשנה שם (צה.) מה בין פסח ראשון לשני כו' הראשון טעון הלל באכילתו כו' ע"ש ומבואר שאמירת ההלל בליל פסח על הקרבן פסח הוא בא. ובפשוטו כי זהו טעם הר"ן סופ"ב דמגילה דפשיטא ליה דלראב"ע הסובר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות, גם ההלל צריך לאמר לפני חצות ע"ש.

וק"ל, דבאו"ח סי' תע"ז ס"א פסק המחבר שצריך להזהר לאכול האפיקומן קודם חצות, ובהג"ה שם כתב שה"ה להלל שצריך לאמרו קודם חצות, וכתב ע"ז בבהגר"א שהוא משום כוס ד' ע"ש, ומבואר דעת הגר"א דההלל מצד עצמו היה אפשר לאמרו גם אחר חצות, רק דצריך לאמרו קודם חצות משום כוס ד' שצריך לשתותו קודם חצות, וכפיה"נ משום ששתיית ד' כוסות הוא מקיומי מצ' סיפור יציא"מ שזמנו כשפסח מצה ומרור מונחים לפניו דהיינו עד חצות לראב"ע. וקשה, למה לא פי' הגר"א דגם ההלל צריך להאמר קודם חצות, כיון שהוא בא על אכילת הפסח.

ג. במסכת סופרים פ"כ ה"ט, ומובא בטור סו"ס תע"ג ובר"ן פ' ער"פ, איתא בזה"ל ימים י"ח ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן כו' ויו"ט הראשון של פסח ולילו. ובגולה כ"א יום וב' לילות. ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של גלויות בביהכנ"ס ולברך עליהן ולאמרן בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו ע"כ. ויש לעיין מ"ט נקט דין זה דמצוה מן המובחר לאמרו בביהכנ"ס גבי שתי לילות של גלויות, ומשמע דאילו בליל ראשון בא"י אי"צ, דאם לא כן היה לו לקצר ולומר דליל פסח מצוה מן המובחר כו' הא כדאיתא והא כדאיתא. והלא דבר הוא.

ועי' בגמ' פסחים (פה:) כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא, שהיו אוכלים הפסח בבתיהם ואח"כ עולים לגגים לומר הלל. [ובס' דבר שמואל כתב דבר נפלא שזהו טעם המנהג לפתוח הדלת קודם אמירת ההלל, שהוא לזכר מה שהיו יוצאים מן הבית לגגים לומר את הלל.] ואינו מבואר הטעם למה לא אמרו ההלל בבתיהם.

ונראה ברור שהוא עפי"ד המס' סופרים הנ"ל שמצוה מן המובחר לומר הלל בביהכנ"ס משום ונרוממה שמו יחדיו, שיאמר אותו בכנופיא וברבים. ונראה א"כ דה"ט דהגמ' פסחים הנ"ל שהיו עולים לגגים לומר הלל, שכל העם היו עולים לגגים ואומרים הלל יחד כשרואים זא"ז. וזה גם מבואר בלשון הגמ' "והלילא פקע איגרא" דפרש"י "לקול המולת ההמון מההלל". וממילא ניחא גם מה שנקט הברייתא דמסכת סופרים שדוקא בשתי לילות של גלויות מצוה לקרות ההלל בביהכנ"ס, דמיירי בזמן הבית שבא"י היו עולים לרגל לירושלים ושם באמת לא היה צריך לומר הלל בביהכנ"ס, כי היו מקיימים דין אמירת ההלל בכנופיא כשעלו לגגים אחר אכילת הפסח, ודו"ק.

ד. ועי' תוס' ברכות (יד.) הביאו מירושלמי שגם כשהיו אומרים הלל בביהכנ"ס בליל פסח מ"מ היו חוזרים לאמרו אח"כ בשעת הסדר וצ"ב למה הוצרכו לכך כיון שכבר אמרו אותו בביהכנ"ס. אמנם בפשוטו י"ל שהוא כדי לסדרו על הכוס. עוי"ל דכיון שהפסח טעון הלל באכילתו כדאי' במשנה הנ"ל, לא סגי לזה באמירת הלל בביהכנ"ס. [ואף שביארנו שעיקר דין אמירת הלל בביהכנ"ס היה בחו"ל, מ"מ פשוט שכל הלכות הסדר הם דוגמת סדר אכילת הק"פ.]

ובאמת כמו"כ בזמן הבית בירושלים כשהיו אומרים הלל בגגין בכנופיא שלא במקום אכילת הפסח, וגם לא במקום הראוי לאכילת הפסח כמבואר בגמ' שם דגגין לא נתקדשו, וגם אחר גמר אכילת הפסח, דלפנ"כ היה אסור ליעקר, גם זה לא היה מספיק לקיים דין אמירת הלל על אכילת הפסח. ולכן היו מתחילים את ההלל על כוס שני, כשהפסח מונח לפניהם, יחד עם סדר סיפור יציא"מ שג"כ צריך להאמר על מצות ומרורים בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו [וגי' השבולי הלקט בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניו], וכיון שהתחיל ההלל על הפסח, נתפס ההלל על הפסח, והיה אפשר לגמרו אח"כ על הגגין, לקיים דין ונרוממה שמו יחדיו.

וא"כ נתבאר טעם נכון לחלוקת ההלל בין כוס ב' לכוס ד', דמקצתו נאמר על כוס ב' להתפיסו על הפסח, ומקצתו על כוס ד' אחר שגמר לאכול הפסח והיה אפשר להעקר, כדי שיוכלו לאמרו בגגין לקיים דין ונרוממה שמו יחדיו.

ה. ואפש"ל עוד, דעי' בגמ' ערכין (י.) למדו מהפסוק בישעי' פרק ל' "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", דלילה המקודש לעשיית מלאכה טעון שירה, לילה שאינו מקודש לעשיית מלאכה אין טעון שירה, ולכן ר"ח שאין בו איסור עשיית מלאכה אינו טעון הלל מעיקה"ד. והרי פסוק זה קאי על אמירת הלל בליל פסח כמבואר בגמרא (צה:). וא"כ קשה הרי אמירת הלל בליל פסח הוא על אכילת הפסח, כמבואר במשנה הנ"ל דהפסח טעון הלל באכילתו. וכמו"כ הרי הפסח טעון הלל גם בשחיטתו, כמבואר באותה משנה, ובשעת שחיטת הפסח ליכא איסור עשיית מלאכה. וע"כ דהלל על עשיית המצוה בכנופיא אי"צ זמן המקודש לעשיית מלאכה. ואיך ילפי' מהלל בליל פסח דלילה המקודש לעשיית מלאכה טעון שירה. [וכעי"ז עי' טו"א מגילה (יד.) משה"ק.]

וע"כ צ"ל דמלבד הקיום הלל שעל אכילת הפסח, יש עוד קיום הלל מצד הלילה עצמו, שהוא לילה המקודש לעשיית מלאכה. ואף שגם לילות שאר יו"ט מקודשים לעשיית מלאכה, ואין בהם הלל בפנ"ע, רק נכללים באמירת הלל של היום. צ"ל דליל פסח שאני כיון שיש לו קרבן בפנ"ע. וכעין מה דאמרי' בגמ' לענין הלל בסכות, דמק' הגמ' מאי שנא סכות דטעון הלל בכל יום, ומ"ש פסח שאי"צ לומר הלל מעיקה"ד כ"א ביום ראשון בלבד, ומתרץ הגמ' דסכות שאני שכל יום חלוק בקרבנותיו. וכמו"כ נאמר לענין ליל פסח, כיון שיש בו חילוק קרבנות, שיש בו מצות אכילת הק"פ, הוא נחשב קדושה בפנ"ע וטעון הלל מצד הלילה עצמו שהוא לילה המקודש לעשיית מלאכה, ודו"ק.

ומעתה י"ל, דבאמת ההלל שהיו אומרים אחר גמר אכילת הפסח, בשעה שעלו לגגין, לא היה בו קיום הלל על הפסח כלל. כיון שאינו במקום אכילת הפסח. רק הוא הלל על הלילה עצמו שהוא לילה המקודש לעשיית מלאכה. וממילא ניחא טעם חלוקת ההלל, שהפסח טעון הלל באכילתו, ולכן היו מתחילים את ההלל על כוס שני כשהפסח מונח לפניו. ובמקצת הלל זה סגי, ואי"צ לגמור את ההלל, וראיה לזה דהא גם שחיטת הפסח טעונה הלל ומ"מ מימיהם של כת שלישי לא הגיעו לאהבתי, וע"כ דלקיום דין אמירת הלל על שחיטת הפסח אי"צ לגמור את ההלל, ומינה נדון גם לאכילת הפסח. ואח"כ כשגמרו את הפסח היו עולים לגגין, ושם היו גומרים את ההלל המתחייב מצד הלילה עצמו. ומה שלא סדרו את כל ההלל על כוס שני כשהפסח מונח לפניו, הוא באמת משום שרצו לגמור את ההלל בכנופיא משום ונרוממה שמו יחדיו, וכמש"נ.

[וכן ההלל שאומרים בגולה בביהכנ"ס, משום ונרוממה שמו יחדיו, ג"כ מסתבר שאינה דוגמת אמירת הלל על הפסח, רק הוא דוגמת אמירת הלל על הגגים דהיינו על הלילה עצמו.]

ו. ועפי"ז ניחא דברי הגר"א שכתב שאי"צ להקדים את אמירת ההלל לפני חצות כ"א משום כוס ד', אבל משום אמירת ההלל עצמו אי"צ, דהקשינו כיון שההלל בא על אכילת הפסח א"כ מסתבר שההלל עצמו צריך להאמר בזמן אכילת הפסח דהיינו עד חצות. ולנ"ל מבואר דרק מקצת ההלל שאומר על כוס שני הוא שבא על אכילת הפסח, אבל מה שגומר את ההלל על כוס רביעי הוא אחר גמר אכילת הפסח, ובזמן המקדש היה נאמר על הגגין שאינו גם מקום אכילת הפסח, ואינו בא על הפסח כלל, כ"א על הלילה שהוא לילה המקודש לעשיית מלאכה. ולכן גמר ההלל באמת לא היה צריך להאמר קודם חצות כלל, אלמלא שצריך לשתות אחריו כוס רביעי, ודו"ק.

אבל עי' ברמב"ן סוף פסחים שהק' למה לא מנו בגמ' ערכין (י.) כ"א י"ח ימים שהיחיד גומר את ההלל, ולא הוזכר שם לילה אחד, ומ"ש מהברייתא דמס' סופרים שמנה י"ח ימים ולילה אחד. ותירץ שהגמ' בערכין לא מנה כ"א ימים המחייבים הלל מצד היום, משא"כ ליל פסח מחייב בהלל מצד מצות אכילת הפסח. וכ"כ הר"ן פ' ער"פ. וזה דלא כמש"נ. וצ"ע לדעתם איך ילפי' א"כ מהקרא דהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג, דלילה המקודש לעשיית מלאכה טעון שירה. ומ"מ בדעת הגר"א עדיין אפש"ל כמש"נ.

ובאמת ק"ל בסוגיית הגמ' ג"כ, דבגמ' ערכין הנ"ל ילפי' מקרא זה דהשיר יהיה לכם כליל התקדש כו' דר"ח אי"צ אמירת הלל כיון שאינו מקודש לעשיית מלאכה, ובגמ' פסחים (צה:) יליף מיניה שאין פסח שני טעון הלל כיון שאינו לילה המקודש לעשיית מלאכה. וצ"ב הרי כיון שההלל מתחייב מכח מצות אכילת הפסח, כמבואר מלשון המשנה שהפסח טעון הלל באכילתו, א"כ איך אפש"ל דרק לילה המקודש לעשיית מלאכה טעון שירה, והרי גם שחיטת הפסח טעונה שירה, אף שאינה מקודשת לעשיית מלאכה. ואיך ממעטינן א"כ מדרשא זו שפסח שני אי"צ הלל באכילתו. וצ"ל שאין כונת הדרשא שא"א לחייב הלל כ"א במקום שיש איסור מלאכה, רק הוא דרשא פרטית דבא למעט אכילת פסח שני מהלל, ויהיב קרא סימנא דרק לילה המקודש לעשיית מלאכה טעון שירה, דהיינו פסח ראשון ולא פסח שני. אבל אי"ז סיבת הפטור. וכן מבואר מהמשך הגמ' שם דהפסח שני טעון הלל בשחיטתו, ומבאר הגמ' משום דלילה קא ממעט, יום לא קא ממעט ע"ש. אבל א"כ אינו מובן איך דרשי' מזה בגמ' ערכין דגם ר"ח אי"צ אמירת הלל דאינו מקודש לעשיית מלאכה, דמזה משמע דהפסוק ממעט דרק זמן שיש בו איסור מלאכה מחייב בהלל.

ועוד קשה דכיון דבגמ' פסחים אמרי' דלילה קא ממעט, יום לא קא ממעט, א"כ איך דרשי' בגמ' ערכין מפסוק זה למעט ר"ח מאמירת הלל, והרי התם יום הוא.

וצ"ל דיש כאן שתי דרשות נפרדות, והדרשא דסוגיא דפסחים דממעט פסח שני מהלל, והדרשא דסוגיא דערכין דממעט ר"ח מהלל, אינם ענין זל"ז, אף שנדרשו על סמך אותו פסוק. דהגמ' פסחים מיירי מצד ההלל המתחייב ע"י מצות אכילת הפסח, ובודאי כי הלל הבא על המצוה יכול לבוא גם בזמן שאינו מקודש לעשיית מלאכה, כדחזי' משחיטת הפסח. רק הגמ' דורשת שם מיעוט פרטי למעט מצות אכילת פסח שני, דרק לילה המקודש לעשיית מלאכה טעון שירה כו' פי' רק מצות אכילת פסח הבא בלילה המקודש לעשיית מלאכה דהיינו פסח ראשון. ולענ"ז אמרי' דלילה קא ממעט, יום לא קא ממעט. אבל הגמ' ערכין מיירי מצד ההלל המתחייב ע"י קדושת היום, והוי בעי' לחייב גם ר"ח בהלל, ולענין זה דרשי' דרק לילה המקודש לעשיית מלאכה מחייב בהלל מצד קדושת היום. ולענ"ז אין חילוק בין לילה ליום.

אבל עכ"פ מוכח לכ' מזה שגם בליל פסח יש חיוב הלל המתחייב ע"י קדושת היום, מדדרשי' פסוק זה בסוגיא דערכין לענין ההלל המתחייב ע"י קדושת היום. אם לא שנאמר שהגמ' ערכין אינו מפרש הפסוק לענין ההלל דליל פסח כלל, וזה ק' שאין לנו הלל אחר שבא בלילה. וק' על דברי הרמב"ן והר"ן שכתבו שהגמ' ערכין לא מנה ההלל דליל פסח משום שבא על המצוה ולא על היום וצ"ע.

ומ"מ עיקר חלוקת ההלל ניחא גם לדעת הרמב"ן והר"ן, שהיו מתחילים אותו על כוס ב' כדי להתפיסו על הפסח, והיו גומרים אותו על הגגין משום ונרוממה שמו יחדיו, דכיון שכבר נתפס על הפסח ממילא דגמר ההלל ג"כ שייך להפסח. אבל אלמלא שהתחילו לומר הלל על הפסח, א"א היה לומר כל ההלל על הגגין, כי לא היה נתפס ההלל על הפסח כלל.

ז. ועי' בירושלמי שם פ"י ה"ה על המשנה עד היכן הוא אומר ב"ש אומרים עד אם הבנים שמחה, וב"ה אומרים עד חלמיש למעינו מים, ובירושלמי אי' בזה"ל א"ל ב"ש וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יצ"מ. אמרו להם ב"ה אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו כו' אלא מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק ע"כ. והוא מאמר סתום. דאיזה חילוק יש אם אומר בצאת ישראל ממצרים על כוס ב' או על כוס ד'.

ונראה, דב"ש ס"ל דהלל שעל כוס ד' שאינו על הק"פ שכבר נאכל, בא על נס הגאולה, וכמו שקבעו הלל על נס חנוכה כדאי' בגמ' ערכין הנ"ל. וא"כ יותר ראוי לאחר בצאת ישראל ממצרים להלל שעל כוס ד', שבא על גאולתם, ולא לאמרו על כוס שני, שבא על אכילת הפסח. והוא, כי ההלל שאומר על כוס שני, כיון שהוא בא על אכילת הפסח צריך הוא להאמר קודם חצות דוקא, ואילו עיקר הגאולה היה אחר חצות, כי בחצות נגף את מצרים, ולכן צריך לומר בצאת ישראל ממצרים על כוס ד' דוקא, אחר חצות. ואפי' למש"כ הגר"א שצריך לשתות כוס ד' לפני חצות, וממילא דגם גמר ההלל הוא לפני חצות, מ"מ י"ל דכיון שאותו הלל הנאמר על כוס ד' מצד ההלל עצמו אין זמנו קבוע קודם חצות, ממילא דהוא שייך לכל הלילה, ושפיר שייך לנס של יציא"מ. אבל ההלל שאומר על הפסח, דהיינו מה שאומר על כוס שני, שם ההלל מצד עצמו צריך להאמר לפני חצות, שהרי בא על הפסח, וממילא דאותו הלל אינו בא על נס יציא"מ, שהיה אחר חצות. זהו דעת ב"ש.

וב"ה ס"ל דעיקר הגאולה לא היה בלילה כלל, ואילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי הגאולה, וא"כ ההלל שעל כוס ד' אינו בא על הנס כלל. ובמה דקאמרי ב"ה אלא המתחיל במצוה אומרים לו מרק היה אפשר לפרש דבא לבאר למה גומרים את ההלל על כוס ד', כיון שאינו לא על הנס, ולא על הפסח. ולזה מבארים ב"ה דהוא משום המתחיל במצוה אומרים לו מרק, דכיון שהתחיל במצות אמירת הלל על כוס ב', אומרים לו לגמור את ההלל, דהיינו גמר ההלל שאומר על כוס ד'. ולכן ס"ל דיותר ראוי לומר בצאת ישראל ממצרים על כוס ב'. אבל פירוש זה קשה, חדא דמ"מ לא ביארו ב"ה טעם למה צריך לומר בצאת ישראל על כוס ב', כיון שגם לדעתו אין אותו הלל נאמר על הנס של יציא"צ. ועוד, דקשה לומר שכל מה שגומר את הלל על כוס ד' הוא רק משום המתחיל במצוה אומרים לו גמור, דא"כ יקשה טובא למה באמת לא יאמר את כל ההלל על כוס ב', כדי שיהיה בכולו משום קיום אמירת הלל על הפסח [ולזה לא יספיק לתרץ דהוא משום ונרוממה שמו יחדיו, דכי משום כך יפקיעו את הלל מכל קיום עצמי ויהיה בו רק משום המתחיל במצוה אומרים לו מרק].

ולכן נראה כונת ב"ה באופן אחר, דודאי ההלל שאומר על כוס ד' חיוב גמור הוא, או מצד אכילת הפסח, וכדעת הרמב"ן, או מצד הלילה עצמו שמחייב בהלל, וכמש"נ בדעת הגר"א. אבל עכ"פ אינו משום הנס דיציא"מ, וכדעת ב"ש, דעל זה חולקים ב"ה דס"ל שאינו זמן הנס כלל דאילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה. וממילא, דמצד מצוה אמירת הלל אין נפקותא אם יאמר בצאת ישראל על כוס ב' או על כוס ד', כי ההלל אינו בא על הגאולה כלל כ"א על אכילת הפסח או על הלילה שמקודש לעשיית מלאכה. אלא דס"ל לב"ה שיש טעם אחר שצריך לומר בצאת ישראל ממצרים על כוס ב' דוקא, דעי' ברמב"ם בסה"מ מצ' קנ"ז וז"ל הוא שצונו לספר ביציא"מ בליל ט"ו כו' וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו כו' ובהודות לו על מה שגאלנו מחסדיו כו' עכ"ל לענינינו, ומבואר שגם ההודאה הוא חלק ממצות סיפור יציא"מ. אבל נראה שלא נאמר זה על ההלל בכלל, רק על אותו חלק מההלל שמזכיר את יציאת מצרים, דהיינו בצאת ישראל ממצרים. והם הם דברי ב"ה, דעדיף לומר בצאת ישראל על כוס ב', משום המתחיל במצוה אומרים לו גמור, פירוש דכיון שהתחיל בכוס ב' במצות סיפור יציאת מצרים, אומרים לו לגמור את מצות סיפור יציאת מצרים, ולכן יש לומר את ההלל עד חלמיש למעינו מים, כדי שיאמר בצאת ישראל ממצרים על כוס ב', שגם באמירת בצאת ישראל ממצרים יש קיום של מצות סיפור יציאת מצרים. ואפשר שדברי הירושלמי האלה הם מקור לדברי הרמב"ם בסה"מ הנ"ל.

ח. ולפ"ז יש לבאר גם טעם חלוקת ההלל באופן אחר. לב"ה כדאית ליה, ולב"ש כדאית ליה. דלב"ש צריך לחלק את ההלל, דמקצת ההלל צריך לומר על כוס ב', משום הפסח שטעון הלל באכילתו. ומקצת ההלל צריך לומר על כוס ד', משום הנס של יציא"מ. וא"א לכלול שתי אמירת אלו יחד, שהרי אין זמנם שוה, כי זמן אכילת הפסח הוא עד חצות, ואילו אמירת הלל על הגאולה עיקרו הוא אחר חצות. ואילו לב"ה הוא באופן אחר, דמקצת ההלל אומר על כוס ב', דהיינו עד חלמיש למעינו מים, משום שבמקצת הלל זה יש קיום של סיפור יציאת מצרים, דהיינו בצאת ישראל ממצרים. ושאר ההלל גומר על כוס ד', כדי לאמרו על הגגין בכנופיא משום ונרוממה שמו יחדיו, וכמש"נ, ודו"ק.

ט. ובמה שביארנו דברי ב"ה בירושלמי דהלל דליל פסח אינו בא על הנס כלל, דאילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה, יש לעיין מדברי התוס' סוכה (לח.) שכתבו דנשים חייבות בהלל דליל פסח שאף הן היו באותו הנס.

וכן עיין בגמ' מגילה (יד.) ותחילה אעתיק הסוגיא ת"ר מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן. אי"ה הלל נמי נימא אמר ר' יצחק לפי שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל. יצא"מ דנס שבחו"ל היכי אמרינן שירה, כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא. רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן. בין לרבא בין לר"נ קשיא והא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון ע"כ.

ועיי"ש ברש"י ד"ה מעבדות לחירות וז"ל ביצא"מ אמרו שירה על הים ע"כ. והטו"א השיג ע"ז דאותו הלל לא נקבע לדורות ואיך ילפי' מזה ק"ו לדורות ולכן פירש הוא שהכונה להלל שביו"ט ראשון. ושוב הק' הא אי"ז הלל על הנס רק על קדושת היום שהוקדש לעשיית מלאכה דמה"ט גם בסוכות ושבועות אמרינן הלל ואפי' בר"ח הוי בעי' לומר הלל אלא שלא הוקדש לעשיית מלאכה כמבואר בסוגיא דערכין (י.) ולכן פי' הטו"א שהכונה להלל שבליל ראשון דפסח שאותו הלל הוקבע על הנס את"ד. [ולפירוש רש"י שהק"ו הוא משירת הים יל"פ שגם מה שמקשה הגמ' יצא"מ דנס שבחו"ל ואמרי' שירה הכונה לשירת הים.]

לפי' הטו"א שהכונה להלל שבליל פסח ק' ממש"נ דשיטת ב"ה שההלל דליל פסח אינו בא על הנס כלל שאפילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולתם.

ושי"ל דלעולם יש קיום אמירת הלל על הנס בליל פסח, רק כונת ב"ה דמ"מ אין חילוק בין קודם חצות לאחר חצות, ולכן מצד זה אין נפק"מ אם יאמר בצאת ישראל ממצרים על כוס ב' או על כוס ד'. ולכן עדיף לאמרו על כוס ב' דהמתחיל במצות סיפור יציא"מ אומרים לו מרק, וכנ"ל.

ועדיין צ"ע מנ"ל להגמ' מגילה הנ"ל שיש באמת חיוב אמירת הלל בליל פסח על הנס, עד דפריך הא אין אומרים הלל על נס שבחו"ל. שמא לעולם ההלל דליל פסח אינו על הנס כלל רק על אכילת הפסח בלבד, כלשון המשנה שהפסח טעון הלל באכילתו. והיה אפש"ל דתינח ההלל שעל כוס ב' י"ל שהוא על הפסח, אבל ההלל שעל כוס ד' אחר שגמרו הפסח ונעקרו לגגין א"א לומר שבא על הפסח, וע"כ שבא על הנס, והיינו דקא פריך הא אין אומרים הלל על נס שבחו"ל. אבל מ"מ קשה למה שכתבנו לעיל להוכיח מסוגיא דערכין דדריש השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לעשיית מלאכה כו' שבליל פסח יש חיוב אמירת הלל מצד קדושת היום. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתה מנ"ל לגמ' שיש דין אמירת הלל על הנס בליל פסח כלל.

ושמא באמת כונת הגמ' שם להלל שעל אכילת הפסח, דבאמת צ"ע מאי אולמי' דמצוה זו משאר מצות דאתיין מזמן לזמן ואין בהן אמירת הלל. ותינח שחיטת הפסח שבא בכנופיא י"ל דהיינו רבותי' וכדאמרי' בגמ' אפשר ישראל שוחטין פסחיהן ונוטלין לולביהן ולא אמרו שירה. אבל אכילת הפסח מאי איכא למימר. וע"כ משום שהמצוה ההיא באה על גאולתינו. וא"כ ההלל שעל אכילת הפסח היא גופא הלל שעל הנס של יציא"מ, ולכן פריך הגמ' שפיר והא אין אומרים הלל על נס שבחו"ל. ולכ' סייעתא לסברא זו מדברי הרמב"ן סוף פסחים, כשדן אם ההלל דליל פסח טעון ברכה, שכתב וז"ל ותמה על עצמך היאך לא יהא טעון ברכה שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה עכ"ל.

אבל ק' דהרמב"ן עצמו כתב שם דה"ט שלא נמנה ההלל דליל פסח בין הי"ח ימים שיחיד גומר בהן את ההלל, משום שבא על המצוה. ואם איתא דבאמת יש בו קיום אמירת הלל על הנס, למה יגרע מאמירת הלל בחנוכה שנמנה בין הי"ח ימים. ושמא יש לחלק בין גאולה לנס, שאמנם ההלל שעל אכילת הפסח הוא משום שהוא שעת גאולה, אבל אינו הלל על הנס, ואלמלא אכילת הפסח לא היה אומר הלל. אבל א"כ הדרא קושיין לדוכתה, מאי פריך הגמ' והא אין אומרים הלל על נס שבחו"ל. ועוד דאם לא היה אומר הלל על הגאולה אלמלא הנס א"כ איך ילפינן מזה ק"ו למקרא מגילה.

ויותר נראה דלעולם ההלל שעל אכילת הפסח הוא הלל על הנס ג"כ, דכי לא היו שם ניסים, אבל מ"מ אלמלא הפסח לא היה אומר הלל בליל פסח, שהרי יאמר הלל למחר, וזה יכלול הכל, ולמה צריך לומר הלל בליל פסח ביחוד. ובפרט לשיטת ב"ה שעיקר היציא"מ לא היה בלילה. רק כיון שיש שם מצות אכילת הפסח, ואותה מצוה היא על שום הנס, לכן נקבע הלל על הנס בשעת אכילת הפסח. ומ"מ לא נמנה הלל זה בין הי"ח ימים, אף שההלל דחנוכה שבא ג"כ על הנס נמנה, והביאור דכבר כתבתי במקו"א במה שאומרים הלל על נס כמבואר בגמ' הנ"ל והרי ישראל מלומדים בנסים הם ומ"מ לא אמרי' הלל כ"א על נס חנוכה, ונראה משום שרק בחנוכה הוקבע יו"ט על הנס, ורק ע"י היו"ט של חנוכה הוא נחשב שעת הנס, אבל שאר נסים שנעשו לישראל אם אמנם אמרו שירה בשעת הנס אבל לשנה אחרת לא היה סיבה לאמרו. וביארתי בזה לשון הרמב"ם בהל' חנוכה שקבעו אותם ימי הלל, היינו שהיום מחייב בהלל, דע"י היום הוא נעשה שעת הנס. וא"כ י"ל דרק ימי חנוכה נמנו בי"ח ימים, כי שם באמת היום של חנוכה מחייב בהלל על הנס, משא"כ ההלל דליל פסח, אף שבא על הנס, אבל אין היום מחייב הלל על הנס, רק אכילת הפסח מחייב הלל על הנס, והי"ח ימים הם ימים שהיום עצמו הוא המחייב בהלל וק"ל.

ומ"מ יש לעיין, אם איתא שההלל שעל אכילת הפסח הוא הלל על הנס, א"כ למ"ל לב"ה טעמא דהמתחיל במצוה אומרים לו מרק לבאר מ"ט צ"ל בצאת ישראל על כוס שני, תפו"ל משום שצריך לומר הלל על הנס של יציא"מ על הפסח. ולכ' צ"ל דגם ההלל שעל כוס ד' נחשב הלל על אכילת הפסח, אף שכבר גמרו לאכלו ונעקרו ממקומם. ודלא כמש"נ לעיל לבאר דברי הגר"א שאי"צ לאמרו לפני חצות [אלמלא כוס ד' שבא אחריו]. ועוי"ל דלעולם רק ההלל דכוס ב' הוא על הפסח, ואותו הלל בא על הנס ג"כ וכנ"ל, ומ"מ אי משו"ה אי"צ לומר בצאת ישראל ממצרים, שאינו הלל על הנס של יציא"מ, שזה היה אחר קרות הגבר, כ"א על הנס שפסח על בתינו. אבל לא משמע כן בתוס' שכתבו שאף נשים היו באותו הנס. וכן לא מדברי הרמב"ן שכתב שאומרים הלל על אכילת הפסח שהוא שעת גאולה. וע"כ לדידהו שההלל שעל כוס ד' הוא באמת הלל על הפסח, ולא על קדושת היום, ולכן ס"ל לב"ה שפיר שהיה אפש"ל בצאת ישראל ממצרים גם על כוס ד', אלמלא שהתחיל במצות סיפור יציא"מ ואומרים לו מרק. והרמב"ן לשיטתו דבלא"ה סובר שאין ליל פסח מחייב בהלל מצד קדושת היום שבו, דמה"ט לא נמנה בין הי"ח ימים וכנ"ל.

י. אגב אעיר מה שקשה לי בסוגיא דמגילה הנ"ל איך למדים ק"ו לקריאת המגילה בפורים משירה דיציא"מ ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן, הא לדעת ר' יצחק ק"ו פריכא הוא דמה פורים דנס שבחו"ל הוא ואין אומרים הלל על נס שבחו"ל משא"כ יציא"מ שהיה קודם כניסתם לארץ שאז הוכשרו כל הארצות לומר שירה. וכן לר"נ ק"ו פריכא הוא דמה לפורים דאכתי עבדי אחשורוש אנן.

עוד ק"ל דהנה הרמב"ן ר"פ ואתחנן כתב לחדש שכונת הסוגיא הזו דאלמלא שדרשו הך ק"ו היה אסור לתקן מצוה חדשה דקריאת מגילה דכיון שאין בה משום סייג היו עוברים על איסור בל תוסיף ע"ש, ומוכח לדעתו שק"ו גמור הוא מדאורייתא. וא"כ יהיה ראיה מסוגיא זו דהלל דאורייתא שהרי עיקר הק"ו הוא משירה דיציא"מ וק' שהרמב"ן בסה"מ שרש ב' משמע שלא החליט הדבר אם הלל דאורייתא כדעת בה"ג או דרבנן כדעת הרמב"ם. אבל בזה י"ל שהרמב"ן מפרש שאין כונת הסוגיא להלל דליל פסח, וכדעת הטו"א, כ"א לשירת הים, וכדעת רש"י, וס"ל דאותה שירה היתה מדאורייתא. אבל אי"ז מספיק דעכ"פ נלמד משירת הים שיש מצוה מדאורייתא לומר הלל כשנגאלים מעבדות לחירות או ממיתה לחיים.

וכדי ליישב זה שמא היה מקום לומר פירוש אחר בסוגיא זו שהק"ו אינו לא משירת הים ולא מהלל דליל פסח אלא ממצות סיפור יציא"מ, דמזה למדים ק"ו שכ"ש ממיתה לחיים יש חיוב לספר ולפרסם הנס. ולשון הגמ' דקאמר אמרינן שירה יש להמתיק עפמש"נ שגם אמירת הלל בליל פסח הוא קיום של מצות סיפור יציא"מ. ולפי"ז ניחא דאין מסוגיין ראיה דהלל דאורייתא.

ועיי"ש בריטב"א שהק' תינח מקרא מגילה אבל נר חנוכה מאי איכא למימר ותי' שנלמד מאותו ק"ו ע"ש (וכונתו דגם נס חנוכה היה ממיתה לחיים אף שלא גזרו אלא שמד אבל כיון שבשעת השמד חייב למסו"נ ממילא שהוא גזירת מיתה) ויל"ע דאם הלימוד הוא לחייב באמירת שירה איך למדים מזה למצות הדלקת נ"ח. ויהיה צ"ל שגם הדלקת נ"ח היא קיום של שירה, וזהו חידוש. אמנם קצת סמוכים לזה ממש"כ הגר"א ריש הל' חנוכה מקור להמנהג להדליק נ"ח בביהכנ"ס ממה שאומרים הלל בליל פסח בביהנ"ס. אבל למה שכתבנו שהלימוד הוא מסיפור יציא"מ ניחא דנ"ח הוא ג"כ מצות פרסומי ניסא כמבואר בגמ' בכ"מ.

ולפ"ז ניחא גם משה"ק הא ק"ו פריכא הוא דאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, דבאמת הק"ו אינו ענין לחיוב אמירת הלל רק לחיוב פרסומי ניסא ובזה אין חילוק בין א"י לחו"ל.

ומה שמקשה הגמ' שם אי הכי הלל נמי נימא יל"פ דה"ק דכמו בליל פסח שאומרים הלל על כוס שני משום שיש באמירת הלל משום קיום סיפור יציא"מ כמו שביארנו בדברי הירושלמי דהמתחיל במצוה אומרים לו מרק ה"נ בפורים נאמר הלל מטעם זה. וע"ז משני שפיר שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, או דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ול"ש בפורים אמירת הלל. ומ"מ עיקר מצות פרסומי ניסא יש גם בפורים וכנ"ל.

או תהיה כונת הגמ' להקשות דמדרבנן עכ"פ יש חיוב אמירת הלל על הנס בחנוכה וגם בליל פסח לשיטת ב"ש ואולי גם לב"ה וכדלעיל וא"כ נימא הלל בפורים וגם נדרוש הק"ו לענ"ז ג"כ דמה מעבדות לחירות אמרינן הלל (מדרבנן) ממיתה לחיים לא כ"ש ומתרץ הגמ' דאין אומרים הלל על נס שבחו"ל או דאכתי עבדי אחשורוש אנן ולכן לענין הלל ל"ש למדרש ק"ו אבל לענין חיוב פרסומי ניסא ילפי' ק"ו שפיר ממצות סיפור יציא"מ ולכן דרשי' ק"ו לעיקר חיוב קריאת מגילה וכנ"ל.

ומ"מ רש"י והטו"א לא פירשו כן אלא פירשו שהק"ו הוא משירת הים או מהלל דליל פסח וק' כנ"ל דק"ו פריכא הוא וצ"ע.